אחרי שבוע של קטיף אגסים, חבורת הקוטפים השתנתה מן הקצה אל הקצה. כל התיירים שבאו בשביל חוויה, או בשביל טיול לצפון, לראות מה זה חקלאות וכו' הלכו הביתה כדי לעבוד בעבודות שהן פחות פיזיות ואולי יותר מתגמלות. וזה דווקא הגיוני. האנשים שעובדים עכשיו הם לא בדיוק סטודנטים: עדיין לפני טיול, לפני תחילת הלימודים, או בדיוק בסוף הלימודים.
כשמפסיקה התנועה הבלתי פוסקת של אנשים פנימה והחוצה מההתחייבות לעבודה, אז אפשר להתחיל לדבר, להתעמק. במקום לבוא נגד, אחד מול השני, אפשר לבוא עם. צעירה תימנייה מהדרום יכולה להתחיל לדבר בקול רם, עם חוש הומור מיוחד משלה שחורג מהנורמה. אבל ככל שהזמן עובר אפשר לזהות ניואנסים בהתנהגות שלה, תוך יומיים יש בנימת הדיבור שלה "שפה פנימית" לקבוצה, היא כבר סימנה את אופן דיבורו של החקלאי, את הדרישות שלו ובצורה מסויימת הפכה את הקערה על פיה באמצעות גישה הומוריסטית. הפתיחות שלה בקבוצה אמנם אינה כוס התה שלי, אבל יש לה את הכוח להפוך אותנו מקבוצה רנדומלית של אנשים לקבוצת קטיף.
בחור שלמד משפטים, מספר על השנה האחרונה שלו בתוך סטאז'ר בבית המשפט. כל השנה הוא תוזז עם פלאפון וצורך להיות תמיד לבוש נכון (עם חליפה ועניבה), לבחור את המשפט הנכון לומר לשופט או לנאשם. בחירת המילים הנכונות, לנפות את המיותר, לברור את הנכון. עבורו הנפש של העבריין מאוד מעניינת, בגלל זה הוא מרגיש שהוא עוד בתחילת דרכו. כי אפשר להתפתח לכל מיני כיוונים, להיות עורך דין, או להיות שופט, סניגור או קטגור. אבל כבר בתור התחלה הוא מרגיש שאין צדק במערכת בתי המשפט, ובן אדם שעובד שם מבין את השיעור הזה מהר מאוד.
צעירה עם זוג עיני עגל אובאליות ומבט שואל מספרת לחבורה של צעירים שמעבירים ביניהם ג'ויינט של סוף יום עבודה, שכאשר היא גילתה שהחבר שלה מעשן סמים (גראס ליתר דיוק) היא סיפרה את זה לאמא שלו. ומה אמא שלו אמרה? הם שואלים בהרמת גבה. היא אמרה שזה הרבה יותר טוב מדברים אחרים, שזה אפילו עדיף. בגיל 14 היא התנדבה באל-סם והיתה הולכת לכנסים ומסבירה לאנשים שסמים יהרסו להם את החיים. [התחושה הכללית בקבוצה היא שגראס זה לא סם מסוכן, אלא משפר מצב רוח, משהו טוב יותר מאלכוהול כדי להרגע בסוף היום.] הספר שהכי השפיע עליה הוא 1984 של ג'ורג' אורוול. אך המסר שהועבר לה הוא פחד, פחד מפני עצמה, פחד מפני האחר ופחד מפני החברה. מחר היא תהיה באוסטרליה, ארץ השמש ורצועת החופים האינסופיים. רחוק מהפחד ומהאנשים המוזרים בישראל. אך לדאבת ליבנו אי אפשר לברוח מהפחד ששוכן בתוך הלב שלך, ואותה תחושת אי נוחות שהיא בחברת אנשים בישראל, תופיע גם בכל מקום אחר בו היא תיקח חלק.
טבח צבאי ב"מיוחדת" זה עניין אחד, אבל הוא לא סתם בצבא, הוא גם סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, ולכן זכאי למלגה המיוחלת של משרד החקלאות. וכל זה בזכות קורס JAVA שהוא לוקח. שתי צעירות מתקוע, אחת חזרה מהודו וחיפשה עבודה ושנייה הולכת ללמוד אומנות. מזג רוחן שקט ונוח, לא רעש וצלצולים אבל עם יכולת לנהל שיחה מעמיקה. לגדול במשפחה מעורבת, בה אבא חילוני ואמא דתייה מאפשר לך להיות יותר מציאותי, להבין את הסטטוס קוו.
כדי לחשוף את הבצל של החברה הישראלית אנשים צריכים קבוצה קטנה יותר מכור ההיתוך הצבאי, כדי להגיע ללב הבוער. שמאל וימין נפגשים בדמות דתי לייט/דתל"ש טרי וקצין שלישות במיל' שנפגשים לשיחה. כל אחד מהם משוכנע בכל רמ"ח איבריו שהוא צודק ואז מתחילה השיחה. שניהם מנוסים באומנות הדיון, אין צורך לצעוק, או לרדת לרמת המוות למי שלא נראה כמוני. ועדיין הם מסוגלים לשוחח על ביבי בנט טראמפ והר הבית, תוך כדי קטיפת אגסים על הסולם.
שעה להרפתקאה
כנווד, התרגלתי להסתובב כל כמה ימים, להכיר מקום וכמה אנשים, ואז לקחת טרמפים למקום חדש. אז חודש באותו מקום, זה יותר מידי זמן באותה שגרה. אז יום שני אחד אחרי העבודה, אני מחליט שאני רוצה לנסוע למסעדה, יישוב דרוזי בצפון הגולן כדי לקנות ירבה מאטה [שם זה עולה 12 שקל לחבילה]. זה לא רחוק מאיתנו, רק שעה וחצי נסיעה. העניין הוא שאין לי רכב, אז זה מסע טרמפים שמתחיל בארבע וחצי, אחרי שנת צהריים.
בחמש וחצי אני כבר על הבניאס בגינת הנופלים של קיבוץ שאר ישוב. זה לא העץ לזכר אסון המסוקים, יש עוד פינות חמד וכולן יכולות לשמש לזכר ההולכים על שניים. חבורות של סטודנטים עייפים ממעמסת המבחנים נחים על מחצלאות, או יוצאים לדייטים, בזמן שבחורה אחת פורטת את צליליה הראשונים על גיטרה, מגיע פרופסיונל על גיטרת 3/4 וערסל. תחילה הוא קושר חבל לענף, מחבר שאקל... תוך דקותיים הוא יושב בנוח ומתחיל לפלרטט עם הגיטרה. ג'אזיסט מחונן. תגיד, אמרו לך פעם שאתה דומה לצ'ארלס גינסבורג? 
פאדיחות זה חלק מהדינמיקה. עד שלא יקרו דברים מביכים במיוחד, לא תהיה אפשרות להתקרב. תהיה את הפעם שמישהו יתבל את האוכל חריף מדי, וכל האשכנזים יזילו דמעה. תהיה את הפעם שמישהו ירים דלי מים והדלי פשוט ישבר (מוצר סיני בפיקוח). ביום אחר יהיה מישהו שיתכופף להרים סבון שהחליק ועם הלחי השמאלית של הטוסיק ישבור ת'ברז וינתק את אספקת המים לכל הבניין, כולל מקלחות, מי שתייה וכו'. פעם אחרת מישהי תרסס שורה של אגסים מקולפים וחתוכים שמתייבשים בשמש עם אל טוש כדי להרחיק את הזבובים. וכל זה עובר בשלום בעזרת חוש הומור, ויכולת להכיל את האחר.
השבוע האחרון הגיע, היינו כאן חודש. מה אנחנו מקבלים? הזמנה לעל האש אצל החקלאי. חלוקה של חולצות ירוקות עם שם העמותה, יעני טקס סיום מסלול. אנחנו כבר קוטפים שלושה שבועות יחדיו והנה כבר הפכנו ליחידה מובחרת, כל אחד כבר תרם את חלקו בקבוצה, הראה מה הם יכולותיו, בין אם הם מילוליים, חברתיים, בישוליים, מוזיקליים. אבל במשך ה"חודש" הזה היינו שם. ועוד רגע אנחנו נהיה בדבר הבא. התחושה הפנימית שלי מיד קופצת החוצה נגד התופעה הזאת, כי למה אי אפשר לעשות קטיף כזה עם יהודים וערבים, או משהו כזה? למה יש רק תוכניות גיבוש לדתיים וחילונים, שמאל ימין, מרכז ופריפרייה? לא עברנו את השלב הזה? החקלאי קורא לנו: שייטת 13, כי הגענו 13 לקו הסיום. למחרת, זה מצטמצם, ומצטמצם...
וממבט הזמן והמרחק, נחמד לגלות שאנשים אחרים רואים קבוצה של צעירים ישראלים בחקלאות ומתלהבים מהם. כך ביום הלפני אחרון אנחנו מקבלים הזמנה לחווה לטעימות של יין וגבינות עיזים. הנה הזדמנות להשתכר בקלות, גם אם בפועל זה היה הזמנה לתוך האגו של בעל חווה/מסעדה בגולן, עם יותר דיבורים/ייבושים מאשר אוכל ויין (שעתיים סיור ושבע דקות של טעימות, אז לקחנו את בקבוק היין). זה עדיין אומר שקיבלנו "שאפו" מהגולן. הבוס מסיים בתמונת מחזור כולל טרקטור ותאילנדי. היה עליו לקחת סיכון בהעסקת קבוצה של ישראלים מפונקים ולאלף/לחנך אותם לפעולה. היו חקלאים אחרים שויתרו אחרי יומיים של עבודה עם צעירים לא צייתנים, אבל לא כך המחנך, איש שרואה את העתיד ויודע לכוון רחוק. אז קצת צריך להתייחס אליהם יפה, כי אם תצעק עליהם, ולא תיתן להם זמן להפסקה הם יעבדו פחות טוב מאם תתן להם תרמוס קפה ביתי וחבילת וופלים של עלית. רק אז אפשר להזכיר להם: ח'ברה אל תשכחו לקטוף עם עוקצים, לא לקטוף פרי קטן והכי חשוב להכנס לתוך העץ!
 |
| זריחה בגולן, מראה יומיומי בקטיף |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה