שבוע מוזיקלי בעמק הירדן. רביעי-חמישי-שישי של מוזיקה לייב. יום רביעי אני בשכונתית, ג'אם פתוח של המוזיקאים מהקיבוצים בסביבה. יש ערב זהה לזה במרחק 30 ק"מ צפונה, אבל זה כבר עבור צעירים אחרים מקיבוצים אחרים. אני בבאזז על הבמה, מדגדג לי באוזניים, כשהסקסופוניסט נכנס בסולו צווחני ומהיר זה נשמע או אולי נראה כמו ילד בן שמונה שמנגן פסנתר באמבטיית קצף, ולידו גיטריסט עם מראה הודי והיטלר הייר דו עושה בגיטרה מה שפרינס היה מכנה: making love with a guitar מעשה אהבה. אין באפשרותנו להונות את הקהל, לתת לו תחושה מזוייפת של הנאה. אם הם רוקדים, סימן שהם נהנים.
כשאני ניגש למקרופון אני רוצה לנגן את כל התווים הנכונים, להכניס מקצב שלא נמצא שם בסקסופון אלט או טנור שנמצאים לידי על אותו מקרופון. אבל לנגן זה להתנסות בטעויות, און טיים, אוף טיים, זה רגע, זה לא מצולם או מוקלט. הערב יש לי עוזרת במה. זה לא בדיוק מה שהייתי מדמיין כעוזרת במה, זה לא אשה יפה בחצאית כוכבים נוצצת שמצביעה עליי ואומרת: קבלו אותו. זו אשה צעירה עם בבגדים אלגנטיים של וניל ופיסטוק ש"אוספת" באופן תיאטרלי ומביך את פירורי הצלילים שנופלים לי מתחת למיקרופון . מה היא עושה? למה היא עושה זאת? כי לא שומעים אותך! עושים לי בית ספר. והאמת היא שזו מראה מצויינת ליצור הבמה שבי, הוא עוד לומד את העניין. ואם אין פידבק, איך אני אוכל להשתפר?
הפסקה, רגע של מנוחה. הזמרת הלכה לחפש לה גיטריסט, שכנראה הלך לשתות בירה יחד עם המתופף והבסיסט. הבמה ריקה. וזה בעצם רגע פורה בשביל מוזיקאים אחרים לעלות ולתת איזה קטע. הפסנתרן נותן קטע:
I was dreaming of the past,
And my heart was beating fast.
,I began to lose control,
I began to lose control,
I didn't mean to hurt you,
I'm sorry that i made you cry,
I didn't want to hurt you,
I'm just a jealous guy.
יש רגע שקט, כולם בהקשבה, אין בחורות שרוקדות וצועקות כשהמנגינה עולה. זה משהו שנוגע. אחרי השיר אני תופס את הבחור בצד, בחור רזה, ממושקף עם מבט ממוקד וחיוך שובה לב. זה היה יפה מה שנגנת. תודה. ואז אני מגלה על הדרך שהוא מורה לפסנתר. אז שאלתי אותו: יש מצב שאני משכיר פסנתר איפשהו? אולי ממך. הוא מחייך אליי ומספר שהוא דווקא מנסה למכור את הפסנתר הזה- מה שהרגע ניגן והופיע איתו. זה פסנתר yamaha חצי מקצועי עם שבר בפלסטיק. זו בעיה אסטתית עבור בן אדם שרוצה להראות הכי טוב שלו, כמו מעונב שרוצה להפטר מחליפה קרועה. וואו, אני מחייך. זה נשמע טוב. נשמע מאוד טוב, וכבר הצצתי במודעות כל שבוע, וראיתי רק זבל, אנשים בלי עין חדה קונים בזול אורגנית ואחרי שאבק בעובי שנה מצטבר על השלדה הם מוכרים בזול- רהיט שחוסם להם את הבית. רוצים גם? אבל פה יש מוזיקאי שמוכר כלי נגינה אמיתי, ופתאום אני עוצם עיניים בהודיה. היקום מביט עליי מלמעלה, ונותן לי אישור ל"מכת שמש". היית צריך פסנתר, התלבטת אם לקנות את השיט הכי זול, לפחות לבינתיים. אבל התאפקת, חיכית להזדמנות טובה יותר, ידעת לדבר לעולם את הצורך שלך והנה- יום שישי בצהריים אתה רוכב על אופנייך עם תיק מלבני באורך מטר שלושים ושש סנטימ ששוקל 12 קילו תלוי לך על כתף ימין. מה? לא תיקח?
יום חמישי בערב, אתה בערב מטאל, שהוא לא בדיוק ערב מטאל, משום שהוא ערב לזכרו של גיא בוילנד, צעיר ג'ינג'י שהפך ממטאליסט חובב גיטרות חשמליות לחייל שנהרג במלחמת ישראל האחרונה (צוק איתן, למתקשים). זה טרי טרי, אבל אתה לא מהאזור, עבורך זה עדיין ערב מטאל- ובמיטב המסורת יש ששה להקות שאתה מכיר מהם בערך שתיים וחצי. המופע מתחיל עם מופע של מאור כהן, יפיוף כריזמטי, שבוחר לשיר שירים שגורמים לך לנענע את הטוסיק ולרצות לשיר אוקטבה מעל. מה הוא קשור? [נהניתי, כמובן.] הפסוליה של דיייזי עולים עם אנרגיה מפוצצת הורמונים וטירוף. צעיר אנרגטי והיפראקטיבי עומד על הבמה וכל פעם שהוא מחליף את הקול שלו הוא גם נהפך לדמות אחרת ומתגלה כפלא כריזמטי שמזכיר לך את הקצב והחוצפה של צ'ילי פפרס כשהוא מרשה לעצמו לעמוד על הבמה רק עם מגן ביצים ומקפיץ את הצעירים עם הלהיט ההזוי גאגי בום בום. .
אבל זה עדיין לא המטאל שהבטיחו לי, אפשר לתאר את זה כ:מוזיקה עם השפעות מטאליסטיות. הזמרים יודעים לשיר בקול צלול וגם לדבר מהתחת באותו הזמן. כשהזמר של canine מסמן עם היד שלו עיגול ומכריז בקול נאצה/שיטנה/כמו הנרי רולינס אחרי שעתיים על הבמה: you know what this means, circle of death וצורח את זה בקול מגה רציני אתה יודע שעכשיו מתחיל המטאל. זה עדיין איזור של קיבוצים, אבל כל המטאליסטיים רצים למרכז הרחבה. וכל הסבתות, והנכדים שבאו כי הם הכירו את גיא קצת מתרחקים אל השוליים כשהבחורים הצעירים מתנגשים זה בזה כמו רכבות הרים עם בעייה בחיבורים. זה מטאל, זאת מוזיקת נעורים, של בחורים שכועסים על המערכת, על החוקים, על זה שהם "צריכים" ולא רוצים. וזה די מדכא לעמוד שם כעדות לעוד דור של מטאליסטים שהשתחררו מהצבא ושומעים את המוזיקה הזאת כמו סוסים שבורים במכלאה. שרים fuck you i won't do what you tell me ובערך שלוש שניות אחר כך לוקחים רובה לידיים מכוונים אותו החוצה ויורים כשהמפקד אומר: אש!
I was dreaming of the past,
And my heart was beating fast.
לי אין כבר מה לעשות בפוגו, אני יותר מפחד להשבר לחצי כשאחד מילדי העמק ששוקל פי אחד וחצי ממני יכניס לי כתף בבטן ויעיף אותי לצד השני של הרחבה, אבל אני עדיין יכול לחוש בכתפיים את תחושת החום המתפשטת כשהזמר מתפוצץ אל תוך המקרופון. במקום "לרקוד" בפוגו אני הולך לקנות בירה. יש תור של חצי שעה, אז במקום לקנות בירה אחת עדיף כבר להתחיל חזק ולקנות שתיים, אמבר אייל ואיזה לאגר, כלומר כהה ואדומה ממבשלת fass בירה מהגולן. ואז ניגשות אליי שתי ילדות בנות 9 ו11. רוצה לקנות צמיד מאיתנו? אני לא התכוונתי לקנות צמיד סיליקון מהארוע, אבל... איזה צבע אתה מעדיף? לא יודע. איזה צבע אתן מציעות? הילדה בת ה9 מציעה שחור. שחור זה הכי יפה. חברה שלה מציעה לי ירוק או כחול. מה אני אעשה? 5 שקל, טוב זה הכי ליפול לתוך הבור הרגשי שכל ילד קמבודי עני רוצה שתיפול אליו, ואז נופלת החלטה. כמובן שאני אקנה את השחור ואחזק את ידיה של הבלקרית הצעירה!
,I began to lose control,
I began to lose control,
שישי בערב, כבר עשינו קבלת שבת בירכנו על היין והלחם. שתינו שוט ויסקי ונכנסנו לבמה. יש יותר אנשים הערב ממה שציפינו וזה כבר טוב. המים קרים יותר משציפינו, אבל זה היה צפוי. הסתיו בפתח, אבל יש לקחת בחשבון גם את העובדה שנסעתי שלוש קילומטר עם תיק ששוקל 50 ק"ג על הסבל ועכשיו אני רטוב ומסריח, אני מעודד את התיק הזה להצטרף אליי לשכשוך והוא מצטרף בחוסר חשק. חמש דקות במים, ג'ויינט וזה כבר חוויה אחרת. עכשיו כל שנותר זה לעלות לבמה ולהתחשמל מבלי להתחשמל. ולנגן ולנגן, כי צריך להוציא... לא בעצם צריך לתת את מה שיש לנו לתת... להגיד תודה על כך שמשהו שאני אומר יש לו מקום בעולם, גם אם זאת היתה טעות. אולי בעצם אין טעויות. אני מחבק את כל מה שבא אליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה