יום רביעי הארור

ביום רביעי האחרון מיהרתי לאוטובוס שאני לוקח מצומת בית זרע לחיפה, זה הדרך הקבועה שלי להגיע ליקנעם בלי לנסוע בפקקים. השבוע החלטתי שאני לא הולך להסתכל במוביט, אין צורך, הרי אני יודע בדיוק מתי האוטובוס מגיע, ולכן להסתכל באפליקציה זה רק לקטני אמונה.

 ברבע לשבע עוצר לי רכב, זה השכן שלי, פעם הוא היה הטרמפ הקבוע שלי, עד שהוא החליף מקום עבודה. עכשיו הוא נוסע בכיוון שלי אבל לא בדיוק, והאוטובוס הוא בדיוק. אז למה לי להסתבך עם צומת המוביל? לא תודה, אני אומר לו. היום אני מסודר.

     אתם מכירים את הרגעים הללו כשהמזל צוחק לכם בפנים? עכשיו היה רגע כזה. כי בדיוק היום- האוטובוס לא הגיע. מה זאת אומרת לא הגיע? הרי זה קו ישיר שעובר פעם ביום. כמו שאני חייב לקחת אותו כך הוא חייב להגיע. או לפחות נדמה שככה זה יעבוד. אבל זה מה שאני אומר לכם. הקו לא הגיע. היה אמור לעבור בשש וחמישים. חמישים וארבע... חמישים ושבע הגב מתקשח, הרגליים רוקדות. בשבע התחלתי לחשוד. בשבע אפס שבע כבר פתחתי את האפליקציה, והאוטובוס לא הופיע שם, נעלם, לא היה עליו ג'י.פי. אס, כאילו בלעה אותו האדמה. אבל אני הייתי חייב להגיע ליקנעם לפני תשע בבוקר. וכאן הייתי צריך לאלתר. 

     מה הדבר הראשון שאתם עושים כשלא מסתדר לכם התכנון? פאניקה. אבל אין לפאניקה מקום בעשייה. אז פאניקה זוז הצידה. מה כן? מושיט יד, אף פעם לא עוצרים פה טרמפים, היום עצרו, לקח אותי לכיוון צומת פוריה. אבא, רואים שהוא אבא, הרכב שלו בלאגן, פירורים, חבילות ג'אנק פוד מאחורה, כל מה שירגיע את הילדים. אבל אבא טכנאי מחשבים, עם ראש על הכתפיים. 

    דיברנו על פוליטיקה, למה? כי הוא הקשיב לרדיו והרדיו מדבר רק על פוליטיקה, בחירות שלישיות וואט אבר. מהמדינה הזאת לא יצמח שום דבר חדש. אבל... יש לו מה להגיד. הוא מבין את ההתנהגות של ראש הממשלה. ומה עוד, בקרוב אנחנו נשלם את שכר הטרחה של הגירעון התקציבי, כאשר תתייצב ממשלה כלשהי. ועדיין שווה לגור בישראל, על מה אנחנו מתלוננים? יש מלא כסף שזורם פנימה. נשמע כמו אדם שלא פראייר, ובכל זאת פראייר. כי הוא משלם מיסים קטן שהמדינה יונקת ממנו הכול. או. או שיש לו חכמה גדולה פה. למה להתלונן? הכי טוב שאי פעם היה במדינה הזאת. על מה אתם ממשיכים להתלונן?

לצומת פוריה היה עליי ללכת ברגל. 500 מטר ולדאוג. אולי האוטובוס עבר בדיוק כשדיברתי עם השכן? אולי הוא הקדים בכמה דקות ועבר אז? לא יודע, אבל יכול להיות. בתחנה דיברתי עם הבחורה האמריקאית הטמירה, שער שטני קלאסי שעברו עליו עם קונדישינר אקסטרא צפוף כדי להחליק את התלתלים ועיניים כחולות, חישוק כהה. היא בדרך לחיפה, וגם היא חיכתה ל432 ו... נו, מה קרה איתו? היה בתאונה בבית זרע. 

     מה פתאום?! אני מתרעם. אולי הוא היה בתאונה, אבל לא בבית זרע, כי אני חיכיתי שם והוא מעולם לא הגיע. אבל איזו שמחה, כשהעולם מתחיל לחזור לממלכה ההגיונית. והמוח מתחיל לחשב מה באמת קרה, ולמה אני בעצם צריך לקחת עכשיו חמש אוטובוסים עם הצלבות ושהיות לא ברורות בכדי להגיע ליקנעם. למי אכפת? תגיד תודה שאתה בכיוון ותמשיך לנסוע. התחושה היא שכל עוד אני בתנועה, יהיה בסדר.

 חיללתי מעט בחלילית בתחנה, אחר כך חיממתי את החצוצרה... וכשהגעתי סוף סוף לבית הספר, איחרתי רק בחמש דקות. מיהרתי לכיתה, זה הרגיש קצת כמו שהרגשתי כילד כשהייתי מאחר כפייתי, רע כזה בחגורת הכתפיים והחזה. שוב פעם תצעק עליי המחנכת. שוב פעם יאיימו לתת לי נכשל בתעודה. אבל לא! אני שיניתי את דרכי, אני מסתובב עם שעון, משקפיים וזקן, אני בן אדם אחראי!

     הכיתה ריקה. שיט. אולי לקחו את תלמידי החצוצרה לשעור כינור עם רכזת החוג. אני נכנס לחדר כינור- אין שם אף אחד. יותר גרוע, כל כלי הנגינה עדיין מסודרים שם, כלומר אף מורה לא הגיע? הספק חוזר לקנן אצלי בלב, אני שולף את הפלאפון ובודק אם היום בכלל יום רביעי?

    אוקי, לפחות אני לא איבדתי לגמרי את הראש. יום רביעי, אבל השאלות מציפות אותי. מה קורה פה. אני נכנס לחדר המורים- ושם יושבים כל מורי המוזיקה ומחייכים אליי. בטח חשבת שאיחרת. כן. אני מחייך בילדותיות. ואז? הילדים בתוכנית אחרת, מדעים לעתיד טוב יותר. ישלמו לנו על הזמן שלנו בכל זאת.
     אבל הדאגות, מה עושים איתם? הנה  בן אדם מבוגר אחראי, מנסה להגיע בזמן לעבודה, כשיש לי בכלל במה לעבוד. ואז כשאני מתמכר לשגרה היא בוגדת בי. צריך להישאר עירני, כל הזמן עירני. אולי יום אחד זה יפסיק להפתיע. או. או שכמו חכם אחד אמר: כשאתה תפסיק לאבד את האיזון שלך מדברים חיצוניים, אז לא יוכלו להפתיע אותך.  

jealous guy

שבוע מוזיקלי בעמק הירדן. רביעי-חמישי-שישי של מוזיקה לייב. יום רביעי אני בשכונתית, ג'אם פתוח של המוזיקאים מהקיבוצים בסביבה. יש ערב זהה לזה במרחק 30 ק"מ צפונה, אבל זה כבר עבור צעירים אחרים מקיבוצים אחרים. אני בבאזז על הבמה, מדגדג לי באוזניים, כשהסקסופוניסט נכנס בסולו צווחני ומהיר זה נשמע או אולי נראה כמו ילד בן שמונה שמנגן פסנתר באמבטיית קצף, ולידו גיטריסט עם מראה הודי והיטלר הייר דו עושה בגיטרה מה שפרינס היה מכנה: making love with a guitar מעשה אהבה. אין באפשרותנו להונות את הקהל, לתת לו תחושה מזוייפת של הנאה. אם הם רוקדים, סימן שהם נהנים.

כשאני ניגש למקרופון אני רוצה לנגן את כל התווים הנכונים, להכניס מקצב שלא נמצא שם בסקסופון אלט או טנור שנמצאים לידי על אותו מקרופון. אבל לנגן זה להתנסות בטעויות, און טיים, אוף טיים, זה רגע, זה לא מצולם או מוקלט. הערב יש לי עוזרת במה. זה לא בדיוק מה שהייתי מדמיין כעוזרת במה, זה לא אשה יפה בחצאית כוכבים נוצצת שמצביעה עליי ואומרת: קבלו אותו. זו אשה צעירה עם בבגדים אלגנטיים של וניל ופיסטוק ש"אוספת" באופן תיאטרלי ומביך את פירורי הצלילים שנופלים לי מתחת למיקרופון . מה היא עושה? למה היא עושה זאת? כי לא שומעים אותך! עושים לי בית ספר. והאמת היא שזו מראה מצויינת ליצור הבמה שבי, הוא עוד לומד את העניין. ואם אין פידבק, איך אני אוכל להשתפר?

      הפסקה, רגע של מנוחה. הזמרת הלכה לחפש לה גיטריסט, שכנראה הלך לשתות בירה יחד עם המתופף והבסיסט. הבמה ריקה. וזה בעצם רגע פורה בשביל מוזיקאים אחרים לעלות ולתת איזה קטע. הפסנתרן נותן קטע:

I was dreaming of the past,

And my heart was beating fast.

,I began to lose control,

I began to lose control,

I didn't mean to hurt you,

I'm sorry that i made you cry,

I didn't want to hurt you,

I'm just a jealous guy.

     יש רגע שקט, כולם בהקשבה, אין בחורות שרוקדות וצועקות כשהמנגינה עולה. זה משהו שנוגע. אחרי השיר אני תופס את הבחור בצד, בחור רזה, ממושקף עם מבט ממוקד וחיוך שובה לב. זה היה יפה מה שנגנת. תודה. ואז אני מגלה על הדרך שהוא מורה לפסנתר. אז שאלתי אותו: יש מצב שאני משכיר פסנתר איפשהו? אולי ממך. הוא מחייך אליי ומספר שהוא דווקא מנסה למכור את הפסנתר הזה- מה שהרגע ניגן והופיע איתו. זה פסנתר yamaha חצי מקצועי עם שבר בפלסטיק. זו בעיה אסטתית עבור בן אדם שרוצה להראות הכי טוב שלו, כמו מעונב שרוצה להפטר מחליפה קרועה. וואו, אני מחייך. זה נשמע טוב. נשמע מאוד טוב, וכבר הצצתי במודעות כל שבוע, וראיתי רק זבל, אנשים בלי עין חדה קונים בזול אורגנית ואחרי שאבק בעובי שנה מצטבר על השלדה הם מוכרים בזול- רהיט שחוסם להם את הבית. רוצים גם? אבל פה יש מוזיקאי שמוכר כלי נגינה אמיתי, ופתאום אני עוצם עיניים בהודיה. היקום מביט עליי מלמעלה, ונותן לי אישור ל"מכת שמש". היית צריך פסנתר, התלבטת אם לקנות את השיט הכי זול, לפחות לבינתיים. אבל התאפקת, חיכית להזדמנות טובה יותר, ידעת לדבר לעולם את הצורך שלך והנה- יום שישי בצהריים אתה רוכב על אופנייך עם  תיק מלבני באורך מטר שלושים ושש סנטימ ששוקל 12 קילו תלוי לך על כתף ימין. מה? לא תיקח?

    יום חמישי בערב, אתה בערב מטאל, שהוא לא בדיוק ערב מטאל, משום שהוא ערב לזכרו של גיא בוילנד, צעיר ג'ינג'י שהפך ממטאליסט חובב גיטרות חשמליות לחייל שנהרג במלחמת ישראל האחרונה (צוק איתן, למתקשים). זה טרי טרי, אבל אתה לא מהאזור, עבורך זה עדיין ערב מטאל- ובמיטב המסורת יש ששה להקות שאתה מכיר מהם בערך שתיים וחצי. המופע מתחיל עם מופע של מאור כהן, יפיוף כריזמטי, שבוחר לשיר שירים שגורמים לך לנענע את הטוסיק ולרצות לשיר אוקטבה מעל. מה הוא קשור? [נהניתי, כמובן.] הפסוליה של דיייזי עולים עם אנרגיה מפוצצת הורמונים וטירוף. צעיר אנרגטי והיפראקטיבי עומד על הבמה וכל פעם שהוא מחליף את הקול שלו הוא גם נהפך לדמות אחרת ומתגלה כפלא כריזמטי שמזכיר לך את הקצב והחוצפה של צ'ילי פפרס כשהוא מרשה לעצמו לעמוד על הבמה רק עם מגן ביצים ומקפיץ את הצעירים עם הלהיט ההזוי גאגי בום בום.     .

   

אבל זה עדיין לא המטאל שהבטיחו לי, אפשר לתאר את זה כ:מוזיקה עם השפעות מטאליסטיות. הזמרים יודעים לשיר בקול צלול וגם לדבר מהתחת באותו הזמן. כשהזמר של canine  מסמן עם היד שלו עיגול ומכריז בקול נאצה/שיטנה/כמו הנרי רולינס אחרי שעתיים על הבמה: you know what this means, circle of death וצורח את זה בקול מגה רציני אתה יודע שעכשיו מתחיל המטאל. זה עדיין איזור של קיבוצים, אבל כל המטאליסטיים רצים למרכז הרחבה. וכל הסבתות, והנכדים שבאו כי הם הכירו את גיא קצת מתרחקים אל השוליים כשהבחורים הצעירים מתנגשים זה בזה כמו רכבות הרים עם בעייה בחיבורים. זה מטאל, זאת מוזיקת נעורים, של בחורים שכועסים על המערכת, על החוקים, על זה שהם "צריכים" ולא רוצים. וזה די מדכא לעמוד שם כעדות לעוד דור של מטאליסטים שהשתחררו מהצבא ושומעים את המוזיקה הזאת כמו סוסים שבורים במכלאה. שרים fuck you i won't do what you tell me ובערך שלוש שניות אחר כך לוקחים רובה לידיים מכוונים אותו החוצה ויורים כשהמפקד אומר: אש!

I was dreaming of the past,

And my heart was beating fast.

לי אין כבר מה לעשות בפוגו, אני יותר מפחד להשבר לחצי כשאחד מילדי העמק ששוקל פי אחד וחצי ממני יכניס לי כתף בבטן ויעיף אותי לצד השני של הרחבה, אבל אני עדיין יכול לחוש בכתפיים את תחושת החום המתפשטת כשהזמר מתפוצץ אל תוך המקרופון. במקום "לרקוד" בפוגו אני הולך לקנות בירה. יש תור של חצי שעה, אז במקום לקנות בירה אחת עדיף כבר להתחיל חזק ולקנות שתיים, אמבר אייל ואיזה לאגר, כלומר כהה ואדומה ממבשלת fass בירה מהגולן. ואז ניגשות אליי שתי ילדות בנות 9 ו11. רוצה לקנות צמיד מאיתנו? אני לא התכוונתי לקנות צמיד סיליקון מהארוע, אבל... איזה צבע אתה מעדיף? לא יודע. איזה צבע אתן מציעות? הילדה בת ה9 מציעה שחור. שחור זה הכי יפה. חברה שלה מציעה לי ירוק או כחול. מה אני אעשה? 5 שקל, טוב זה הכי ליפול לתוך הבור הרגשי שכל ילד קמבודי עני רוצה שתיפול אליו, ואז נופלת החלטה. כמובן שאני אקנה את השחור ואחזק את ידיה של הבלקרית הצעירה!

,I began to lose control,

I began to lose control,

שישי בערב, כבר עשינו קבלת שבת בירכנו על היין והלחם. שתינו שוט ויסקי ונכנסנו לבמה. יש יותר אנשים הערב ממה שציפינו וזה כבר טוב. המים קרים יותר משציפינו, אבל זה היה צפוי. הסתיו בפתח, אבל יש לקחת בחשבון גם את העובדה שנסעתי שלוש קילומטר עם תיק ששוקל 50 ק"ג על הסבל ועכשיו אני רטוב ומסריח, אני מעודד את התיק הזה להצטרף אליי לשכשוך והוא מצטרף בחוסר חשק. חמש דקות במים, ג'ויינט וזה כבר חוויה אחרת. עכשיו כל שנותר זה לעלות לבמה ולהתחשמל מבלי להתחשמל. ולנגן ולנגן, כי צריך להוציא... לא בעצם צריך לתת את מה שיש לנו לתת... להגיד תודה על כך שמשהו שאני אומר יש לו מקום בעולם, גם אם זאת היתה טעות. אולי בעצם אין טעויות. אני מחבק את כל מה שבא אליי.

אגן קש ובזלת

למדת ספרות? אז ספר משהו. תספר לנו משהו. אומרים לי חברי, עמיתי, ממוני, ויועצי סביב שולחן בר-מסעדה עגול עם מפת פינקניק משובצת אדום לבן. אני יושב שם מבולבל, מנסה להתחיל, מאיפה להתחיל? מהאפלאצ'ים... קולי נודד הלאה. ואיני מסוגל ללכוד את קהלי, הם ממשיכים הלאה לעיסוקיהם, אך הם מאמינים בי עדיין. אולי תכניס משהו ממך אל תוך הג'אם ביום שישי. אינני חושב שהם אומרים לי את זה סתם.

    "יונה, החצוצרה שלך נשמעת טוב" אומר לי חבר. עיניו נוצצות מהאהבה ופרגון, האבא המוזיקלי של הרוב רוי. יושב כמו צ'ה גווארה עם הכובע הצבאי המפורסם, ללא כוכב, אבל כוכב, שיערו המאפיר מבצבץ מתחת למצחייה, עיניו נוצצות, אפילו יש הבזק מצוייר בלובן של שיניו. "אתה ידעת שהוא מנגן גם מפוחית היטב". מתרונן יודה, האב הרוחני, אדם מאופק ועוצמתי, של מעט מילים ומחוות, האוויר סביבו מתגלגל כמו עשן קטורת בתוך חלל סגור, מעגלים מעגלים, לאט, זיפי זקן צרפתי, וחיוך טיפה מאולץ של אדם שלוחץ אותו משא כבד מבפנים, והכוח העומד לצידו מגיע מבפנים, נ-ש-י-מ-ה. שלווה, מודעות, דבקות. עיניים כמו שני עיגולי קוטב יוקדות, והחיוך המרצד גורמות לי לרצות בקרבתן, כמו שהייתי רוצה לחוש את ליטוף רעמתו של מופאסה. 

    אני מביט אליהם בהערצה, ובתוכי רוקד השטן הקטן שנראה כמו העתק שלי, זה הרודן הקטן שלי. זה שמאמין שאני מקשיב, אומר דברים נבזיים עליי, ומחכה. הייאוש שלי זה המזון שלו, והוא יודע כיצד ללחוץ כך שאני אמרח כמו שבלול על מדרכה, השפלאש של משחת שיניים מעט נוזלית, בועות אוויר, ושוליים של רוק. כן, זה נשמע מגעיל. וזה קשה. אבל זה ככה. הרגשות שמבצבצים כמו שערות ערווה מתוך הקושי. הרצון לכתוב. ולא לדעת איך לכוון, לאן לכוון. אני כותב תוך כדי הקשבה למארק אליהו וגופי מנסה לעמוד במעמסה הרגשית של קמנצ'ה מסלסת. סובל ונהנה, צוף ושוקע כמו  ציפור דואה מעל אגם כחול, שנמצא בתוך אגן קש ובזלת. אני מביט מטה ומחייך. זהו ביתי. 

מהו בית? אם לא מחסה. כאדם שחש בבית בכל מקום שהוא מניח את הראש, בין אם זה בשוליים של כביש, בקצה של שדה טרשים כקילומטר ממעיין, חדר עם ארבע עד שש מיטות, יש יותר סיטואציות משאפשר לקמט במשפט אחד, עכשיו אני קם בבוקר על  מצע רך, ומשתין עם אסלה מורמת. מה קרה ללזנק אל פתח האוהל כל פעם שהכלבה מתרוממת? כדי שהיא חס וחלילה לא תשתין באוהל. הכלבה זקנה, ודברים קרו, פשוט אחרת ממה שחשבנו שיקרה.

      אני עובד. זה לא כל כך חדש. ואני העובד הכי מבוגר בקבוצה, אבל גם זה כבר קרה כל פעם שעבדתי בחקלאות. עם צעירים בחופשות קיץ מהתיכון, אוניברסיטה או אחרי הצבא. מי אני? האם אני האדם שעשה בחירות קריירה גרועות ועכשיו הוא משלם עליהם? אז למה אני מחייך כל היום?

     כמה שאני מתגעגע לקול הגלים המתנפצים על חוף המגדלור מול הרי אדום בזמן לקראת שקיעה, בא לי לשים תיק על הגב ולצעוד עד שאגיע לפסגה חדשה. אבל אני צריך להסתפק בלצעוד עם הדמיון, להרקיד את האצבעות שלי לאקורדיון צרפתי על נוף ירדן. כשהירח עולה מעל ההרים הים מתעורר. הגאות שועטת קדימה כמו צעד נחשון במשחק שח, שני משבצות והתיקים שלנו נרטבים. החופש הזה, על זה אני רוצה לכתוב, את זה הייתי רוצה עכשיו לספר. אבל, זה בדרך. 

     גופי אינו כשהיה, כלומר עדיין אני יונה. מזהה את תווי פני במראה, אך ריח גופי זר לי. וכל יום נוספים לי פצעים חדשים. פעם חתך מאבן שדרכתי עליה בתוך המים, חתך באצבע, מכה כחולה בירך, והיום כוויה דרגה א' עם שלפוחית תפוחה. אבל היום גם ניגנתי חצוצרה באי משלי, מתחת לעצי אקליפטוס גבוהים, עטלפים מינטוריים שיכפלו את עצמם במהירות הבזק בעת ציד חרקים משוגע. ניגנתי "קריאה ותשובה" עם הטווס שמעבר לגיא, ואפילו הייתי מכוון אליו. סול- לה, קדמה ואז צליל ארוך. כששאפתי אוויר חשתי שלם וכשנשפתי חשתי את הרטט בכתפיי. יש עוד כל כך הרבה שלא נעשה, רב החסר על השלם. אבל כבר לילה ומחר יעלה היום. השמש תזרח מחר, בזאת אני בטוח, ולזה אני מצפה.

    . 

  

one love coffee

יש משהו מוזר בלבקר במקומות אחרים בעולם. שם יש אנשים אחרים, סביבה אחרת, תרבות אחרת וגם אתה אחר. ומה יוצא לך מזה? זמן. הרי בסך הכול בסדר לך, אבל אתה על זמן שאול, זמן של להנות ולעשות דברים שעושים לך טוב. כמו לקום בבוקר בחדר מלון ולרדת במעלית לארוחת הבוקר במלון. יש לך הרבה ממה לבחור. ואתה לוקח שני עיקריות ושני צלחות עם קינוחים. שותה גם קפה, תה, מיץ תפוזים וכוס של קומפוט. אבל כאן מתעוררת הבעיה- הקפה היה שרוף, מיץ התפוזים היה פריגת והקומפוט היה משקה מתוק עם ריח וטעם של התבשלתי-על-מדורה ללא מכסה יותר מדי זמן. שום דבר לא היה כמו שציפית שהוא יהיה.
     אתה יוצא לבד, למרות שאתה בזוג, וחש שמח ביכולות העצמאיות שלך בכל מיני מקומות. והעניין הוא שלהראות לעצמך שאתה מסוגל להסתדר ברחובות בהם אנשים לא מדברים את השפה שלך והמכנה המשותף ביניכם זה משהו בסיסי יותר משפה. משהו כמו לזהות פרצוף שמח ופרצוף עצוב, והנה יש בן אדם שפתח מפה בתוך הרכבת התחתית ונגשת אליו אשה, ושואלת ברוסית, והוא יודע שהיא שואלת: לאן אתה רוצה להגיע? אז הוא מצביע על המפה, והיא מצביעה לכיוון אליו נוהר ההמון. ולשם הוא הולך.
     על האוטובוס קורה משהו דומה, והפעם הוא פוגש איש שמוכן לקחת אותו את כל הדרך עד המקום שהוא התכוון להגיע. הם נכנסים יחד לקומפלקס ענק של כנסיות וכבישי אבן, הבחור עם הבלונדיני עם החיוך הכנה אומר עוד קצת ועוד קצת. בדרך מתחיל לטפטף, והוא פותח לאשה מטרייה ומגן עליה, אתה מחשיב את זה בחווית החו"ל, אחר כך הוא מסמן לאשה לשים כיסוי ראש כשהיא במקום קדוש, והיא עושה זאת, והכול נעשה ללא מילים. כמובן שהוא מדבר כשהוא מחווה והם מגיעים יחד לכנסייה והמוכרת מסבירה באנגלית שהאיש מציע לנו סיור מודרך במחסניה של כנסיה שממוקמת בתוך מערה והם שואלים אותה באנגלית: ואיך מגיעים למוזיאון של המניאיטורות. אין רגשות קשים, האיש מחייך חצי חיוך ויוצא בגשם לחפש אחר אנשים אחרים, קונים פוטנציאלים.
        עכשיו לבד בתוך קומפלקס הכנסיות אתה יוצא שוב לחפש את המוזיאון שלך. אחד מפלאי תבל, מהדברים הללו שאתה שואל את עצמך מה יעשה מהדנס טילים מהאקדמיה הרוסית בזמנו הפנוי? האם הוא יעשה אורגמי מיניאטורי? במה הוא ימלא את זמנו החופשי? וכשאתה שומע שהוא ממלא את הזמן הזה ביצירת כלים שבאמצעותם ניתן לייצר אומנות מיקרו-מיניאטורית אתה מתקרב כדי להקשיב יותר טוב. אמנם המבקרים במוזיאון שלו מבלים לא יותר מעשרים דקות במקום. הם צופים במשהו אקסטרא-אורדינייר.

    שלטי ההסבר מעניינים לא פחות מהמיצגים שמראים לך פשפש עם נעל זהב כפרוייקט הפשוט והראשוני של הבחור ואז אתה צופה בלוח שח עם כל החלקים מעוצבים לפרטי פרטים ויושב על- לא פחות ולא יותר מראש של סיכה. ואתה ראית את זה במו עיניך, ועדיין לא האמנת. לא לגמרי. אבל זה שם, ניתן לראות את זה דרך העדשה ולהתמוגג ואחר כך לעמוד תחת עץ בגשם בתוך חצר של כנסייה ולאכול דודבנים.

    אתה שואל את עצמך ממה בן אדם כמוך יכול להנות כשהוא מסתובב בעיר בה אנשים הכי נהנים מלשבת ולאכול במסעדות, להשתכר מאלכוהול טוב ולעשן סיגריות אמיתיות מבלי לשלם מיסים למדינות שממילא הולכות להרוג אותך. פשוט בקצב שמתאים להן. ואתה אוכל קצת פה, אוכל קצת שם, אבל כמה ארוחות אפשר לאכול ביומיים? ויותר חשוב- איפה תשב עם טבעונית רעבה?
     שתיים עשרה וחצי בלילה אנחנו נכנסים לקניון שמלא בחנויות אופנה עם מותגים אמריקאיים עם שמות איטלקיים שיוצרו בסין והחנות היחידה שפתוחה היא הסופרמרקט. כאן נפתחים עיניה של טבעונית שהיתה צריכה להסתפק בצלחת של ירקות צלויים וקערונת של חציל בטעם כבד שהיא רק יכולה לקוות שלא הכיל עוד דברים שלא היו כתובים בתפריט ומלצרית שלא יכלה להבין מה זה טבעוני. נו מיט? יס צ'יז. נו צ'יז? מיט! כאן זה גן עדן של סחורה טרייה, פטריות יער מלוקטות במחירי רצפה, 1 שקל למאה גרם שמפיניון. 4 שקל לקילו אוכמניות, פטל או דומדמניות שחורות.
      ואחרי חוויית הקניה המושלמת של אוננות רגשית, הגעה לסיפוק בעקבות פנטוז על כל האוכל הטרי שתכניס לגוף בקרוב אתה מגיע לתור ארוך עם מעט קופאיות והמון פנקיסטים, צעירים וצעירות שרק רוצים לצאת לבלות. ואז קורה הבלתי אפשרי- הבלתי אפשרי, זה לא שישו צץ ממתחת לבלטות של בית החב"ד הקרוב והחזיק ידיים עם הרבי מלובביץ'. הבלתי אפשרי זה כשהמון של אנשים רגילים מחכה בסבלנות, ומבלי להשמיע טורנייה, כשבני עשרה ברמות שונות של שיכרון עומדים בתור במשך 20 דקות ומחכים שהקופאית תביא פריטה.
     וזה נכון, אנחנו עדיין בעולם האמיתי, ומעבר לקופאיות עומדים שני אנשי ביטחון עם אלות באבזם החגורה. אבל מה שמפתיע הוא שלא קורה מה שציפית שיקרה. התופעה הישראלית לא קרתה. לא בדקה הראשונה ולא בעשירית. מי מתלונן? אתה. תעצור את עצמך. ואין אף אחד שמתלונן.
     כשישאלו אותך חברים: אבל מה עשית? לאן יצאת? הלכת למסעדות. ואכלת פנקייק ממומלא באוכמניות וישבת במסעדה היפסטרית עם פסלים גאומטריים ותאורה לבנה. כשהיית רעב כל שעליך היה לבחור בין אוכל אוקראיני מסורתי לבין אוכל ים-תיכוני עם היתר ח'לל. כלומר יש כאן הרבה מוחמדים, דוכני של פלאפל, שווארמה, קבב למול צנצנות עם אוכל מוחמץ ודגים מוחמצים וכל חית חווה בתפריט.
      אבל כשחוזרים מטיולים בחו"ל כמו מטיולים בארץ, זוכרים מעט פרטים. את החוויה התמידית של ללכת בתוך גשם דקיק-בלתי נראה ולא לדעת אם לפתוח מטרייה או לא. את החוויה הסוריאליסטית של לדרוך בתוך יער מאחורי מועדוני טכנו עם פוסטרים של השמות הגדולים ולחוש קצת בבית למרות שאתה רחוק. בפינות הירוקות של העיר, כשאתה יורד מהשבילים הראשיים אתה מגיע לפינות שמשמשות לזיונים, ומוצא גם כאן את פינת הגן עדן שלך, ונושם פנימה צמחים שמשמשים לאוכל ולרפואה, אוויר שנועד למרחבים.
    בסוף היום, אתה יכול לומר שהיית מי שהיית כי היית רעב, עייף או חולה-בית. בסוף היום, יכול להיות שהכוונות שלך היו טובות, אבל הדברים קרו כשם שדברים קורים. זה לא משנה אם אשה בחליפת עור ומסכה ומכה גברים במגלב עור שחור וחיוך מרושע לא פגעה בך. זה לא משנה שרק חטאת עם קפה אירי שהיה יותר כמו רוסי לבן. מה שמשנה זה שהלכת עם אשה אחת וחזרת עם אותה אשה מחייכת, כי מה שאכלת כבר חרבנת, ומה שקנית כבר נתת. כשנחתת אנשים כבר עקפו בתור, דרסו לך את כפות הרגליים כשמיהרו לחיבוק אהוב, היו בלתי נסבלים ומוכרים להחריד. אבל אתה חזרת למיטה עם סדינים סגולים, ולערימה של טיוטות ובעיות לא פתורות. היום שאחרי, הוא הבוקר הזה, וממשיכים מאיפה שמפסיקים. השעון מתקתק.

משווק פירות וירקות

רק אתמול עברתי למקום חדש, זה לא היה אתמול, אבל זה מרגיש כמו אתמול, בגלל שאני עדיין לא נשארתי ללון בבית ברצף למשך שבוע ימים. פה חיפה, שם רעננה, ולא רק ליום אלא לשלושה, ככה אני עדיין לא מרגיש שאני "גר" בעמק הירדן. אבל זאת התשובה שלי לנהגים שלוקחים אותי בטרמפים. ואיך הגעת לפה? אהה, זה סיפור ארוך יותר. תמיד.

    יום רביעי בצהריים, מעונן, ואני צריך ללכת למעלה להר, מה אני עושה? לא תהיה הזדמנות טובה מזו לטייל בעמק הירדן. אז מה אני עושה? דבר ראשון מתקלח, רק כדי להיות רטוב בסאונה שמחכה לי בחוץ, תיק ויוצאים לדרך. ובחוץ פוגשת אותי: התחלה של סופה. לא שמש מנקרת עיניים ולא חום שמטפס לך מתחת לצפורניים עד שאתה חושב שלהזיע זה השחור החדש. אולי אני חדש פה בעמק, אבל עדיין כבר קיץ בישראל, אז כמה זמן זה יכול להמשך?

חומוס ודטורה

     כשהתחתונים כבר רטובים, אנה נזכרת בטיול בקמבודיה בעונה של המונסונים, שזה בערך ביוני-יולי...יעני, עכשיו! תחשבו כפר פשוט בתוך ג'ונגל ששוכן ליד הים, ואז מתחיל לרדת גשם, טיפות שמנות. זה כמו להכנס למקלחת חמימה עם בגדים ותיק ומצלמה. לא פלא שהתיק הכי מוכר באסיה זה תיק צלילה אטום למים. אתה פותח מטריה ואז כשאתה רואה יחפנים מקומיים עוברים על פניך עם חיוך, אתה מבין שאין מה לדאוג. הרי קר לא יהיה לך, וממילא הגשם זורם באופן אופקי ואנכי גם יחד. אז ככה אני הולך בגשם של העמק. האדמה הופכת לבוץ, הבוץ נדבק לי לסנדלים והדבר הבא שקורה הוא שאנחנו הולכים יחפים בבוץ, בגשם, כמו יחפנים קמבודיים שמתחילם להידמות להוביטים עם עור עבה בכפות הרגליים ושערות. 

      ואז מהוביטים עברנו לסרט של פארק היורה, יש שם קטע שהילד מתחשמל כמעט למוות, אז לא למוות, יותר כמו חזיר בר המום יונה רואה שדה חומוס- ומתחשמל. לא בגשם. אבל i was careless אין ספק. רגע אחר כך, הוא קצת יותר עירני ומזנק בקלילות מעל גדר בגובה 60 ס"מ, רק כדי לטעום חמוס זעיר, ללטף עלה של עשב השטן ולהמשיך לטפס את ההר. 

 

חלק ב של הטיול הוא מסע הטרמפים. וזה במתכונת של: אנבלה מסמנת לרכבים שעולים ליבניאל ואני מחצרץ. אני מזיז דף עם רשימה של ירקות מהרגליים, והנהג צוחק, אתה יכול לדרוך על זה-  אלו ההזמנות של אתמול. וואלה, גם אני משווק פירות וירקות, אני אומר לו ומכניס יד לתיק ושולף לימון סרוג... והוא דווקא חשב שאני סוחר סמים. מהסריגה הוא מתלהב, אבל בעצם הוא יותר מתלהב מזה שאמא שלו, עליה השלום, היתה סורגת. כל דבר שהייתי מבקש ממנה היא יכלה להכין. כמו לפני הטיול לדרום אמריקה...

    הוא טייל היטב. אבל דווקא טיול רכבות בארגנטינה הוא שעולה. אמרו לי לנסוע בקרונות היקרים, אלו עם מיטה וקרון של מסעדה. אבל אני קניתי את הכרטיס של האחד פסו, וישבתי על האנשים. זה היה קרון בלי כסאות, ואנשים מבשלים שם, כשאתה רוצה לעשן, פותחים את הדלת... איזה אנשים טובים. ולא פחדת? איך אני יכול לפחד? אם אתה מאמין שאתה בן של מלך, ומה שהוא מחליט בשבילך זה טוב בשבילך, אז אתה מקבל עליך את הדין. מה שיהיה יהיה. [יכול להיות שלנו יש מילים אחרות בשביל אותו עקרון, הוא סומך על הקדוש ברוך ואנחנו סומכים על אלוהימא אדמה.]

מוזר ומעניין שכל מקום שאליו אני מגיע, הייתי בו שבוע או שבועיים או יותר. ככה יבניאל מהבהבת לי כמקום מוכר, וככה גם המעיינות שבדרך, וככה גם בית קשת. שם יש לנו חברים, שאותם פגשנו בדרך מקרית, גם כן בחווה. כך, שהחיים שחיינו בנדודים לא היו שרבוט על רפה על נייר פרגמנט, משהו שימחק כשנעצור ונתקע יתד בקרקע. איזור הצפון הוא יפה, אומר לנו משווק הפירות וירקות השני, הבעיה היא שאי הרבה עבודות פה. אבל אם אתה סופר יצירתי, וסומך עליו. בוא תבוא הפרנסה.

   

   

  

Farewell, Jerusalem

לצאת למסע טרמפים אחרי שהרבה זמן לא יצאת, זה דבר מטריד. מיד מתחילים השאלות של הספקן בתוכך: מה יהיה? מתי יהיה? איך יהיה? האם לא כדאי לצאת מוקדם יותר, כדי שלא להתקע בשעות החום. האדם האחראי בתוכך מתחיל לתכנן תיכנונים. זה יקרה, ואז זה יקרה ואז זה. אבל אז כשמגיע רגע האמת, זה שבו האחראי שם תיק על הגב וצריך לצאת לדרך, הדחיין כיבה את לוח הבקרה, ועוד לא יצאת מהמיטה.

    זה היה הביקור האחרון שלי בירושלים לתקופה, לסיים את החוג ולהתחיל את החיים החדשים הללו ששלמתי עליהם, כדי לעודד אותי לצאת לדרך. כלומר להתחיל. בביקור הנוכחי במקום לפגוש מכרים ירושלמים מזדמנים, הסתכלתי על עוברים ושבים. האדם האחרון שעלה לאוטובוס עישן סיגריה אחרונה והוא היה הבן אדם השני לרדת, מיד אחרי גבר עם חולצה מכופתרת וכיפה שכיסופי ליבו התעוררו מעט מוקדם, ונעמד ליד הדלת האחורית כשהאוטובוס פנה. מחוץ לתחנה המרכזית, ההומלס בקצה המדרגות, זה שיושב בחליפת שבת מרופטת, ולו מבט יונק שתמד אומר לך "משהו... משהו" ביד מושטת, בדיוק מקלף תפוח אז לא נכנסת לסרט רע של לתת או לא לתת.   

      "רוצה קולה?" למה לא. "בוא נוסיף לזה קצת ויסקי..." הערב מתחיל עם תינוקת חייכנית שלא רוצה ללכת לישון, היא קולטת שמשהו קורה מסביבה. אבא ואמא אורזים, החדר שלה התרוקן אל תוך תיק מרובע עם ריץ' רץ'. היהודי הנודד לוחש בתוך אוזנם ומבקש מהם לנוע, לך לך מארצך בחיפוש אחר אדמה פורייה שקולטת שורשים. וזו בהחלט לא מדינת ישראל, שחונקת אותם, והם מרגישים כמו צמח עדין על אדמה קשה. עשר שנים של חיים מתחת לקו העוני, של חובות לארנונה, לביטוח לאומי, וחשבון לא פתור עם צה"ל. פה אוהבים לדבר על הלם קרב, אבל אל תקראו לנו אנטי ישראלים, אלא חולמים בגדול. הנה חייל לבן אחד פחות לדאוג לו.

       כשאני מגיע לכיתה, חצי מהתלמידים זכו בחידון על יהדות וקיבלו פיצה חמה שאני צריך להסתכל עליהם אוכלים בזמן שהבטן נצמדת לי לגב והידיים שלי עושים תנועות סיבוביות בשיעור על סריגה יצירתית. זה המפגש התשיעי, אני מנסה ללמד אותם את הסוד- איך סורגים במקומות שאין מהם דרך חזרה? איך מדלגים מנקודה א' לב' מבלי להשאיר עקבות (כמעט)? והח'ברה (הם בני 18) שלושה בנים ובת, זורמים איתי. והשיעור להיום: אין באמת חוקים בסריגה, אנחנו יוצרים את הדרך.

    בסוף השיעור אני מגיע למשרד בו יושבים רכזי התוכנית בחזה חשוף ומאביסים פיצה צ'ליז ושומעים מוזיקה מקסיקנית עממית. אז אני מבקש ונענה בחיוב. כשהמקסיקני עם הזקן הג'ינג'י מציע תוספות ואומר לי: זה חריף מאוד- אני יודע לא לגעת בזה. אני הולך על החריף הביתי על פיצה של jamon y queso במשרד של הסוכנות ויודע שהדתל"ש שבתוכי מחייך.

    כשאני נכנס לבית הם מספרים שבפאב השכונתי היתה תגרה עם סכין ומשטרה, והם שמעו הכול מהמרפסת. כך שאי אפשר אפילו להיות מסטול בכיף בבית, בירושלים, צריך להרגיש רגשות אשמה שאתה לא מספיק אחראי להתקשר למשטרה ולהודיע. ואם כבר אתה מתקשר, הסטלן הפנימי אומר לך שאתה מקבל נכשל בסטלנות.

  

מההר אל העמק

יוצאים מירושלים לכביש 90. זה מסלול מוכר. הרי כל אחד יודע שנוסעים לגבעת התחמושת ברכבת, ואז הולכים לטרמפיאדה לכפר אדומים ומשם- השמיים בהירים, השמש מסנוורת וכל איש אחראי לעצמו. התחלנו ברגל ימין, כלומר עם ריבוע אבטיח צונן וברכת הדרך ממשפחה צעירה. ואז בדרך לצומת בית הערבה, הנהג סיפר שהוא חוסך כסף במדבר בכדי לקנות טנדר ולמכור אוכל בכל דרום אמריקה. מבחינתו, זה הטיול המושלם עבור שף בחיתוליו. הטיול הקולינרי.

     אך אז מגיע הרגע הגורלי של מסע הטרמפים- עם מי נצפין על כביש 90? עם איזה ערס ששאל אם יש לנו עלינו טיפה? לא. הפעם זה עם זוג דוברי אנגלית. היא מניו זילנד, הוא מדרום אפריקה, שני מדינות יפיפיות, אך בלי אופציות העסקה רבות, אז הם גרים באנגליה ועכשיו את ישראל הם עושים בדילוגי ענק. תל אביב. עין בוקק. טבריה- עם עצירה קטנה לפני באתר הטבילה של ישו. אנחנו קופצים משמחה, יו! זה בדיוק איפה שאנחנו גרים!

       עשר דקות אחר כך, אנחנו עומדים בשמש ליד מימיו החומים של נהר הירדן שהם תערובת של מי ביוב וחקלאות ירדניים, קבוצות קנה מצוי מתגודדות ליד הצליינים שהגיעו עם חולצות טבילה לבנות שקנו בחנות תמורת 8 דולר. אין את הטקסיות סביב הטבילה כמו בירדנית, אבל כאן יש להם אתר אינטרנט עם ציטוטים מהתנ"ך- הם הדבר האמיתי! קאסר אל יהוד. ממשיכים לנסוע וקצת אחרי בית שאן ניקולאי מקבל דה ז'ה וו, זה נראה כמו החלק המזרחי של ניו זילנד ליד Wanaka השמיים הללו, הסידור של הצמחייה, והפתח הזה בין ההרים... ואז ההתלהבות נמוגה ואנחנו מוצאים את עצמנו מביטים במשולש גבולות בין סוריה-ישראל-וירדן. זהו, הגענו הביתה.