חוקי חמורבי

היום מתחיל לפני שהציפורים מתעוררות. אני קם בחושך, מתריח מים, דייסה קפה שחור ויוגה. שילוב מוזר בשעה מוקדמת כל כך. אני עושה ברכת השמש לירח המלא, הוא ניצב גבוה בשמיים, נסתר בין צמרות עצי האקליפטוס. לאט לאט נאספים אנשים בחוץ, מעשנים סיגריה, יושבים בחצי בהייה באוויר הריק, השעה 04:37 בבוקר והם עוד לא התאפסו על עצמם. ב05:30 אנחנו כמו קופים, כבר מטפסים על העצים עם אש בתחתונים. לקטוף לקטוף והרבה. 

    זו תחילת העונה של קטיף האגסים, אנחנו קוטפים את זן הקוסציה. אגס מוארך וקשה. יש תרבות קטיף מסויימת, זה עובד ככה ולא אחרת. צריך לשמור על העוקץ כמו ששומרים על פיטם של אתרוג, אחרת הוא לא שווה כפרי בשל. אני ממלא את הסל ומרוקן למיכל. מרוקן מרוקן מרוקן, זה לא זז. חמש מאות קילו לא בא ברגל, אבל בגלל זה משלמים לך 220 ש"ח על מיכל. שומעים כל מיני קולות ברקע. הצעירים מתלוננים. וואי, אני לא בנוי לעבודה פיזית. זה לא עבורי. עבודה מונוטונית זה משעמם. יו, איך נעביר את הזמן. ובינתיים אני קוטף ושומע סופר מקריא ספר. dove, audio presents: life the universe and everything. יש לי נסיון בקטיף, להם עדיין אין. כשאני שומע מוזיקה קצבית, אני זורם עם העבודה, נכנס למין שטף כזה, איחוד עם העץ, זרימה עם הטבע. מיוזע, מסריח ומאושר לעבוד וללמוד בעת ובעונה אחת. 

   קבוצת אנשים מגיע לעבודה עם חוויה, בחוץ, בטבע. יש להם רצון לעזור. העבודה הזאת מתוייגת כ"עבודה עברית". לחקלאים יש קושי למצוא את העובדים שהם זקוקים להם. העבודה שלהם היא לגדל פירות על עצים, ולהביא אותם ללקוח במצב הכי אופטימלי. אבל הדרך, מלאה ג'עג'ועים. כי העובדים הכי משתלמים הם תאילנדים והמדינה נותנת רק אישור לאחד או שניים לחקלאי. אז כשיש להם חמשת אלפים עצים עם פירות מבשילים, אז שני עובדים, אפילו אם הם הכי תותחים בעולם זה לא מספיק. ויש איבה בין החקלאים לערביי הגליל. מכל מיני סיבות. קטיף לא מקצועי מספיק לדעתם, וכן שהם גונבים כמויות פירות ומוכרים עצמאית, אבל כעובדים יש אותם בשפע. ואז יש אותנו. אנחנו העבודה הישראלית: אמנית שקשה לה שמאיצים בה לעבוד מהר, דוסית לייט שנעה בין חו"ל לישראל, חיילים משוחררים, אשדודיות בקטיינה בצפון עם טבעות בצל מתחת לעיניים[כל כך קרוב לקדושתה של צפת שאי אפשר לוותר על התוועדויות בלילות], נווד עם עולם פנימי עשיר. מה זה, הערבובייה הזאת? 

     אני חש מאויים מעט כשהנשים סביבי מתחילות להגיב לירח שלהם. הן נהיות כעוסות, קצרות מזג והורמונליות. מעליהן עומד גבר שמעולם לא העסיק יהודים. ביום הראשון הוא מהיר החלטה, נמהר, נמרץ ומעצבן. קומו, לכו, מה אתם יושבים? לא ברור איך העסק הזה יעבוד. זה מרגיש כמו תמנון בחדר בקרה, מלא כפתורים בכל מיני גדלים וצורות והוא נוגע בכולם בלי להבין שלוח המכוונים משתגע. להריץ טורים בניוטרל. אני לא יודעת כמה זמן אשאר, אומרת צעירה אחת, אולי עד יום שישי. באתי רק כי רציתי לצאת מהבית. 

     והחקלאי? לא סתם חקלאי. בהפסקת צהריים של פועלים- לחמניות עם טחינה וקוטג' הוא מעלה סוגיות בוערות מהתנ"ך. אבל אברהם עשה טעות, כי הוא הסתמך על החוקים של מסופוטמיה שאם אתה מביא את האחות שלך אז לא נוגעים בה, אבל במצריים העתיקה נהגו חוקים אחרים, שאם היא אחותך, אז מותר לקחת אותה. איך אני יודע את זה? מה, ח'ברה אתם לא מכירים את חוקי חמורבי?

קן של דרורים בצמרת העץ

    מנהל בית ספר ומורה בפנסיה, עושה הסבה מקצועית לחקלאות. המקצוע שהכי קשה ללמד אותו לילדים זה הסטוריה. הוא לא הסביר למה. המקצוע שהוא הכי אהב ללמד היה תנ"ך, כי הילדים מתעניינים ואפשר לדון בסיפורים. קשה להיות חקלאי בישראל, אבל זה לא משהו שמדברים עליו. הבעיה בארץ היא שעד שאתה עולה על משהו טוב, תוך שלוש שנים עולים על הגל וכולם מוכרים את זה. פעם הייתי מוכר אדמוניות, פרח שמשתמשים בו לעיצוב, בדולר וחצי לפרח. עכשיו מגדלים אותו בחברון, בגליל ובכל מקום.

כדי לשמור את הצעירים הללו בעבודה החקלאית יהיה צורך בהתערבות אלוהית, או משהו מבחוץ. וזה מה שקורה. הצעירים היהודים לא מגיעים סתם לעבוד בחקלאות, כי זה לוקסוס. עוד פעם קמה עמותה, ששמה לה דגש להביא צעירים יהודיים לעבוד בחקלאות. וכשלנגד העיניים מתנוסס איזה פרס בדמות מלגה על סך שלושת אלפים שקל. בונוס על עונת קטיף, הרבה אנשים מתעניינים. אבל הם עדיין צריכים עידוד, כי לבד, אין בהם את הכוח לשרוד עונת קטיף. אז אחרי העבודה לוקחים אותם למעיינות בגולן. נשמע כיף, מרענן, מעודד. כן, אני הולך על זה!

    שלוש אחר הצהריים אני מחכה בתחנת אוטובוס עם שלשה של בנות, הפנים שלהן סמוקות והן מיובשות. עוברים פה רק ערבים! הן מתלוננות. אין להן מים. לי יש, אבל מעט. אז אני מחליט למלא להן את הבקבוקים וללכת לבסיס הג'ובניקים הקרוב, שמעוטר בטנק ושיח ויתניה משכרת ולבקש מעט מים. ואז קורה דבר מוזר מעט: אחת מסכימה למעט, לשנייה אין בקבוק, השלישית מסרבת בנימוס. יש לה עדיין מים מינרליים בבקבוק. השניה [בלי הבקבוק] צועקת לשמיים: אלוהים, תעזור לנו! אני סומכת עליו. בדיוק סיפרו לי על את הסיפור על חוני המעגל בבוקר. זה יכול להגמר ברע.

    וכן, יש להן עוד מה ללמוד.