שני גברים אמריקאים מזדקנים, מדור לא ברור, מדברים. שחים על הגיגים בקצב עולה ומתפתל. מנושא לנושא הם נמשכים כמו גמדים שדורכים על עננים, אין להם מושג לאן זה הולך, אבל הם ממשיכים, ואתה יודע... ואתה יודע מה... 7.5 מיליארד בני אדם, פיצוץ אוכלוסין על הכדור שהולך לההרס כך או כך, ערש הציביליזציה נולדה בגלל הבירה, שזה היה יותר כמו לחם רטוב עם גושים, לא דומה כלל למה זה בירה היום, פעם אנשים היו שותים המון רק כדי לעבור את היום!
אני תוהה לאן זה יגיע, אך
אני מקשיב, מוקסם מהאווירה החו"לניקית. אנחנו לא בחיפה וגם לא בירושלים
עכשיו, יותר כמו במסעדה בחלל עם כוכבים חגים-עגים סביבנו. אבל שוב פעם, אני בסך הכול
בהפוגה מהג'אם המוזיקלי. יושב מסביב לשולחן מחוץ לקפה טיפול כאשר בפנים משתוללת סערה ויש ספינת פיראטים ששטה
בים הסוער עם להקה שמנגנת שירים שמרטיבים את הקהל עם רגש על נושאים נמוכים מהיום יום
של האדם הפשוט. בשירותי גברים... תמיד נראה שיש שם מסיבה. זה ערב הבלוז של יום ראשון בערב, אבל אני בחוץ בשולחן
היחיד שלא נמצא בישראל.
על הבס מנגן בחור אמריקאי שלבוש עם מה שבא בא: וזה כולל סנדלי עור תנכיות, מכנס דייגים זרוק אך עם כפתור, חגורה מעור קלוע ואבזם טקסני, וסט עור הפוך בגזרה פשוטה, וכובע פורימי שחור שמשווה לו מראה שהוא הכלאה בין ג'פסי למסיונר. אבל הקסם האישי שלו מהפנט: פשטות וחיוך. בהונות ידיו רוקדות על הבס בהנאה, מוצאות את האיזון בין התיפוף למלודיה. יש המון משחק בבלוז, אבל בישראל הבלוז עוד צעיר, הוא אומר לי לפני שהוא לוגם מהבירה.
איש גדול במקטורן וחולצה מכופתרת עם צווארון סיני, לא מעונב, סביב הצוואר קשורה בנדנה כהה. פדחתו קירחת, וממעט השיער שצימח בין קו האוזניים יש תספורת מוהוק כמעט מרומזת. פניו הסלביות קורנות והוא מחייך בהנאה כשהוא מכנרר. קשה
להסביר מה בעצם קורה לך כשאתה מנגן. אתה יכול לתאר את זה בטוב/לא טוב, מרוצה/לא מרוצה. אבל זה פשוט חד פעמי.
בחור צעיר עם חיוך מלא גיל, ציפורניו טבולות בלק שחור, והוא
מתבאס על האופי של הג'אם הנוכחי. למה? כי כשהג'אם מתחמם יש קהל ואתה מוצא את עצמך בהופעה במקום
לנגן עם הח'ברה. פעם אנשים היו באים כדי לשתות ולאכול ואנחנו פשוט דיברנו ביננו.
אבל ה"פעם" שלו, יכול להיות חודש או חצי שנה. החכמה היא להבין שזה
משתנה, כל הזמן. להופעה באים עם סט מוכן, גם שירים, גם תקשורת, ולג'אם באים כדי
להרגיש, לשמוע, לשוחח, זה עניין של תקשורת.
כשנהיה מאוחר, עוברים לג'אם האקוסטי. המקום מתרוקן, ועובר להיות workshop למוזיקאים. הבלוזיסטים שותים עוד בירה, ויסקי
ומעשנים, יחי הג'אזיסטים! כינור וגיטרה משוחחים על סטנדרטים של ג'אז: All of Me, Softly as the Sun Rises. הכנר יושב בגבו על הקהל, גופו ניצב מול הגיטרה החשמלית, ונפשו שקועה בתוך היצירה. הגיבנת שמבצבצת לו מתוך הגב מתיישבת בול על כתפי החרגול המזמר. עיניו עצומות בהתמסרות בעת הסולו, כמו דמות במשחק מחשב, שפותחת דלתות במסדרונות
שמתפתלים פנימה אל תוך הנשמה, עוד ועוד ועוד, ואז לרגע קט הוא פוקח עיניים במבט של זקן שבע ימים שראה ימים של קושי, שחווה קושי, בירוקרטיה, מיסים וייאוש. וכעת המוזיקה היא המפלט האחרון, הערב הוא כנר. מחר צלם.
מה שקורה לי בזמן האחרון במוזיקה היא שיש לי יותר זמן לנגן עם אנשים משיש לי לנגן לבד. ואז אני מוצא את הדברים בהיפוכם, כל הזמן אני מתבקש להשמיע ליין, לחדש, לתת משפט אחד ולומר אותו בבירור ובבהירות... ככה זה עם חצוצרן. אבל קשה להתבטא היטב כל הזמן. זה תלוי במה עובר לך בראש בדיוק כשאתה מנגן, בין ליין הגיטרה, והשירה.
ערב ערב פורים אני מוצא את עצמי בבית מעצר בריטי עם קירות לבנים ושני סטים של סורגים על החלונות: אחד כדי שלא תוכל לצאת והשני כדי שחתולי הרחוב לא יכנסו פנימה. סוגרים דלת, מנגנים שיר, טייק ראשון, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר, המפוחית שורקת, הזמר שר, ואז נתקעים. זה לא משנה, השיר יושב, הבעיה היחידה היא המילים... יש יותר מידי מהם.
איך הגעתי לזה? חבר מביא חבר. חבר שלי, אליעד לנדאו, מוציא דיסק. והוא מכיר את המפיק מ... ואותי בתוך נשפן עם נשמה. וככה הדברים מתגלגלים להם. אבל בעצם הרגע שבו אני מנגן על הבמה, זה ארבע דקות שמתוכם אני מנגן 40 שניות. וזה לא מה שאני אזכור, וזה גם לא מה שהקהל יזכור. מה שהקהל זוכר זה בעיקר את השיר הראשון ואת השיר האחרון של ההופעה. אז כנראה לא אצטרך להתאמץ הרבה. ומה שאני אזכור- זה את הרגעים של הלפני והאחרי. מה שאני מדווח, זה מהשטח.
הליין אפ ארוך ממש ארוך, אז יש לי המון זמן לחכות. אני מתרגש מידי, אז במקום לצפות בהופעה שזה ערב שירה למאיר אריאל, אני מתחבא מאחור עם האמנים הבאים, שמתאמנים על השירים שלהם. זוג עם כלבה רועדת ויבבנית שר sana sana, sana Corazon בנגינת אווירה כשבצד השני של החדר מתנגן שיר פאנק- R&B חדשנות עם מילים של מאיר. ואז פתאום עבריין ניקוטין פותח את הדלת. יש מצב אני מעשן לכם פה מהחלון? סליחה, אבל מנגנים פה! מספר לו שומר הראש עם המחברת החומה.
ואז אני משוחח עם שחר אריאל על כתיבה ושירה ומוזיקה. מנהל עימו צחצוח מחשבה עם חידודי לשון. צרתו של הסופר היא שהמחשבה טסה והעט הולך ברגל. המחשבה, היא כמו מחט שקופצת על תקליט סרוט. כמובן שיש לו עליי, הוא הרי שוחה במילים של אבא, אבל אני לא פוגש הרבה אנשים שניחנים בחן ובפשטות ליצור קשר לא מתנשא על קוצו של יו"ד. מוזר לחשוב שמאיר אריאל היה מופיע לפני שלוש-ארבע אנשים. והיום, יש לו מקום בהול אוף פיים הישראלי. אולי זה חלק מהסוד, התמדה, התמדה, בסוף מי יודע מה יהיה? יונה צריך להשאר נאמן לשליחות שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה