פרק א
במרחב הציבורי של נחל מגידו יש התכנסות גדולה. נפתח אירוע פייסבוק כחודש לפני. היתה אפילו אפילו כתבה בהארץ [לא כתבת שער, ראיון של מאה מילים]. באו אלפי אנשים לריינבו האלטרנטיבי של פסח. יש אירוע אחד בצפון ואחד בדרום ליד ירושלים, למה אתה בא? או גם לזה וגם לזה או שמתחלקים כמו זוג של גרושים. זה לא אירוע מלוכד כמו ריינבו שתופס חורשה או שטח חקלאי שאינו נגיש מאוד לציבור. פה דווקא הנגישות היא העניין וכיצד מנגישים אירוע היפים לציבור הרחב? דבר ראשון מה זה היפי? אה? אני! תן לי לענות... אה, רגע... רגע... אני מחפש את המילים הנכונות. :( בסדר. כשממשיכים מהנקודה הזאת אפשר להמשיך לכמה דברים אחרים. אירוע לקהל הרחב ליד צומת ראשית, עם גישה נוחה לכל רכב לרבות טרקטורון, ליד מעיין בחול המועד פסח. מי מגיע לפה? יהיה נכון להגיד כולם. משפחות, רווקים, ישראלים יורדים, אנשים עובדים ולא עובדים, ערבים מהכפרים באזור, וחרדים עם מנגלים של בשר גלאט כשר.
חבורה של היפים ריינבואיסטים נפגשים בכנס ההיפים. הם מזהים אחד את השני בקלות, הרי הם מאותה משפחה. זה מתחיל בסבב חיבוקים. וואי כל כך טוב לראות אותך. היית בריינבו? .כן. היה נפלא. הרבה אהבה וקסם. מה הולך פה? וואלה, אני לא יודע. דוכנים, מוכרים פה דברים. אבל בוא אליי נבשל משהו מלוקט. בוא אתה אליי, נשתה קפה. טוב, בסדר. לא מדובר פה על זמנים. מתי נשב יחד. גם לא מדברים על איפה הזולות אחד של השני. הרי כשנגיע יהיה בסדר. העניין היחיד הוא שהזולות עומדות ריקות וההזמנות מתנופפות ברוח, כי בעלי הזולות מסתובבים.
חבורה של היפים ריינבואיסטים נפגשים בכנס ההיפים. הם מזהים אחד את השני בקלות, הרי הם מאותה משפחה. זה מתחיל בסבב חיבוקים. וואי כל כך טוב לראות אותך. היית בריינבו? .כן. היה נפלא. הרבה אהבה וקסם. מה הולך פה? וואלה, אני לא יודע. דוכנים, מוכרים פה דברים. אבל בוא אליי נבשל משהו מלוקט. בוא אתה אליי, נשתה קפה. טוב, בסדר. לא מדובר פה על זמנים. מתי נשב יחד. גם לא מדברים על איפה הזולות אחד של השני. הרי כשנגיע יהיה בסדר. העניין היחיד הוא שהזולות עומדות ריקות וההזמנות מתנופפות ברוח, כי בעלי הזולות מסתובבים.
על ראש גבעה ליד חניון מכוניות ניצב טוסטוס מוזר עם עגלה וגג שטוח שמחביא פנלים סולאריים. ולידו עגלת בית. זו לא משאית שעברה שיפוץ במאה אלף שקל ונראית כמו בית על גלגלים. זו עגלה סגורה עם מזרון דק וכמה מדפים. בעל העגלה חושב שהוא עלה על פתרון בעיית הדיור. לא של כולם. זו לא מחאת האוהלים. ואין פה דרך לרמות, להניח אוהל ריק ברחוב כדי להראות כמה אוהלים ריקים אפשר לשים ברוטשילד. זהו פתרון עבור מי שרוצה להפסיק לשלם שכר דירה. איך? מה? למה? הרבה שאלות עולות כשמעלים כאלו נושאים של מצוקות דיור.
על הדשא שלו, מחצלת ומטבחון שדה יושבים אורחים שהתאספו כדי לדון בבעייה, אנשים שרוצים למצוא פתרון. הם הזולא האקטיביסטית בפסטיבל. כולם מודים שיש בעייה. לא תמיד מסכימים על הפתרון. אחד קם ואומר: צריך ללכת דרך המערכת, לבוא עם עורכי דין ולנסות לשנות את התקנות הדרקוניות של מערכת משומנת שמשרתת הגמוניה. זהו אדם מאומן בדיבור מול קהל, ובהבעת דעותיו. אדם אחר בא ואומר: צריך לעשות מהפכת דיור מלמטה. אנחנו האנשים הקטנים עושים פתרונות קטנים, אישיים. נגור באוהלים בשטחים, ומתישהו ישימו לב אלינו. יש פה תרבות דיבור, יושבים על מחצלת במעגל לאור נרות, לא כמו בכנסת ישראל.
האנשים פה, ה"היפים" מזדהים באפיקים מסויימים. קל להסכים על שינוי הרגלי הצריכה. מה ששווקי הקח תן מביאים לחברה מביא גם את הקהל הצרכני וגם את הקהל ה"מסתדר עם מה שיש". מדובר בשינוי הרגלי הצריכה, לאו דווקא לקנות דברים שמתאימים, וזו אפשרות להעביר הלאה מה שנתקע אצלך ואין בו שימוש. מה שקשה להסכים עליו זה כשמדברים על חלומות. בחור עם חיוך נוגה על פניו צרובות השמש משנים בחופי מצוקי דרגות אומר: איזה מפחיד זה להגשים חלומות. עונה לו בחור עם שיער שטני מתולתל ועיניים כחולות בולטות כמו קווקזי: מה שמפחיד זה לשנות הרגלים. אומרים שעל טעם ועל ריח אין להתווכח. אבל קשה לקבל ביקורת על חלומות. וכאן זהו מקומו של ההיפי המקורקע לבוא ולתת את דברו. הוא כבר שנים בשטח, משופשף עם דיבור קולח ודוגרי: יש די ישובים בארץ, לכן אפשר לבקש מהמערכת להצטרף ליישובים חלשים, שהם בפריפריה אבל בשביל זה... בשביל זה צריך לרדת לאדמה, להתפשר על החלומות שלנו וללמוד לחיות בקהילה.
פרק ב
רוב האנשים שמגיעים לפסטיבל, לאתר קמפינג או לשטח פתוח מנסים לדאוג קודם כל למחסה. זה גם מה שטום בראון חושב שהכי חשוב, יותר מאוכל, יותר ממוזיקה, ויותר ממדורה. בגלל זה יש לפרוק כמה נאגלות מהרכב, לפרוש מחצלת, לסדר את המיטה כדי שיהיה נוח במזרון המתנפח ורק אחרי שפותחים את הכסא נוח ותולים שלט בכניסה אז אפשר לצאת להסתובב בפסטיבל. אבל כמו שאומר השיר: אלף אוהל, בית זה בית. אצלנו אוהל בא לפני בית. ומה שאנחנו אוהבים לראות זה עצים, ציפורים ושיחים.
אנחנו מקימים את האוהל במקום היחיד שלא היו בו אנשים. השעה היא שעת דמדומים, וכבר לא ניתן לראות אם טוב זה או רע. פשוט אוהל עומד ושקט מסביב, זה נראה לנו טוב. ובבוקר אנחנו מגלים שני דברים: אנחנו ממקמים ליד אזור השירותים. זה מסביר את הלבד. והדבר השני הוא שלא היה לנו נוח בלילה. מה עושים? השאלה היא לא מה עושה האדם הרגיל. כי האדם הרגיל ישן על מזרון זוגי מתנפח, זה לא נכנס לתוך אוהל טיולים, שנכנס לתוך תיק. השאלה היא מה אנחנו עושים? יוצאים לסיבוב עד הערב ובלילה אחרי- אנחנו מחליפים צדדים, היא מקבלת את הצד הרע שלי, ואני מקבל את הצד הרע שלה.
בסוף, כידוע עוברים דירה. הפעם למקום עוד יותר מרוחק, כדי מאה מטר מהפסטיבל. הפעם שקט פה. יש טחנת קמח מוגבהת עם ארבע קירות ובלי דלת כניסה ובית קברות מוסלמי ששומר על זכות השתיקה, אבל האדמה פה שטוחה ויש מלא אוכל: שדה מתייבש של סרפד כדורים וגדילן מצוי. ואולי הבעיה היחידה שלנו היא: שיש פה הרבה מאוד זבל אנושי. עזבו חרא, הרי ישנו ליד השירותים ועברנו מקום. הזבל השני הלא מתכלה. שש שקיות אשפה יוצאות מהשטח הזה לפני שאפשר לקרוא לו- בית.
עכשיו ערב יום חמישי, אנחנו מתארגנים באוהל לצאת לנגן במעיין. הערבים שבאים למעיין כל ערב ביקשו שאחזור, כי אני מנגן יופי בגיטרה [יש לי מנדולינה, אבל אני לא נעלב. מוזיקאים עם כלים מוזרים, רגילים שקוראים לכלי שלהם בשם אחר]. ארוחת ערב מוקדמת של המבורגר טבעוני: עדשים ירוקים, בצל מטוגן, זרעי סרפד מושרים, עלי סרפד חלוטים וטחינה גולמית. מטוגן בשמן זית עמוק. ועכשיו על בטן מלאה יוצאים לסבב ניגונים.
במעיין מגידו מתיישבים כל אחר צהריים חבורה קטנה של תושבי אום אל פחם. חלק מגיעים לעשן ראש נרגילה ולנסוע. חלק מגיעים לכל הערב ואף יושבים עמוק אל תוך הלילה. הם מדליקים מדורה, שותים קפה ומעשנים. כשמציעים לך קפה אז זה קצת כמו בשוק, אי אפשר לשלוף להם כוס רב פעמית ולבקש, יש להם כוסות פלסטיק או נייר. ואיך תגיד לא? אנחנו היינו מפה במקור. היה לנו כפר פה לפני ארבעים ושמונה. לפני מגידו. לאג'ור. אנחנו פה, הח'ברה כאן מגיעים כמעט כל יום לפה אחרי העבודה.
הם ח'ברה טובים. יושבים בשקט, מביטים במדורה בשקט, בעצב שלהם של החיים. זה לא אומר שהם לא מחייכים. זקן השבט מזכיר לי את בעל החוף שלי בסיני, שדרך אגב היה סודאני. הלבן של עין שלו צהבהב ומלוכלך, כשהוא שומע מוזיקה הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה לשיר. אבל הוא מעשן שלוש קופסאות ביום כבר שנים, ואין לו קול. אפילו לדבר שיר כמו מאיר אריאל הוא לא יכול.
כשאנחנו חוזרים לאוהל שלנו בחשכה, אנחנו מגלים שיש לנו אורחים. בחשכה לא רואים טוב, אבל שומעים נהדר. המדורה שוב בוערת ויש חבורה שמגבירה את מוזיקת החפלות שלה וצועקת כמו שיכורים. זה בדיוק המקום לבצע החלטה. אנחנו החלטנו לחזור עוד כמה שעות כדי לא להפגש בחשכה עם ארבעה ערבים שיכורים. ישנו ליד מישהו זר על מחצלת וכל הלילה התהפכנו. עלה בנחירנו ריח של פלסטיק שרוף.
בבוקר מוקדם, אנחנו חוזרים הביתה. רק שעכשיו בית אין. התיקים אינם, והאוהל אינו. וזה בערך כל מה שהיה לנו. נו, באסה. אבל כשאנו מתקרבים למדורה שעדיין מעשנת ומגלים שדווקא את האוהל לא גנבו. שרפו אותו. וגם את הספרים שלנו. אז באמת זה מתחיל לכאוב קצת בחזה. עכשיו המסיבה שליד, כבר לא מעניינת אותנו, כבר אין למה לחגוג. שעתיים אחר כך, ניידת משטרה עם שני דובים מבקשת שאחתום על הצהרה. מה כתוב פה? אני שואל והוא עונה: זה לא רצח, ואין לך ביטוח. אז איך אומרים אצלנו הבדויים: הכול אבוד.
אנחנו הולכים בין אנשי הפסטיבל השמחים ואין לנו איתם כלום. זה לחזור ליום ההוא שהחברה שלך זרקה אותך והחיים שינו את המשמעות שלהם. דווקא עכשיו מילים של שירים ממלאים תפקיד חשוב בשיקום. nobody loves you where you're down and out [Lennon] when you think that you've lost everything, you find out you can always lose a little more [Dylan] How does it feel? to be without a home? a complete unknown
אני לא בן 16 והשמיים לא נפלו לי על הראש. דברים כאלו קורים. הם קרו לי. במסע חיים, זו נקודת ציון חשובה. אבל זה לא העיקר. את החומר? תיקים, שקי שינה, ומצלמה נשלים כשנוכל. נשלים כשנצטרך. זה יעלה לנו כסף. כרגע מה שאנחנו צריכים בעיקר זו אהבה.
ילד בן 13 עם פוני ושיער חלק פונה אלי. מה אתה אוכל? אני קוטף עלים של כרפס הביצות. אה, באמת. אני גם מלקט, אבל את זה אני לא מכיר... אני מחייך אליו ולוקח אותו איתי, כמו שתמיד לעזור לו זה לעזור לי.
פרק ב
רוב האנשים שמגיעים לפסטיבל, לאתר קמפינג או לשטח פתוח מנסים לדאוג קודם כל למחסה. זה גם מה שטום בראון חושב שהכי חשוב, יותר מאוכל, יותר ממוזיקה, ויותר ממדורה. בגלל זה יש לפרוק כמה נאגלות מהרכב, לפרוש מחצלת, לסדר את המיטה כדי שיהיה נוח במזרון המתנפח ורק אחרי שפותחים את הכסא נוח ותולים שלט בכניסה אז אפשר לצאת להסתובב בפסטיבל. אבל כמו שאומר השיר: אלף אוהל, בית זה בית. אצלנו אוהל בא לפני בית. ומה שאנחנו אוהבים לראות זה עצים, ציפורים ושיחים.
אנחנו מקימים את האוהל במקום היחיד שלא היו בו אנשים. השעה היא שעת דמדומים, וכבר לא ניתן לראות אם טוב זה או רע. פשוט אוהל עומד ושקט מסביב, זה נראה לנו טוב. ובבוקר אנחנו מגלים שני דברים: אנחנו ממקמים ליד אזור השירותים. זה מסביר את הלבד. והדבר השני הוא שלא היה לנו נוח בלילה. מה עושים? השאלה היא לא מה עושה האדם הרגיל. כי האדם הרגיל ישן על מזרון זוגי מתנפח, זה לא נכנס לתוך אוהל טיולים, שנכנס לתוך תיק. השאלה היא מה אנחנו עושים? יוצאים לסיבוב עד הערב ובלילה אחרי- אנחנו מחליפים צדדים, היא מקבלת את הצד הרע שלי, ואני מקבל את הצד הרע שלה.
בסוף, כידוע עוברים דירה. הפעם למקום עוד יותר מרוחק, כדי מאה מטר מהפסטיבל. הפעם שקט פה. יש טחנת קמח מוגבהת עם ארבע קירות ובלי דלת כניסה ובית קברות מוסלמי ששומר על זכות השתיקה, אבל האדמה פה שטוחה ויש מלא אוכל: שדה מתייבש של סרפד כדורים וגדילן מצוי. ואולי הבעיה היחידה שלנו היא: שיש פה הרבה מאוד זבל אנושי. עזבו חרא, הרי ישנו ליד השירותים ועברנו מקום. הזבל השני הלא מתכלה. שש שקיות אשפה יוצאות מהשטח הזה לפני שאפשר לקרוא לו- בית.
עכשיו ערב יום חמישי, אנחנו מתארגנים באוהל לצאת לנגן במעיין. הערבים שבאים למעיין כל ערב ביקשו שאחזור, כי אני מנגן יופי בגיטרה [יש לי מנדולינה, אבל אני לא נעלב. מוזיקאים עם כלים מוזרים, רגילים שקוראים לכלי שלהם בשם אחר]. ארוחת ערב מוקדמת של המבורגר טבעוני: עדשים ירוקים, בצל מטוגן, זרעי סרפד מושרים, עלי סרפד חלוטים וטחינה גולמית. מטוגן בשמן זית עמוק. ועכשיו על בטן מלאה יוצאים לסבב ניגונים.
במעיין מגידו מתיישבים כל אחר צהריים חבורה קטנה של תושבי אום אל פחם. חלק מגיעים לעשן ראש נרגילה ולנסוע. חלק מגיעים לכל הערב ואף יושבים עמוק אל תוך הלילה. הם מדליקים מדורה, שותים קפה ומעשנים. כשמציעים לך קפה אז זה קצת כמו בשוק, אי אפשר לשלוף להם כוס רב פעמית ולבקש, יש להם כוסות פלסטיק או נייר. ואיך תגיד לא? אנחנו היינו מפה במקור. היה לנו כפר פה לפני ארבעים ושמונה. לפני מגידו. לאג'ור. אנחנו פה, הח'ברה כאן מגיעים כמעט כל יום לפה אחרי העבודה.
הם ח'ברה טובים. יושבים בשקט, מביטים במדורה בשקט, בעצב שלהם של החיים. זה לא אומר שהם לא מחייכים. זקן השבט מזכיר לי את בעל החוף שלי בסיני, שדרך אגב היה סודאני. הלבן של עין שלו צהבהב ומלוכלך, כשהוא שומע מוזיקה הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה לשיר. אבל הוא מעשן שלוש קופסאות ביום כבר שנים, ואין לו קול. אפילו לדבר שיר כמו מאיר אריאל הוא לא יכול.
כשאנחנו חוזרים לאוהל שלנו בחשכה, אנחנו מגלים שיש לנו אורחים. בחשכה לא רואים טוב, אבל שומעים נהדר. המדורה שוב בוערת ויש חבורה שמגבירה את מוזיקת החפלות שלה וצועקת כמו שיכורים. זה בדיוק המקום לבצע החלטה. אנחנו החלטנו לחזור עוד כמה שעות כדי לא להפגש בחשכה עם ארבעה ערבים שיכורים. ישנו ליד מישהו זר על מחצלת וכל הלילה התהפכנו. עלה בנחירנו ריח של פלסטיק שרוף.
בבוקר מוקדם, אנחנו חוזרים הביתה. רק שעכשיו בית אין. התיקים אינם, והאוהל אינו. וזה בערך כל מה שהיה לנו. נו, באסה. אבל כשאנו מתקרבים למדורה שעדיין מעשנת ומגלים שדווקא את האוהל לא גנבו. שרפו אותו. וגם את הספרים שלנו. אז באמת זה מתחיל לכאוב קצת בחזה. עכשיו המסיבה שליד, כבר לא מעניינת אותנו, כבר אין למה לחגוג. שעתיים אחר כך, ניידת משטרה עם שני דובים מבקשת שאחתום על הצהרה. מה כתוב פה? אני שואל והוא עונה: זה לא רצח, ואין לך ביטוח. אז איך אומרים אצלנו הבדויים: הכול אבוד.
אנחנו הולכים בין אנשי הפסטיבל השמחים ואין לנו איתם כלום. זה לחזור ליום ההוא שהחברה שלך זרקה אותך והחיים שינו את המשמעות שלהם. דווקא עכשיו מילים של שירים ממלאים תפקיד חשוב בשיקום. nobody loves you where you're down and out [Lennon] when you think that you've lost everything, you find out you can always lose a little more [Dylan] How does it feel? to be without a home? a complete unknown
אני לא בן 16 והשמיים לא נפלו לי על הראש. דברים כאלו קורים. הם קרו לי. במסע חיים, זו נקודת ציון חשובה. אבל זה לא העיקר. את החומר? תיקים, שקי שינה, ומצלמה נשלים כשנוכל. נשלים כשנצטרך. זה יעלה לנו כסף. כרגע מה שאנחנו צריכים בעיקר זו אהבה.
ילד בן 13 עם פוני ושיער חלק פונה אלי. מה אתה אוכל? אני קוטף עלים של כרפס הביצות. אה, באמת. אני גם מלקט, אבל את זה אני לא מכיר... אני מחייך אליו ולוקח אותו איתי, כמו שתמיד לעזור לו זה לעזור לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה