טעות בכתובת

מגיע לג'אם הבלוז ונשען על הבר בקצה הרחוק של בית הקפה. הלהקה מנגנת בלוז של 12 תיבות ואני מתעד להצטרף עוד מעט. קודם להקשיב לתפקידים, לראות מי צריך להתבטא, ומי מחזיק את הקצב. זה לא הכול במוזיקה? מי בחזית ומי ברקע? לידי בוקע קול. how do you call this place? קפה טיפול. what? טיפול, בטיפול, ב, מגניב. התקרבנו כדי לשמוע. התקרבנו כדי לדבר, אבל אני מזכיר לעצמי בצביטה. אתה הרי יודע למה יצאת היום? והdude שבתוכי מהנהן, yeah...
     לכל כלי יש את הצליל המיוחד שלו. אז גיטרה אחת מחזיקה את הקצב. נו, מילא. אבל יש גיטרה עם פדאלים עם בחור שאוהב לנגן עם delay and reverb נשמע כמו מישהו שמנגן גיטרה מתחת למים. זה גם צליל. וקאחון עם פאדל מאולתר- משולש קופסא חלול עם מקרופון בתוכו. קאזו, חצוצרה, סקסופון אלט וסקסופון טנור באגף הנשפנים, שכל אחד רוצה להוסיף משהו משלו, אבל אי אפשר בלי לדרוך קצת על בהונות. ולמרות כל זה, האווירה טובה, הרי האנשים חוזרים פעם אחר פעם.
    השעה אחת עשרה ורבע, עומדים בחוץ. בפנים מתנגנים שירים מהגדולים, עדיין בלוז, תמיד בלוז, זה ערב בלוז. הבעלים, בחור צעיר שנראה כמו פייבל אחד שירד מספינה שהגיעה מרוסיה, עם כובע קסקט הפוך וזקן בן שבוע, מספר על נס שהיה. הגיע לפה זקן ג'מייקני לפני שנתיים, כזה דבר שלא רואים כל יום. ולפה, מה זה? הדר, רח' מסדה. נתן לי טיפ. תעשה ערב ג'אם בלוז. [אני מדמיין את זה עם ראסטות עד התחת, פנים מכווצ'צ'ות, ועיניים טבועות עמוק בתוך ראש מעשן] כל אחד שמבין משהו בביזנס עושה את זה. תעשה ערב בלוז, משם זה רק יגדל!

חוף דדו דרום, שעת שקיעה, השמיים מנומרים בענני כבשה ורודים-סגולים וביצת עין הולכת לטבוע בתוך הים. מאחורי אמפי בטון, נשען על עמוד בטון ומתאמן בנגינה. סולמות, צלילים ארוכים, היא כבר רגילה לטקס הזה. יכולה לדמיין אותו. ואז כשמגיע החלק הכיף עובר לידי בחור שחור עם בום בוקס כמו בשנות ה90, רק שכיום זה לא נשען לו על הכתף, אפשר להחזיק את זה בכף היד ולהקרין בסים שגורמים לרשרוש בלב. הוא רואה אותי, רואה את החצוצרן ונעמד מעלי מחייך. בתוכו יש אנרגיה, אקסטזה, להשתולל, וחיוך של: בוא תשחק איתי.
אבל כשזה טרנסים מול בלוז. אני דבק בקצב שאני בחרתי.

it's something unpredictable, but in the end it's fine, i hope you have the time of your life.

ערב של במה פתוחה בוונדרבר. מנגנים קאברים של רוק, לא מה שההורים שלנו גדלו עליו אלא מה שאנחנו גדלנו עליו. שנת 95 והלאה. אנחנו חוזרים לתחושות של גיל העשרה וזה מדגדג להיות דחוי ומגרד אינטנסיבי. גיטרה מתחילה לנגן ואני אומר לעצמי: היי זה לא פרל ג'אם? וכן, זה דווקא כן. זה מתחיל כליין גנוב ואז מתברר כקאבר. אה, לא ידענו. פעם ראשונה שלנו פה.   

    אנחנו בהופעה חיה, רמקולים מפוצצים ברעש [גם אם הוא לא מכוון תמיד] והסאונד הנקי מרעש שהכניסה סאונדמנית עם שיער בלונדיני ועור ג'ינג'י שמכניסה בהכל delay.  להיטים משנות ה90 מקבלים במה בפאב ההופעות. ואז בחור עם כובע גרב משוח לאחור בסגנון אדביזי מקריא מתוך הפלאפון... אבל כולם פה מרגישים בנוח להופיע. מצטרפת זמרת בלבוש חורף אלגנט ומקל הליכה. זה אפילו נראה כמו הופעה אמיתית עד שהקבוצה בשולחן המרכזי קמה לעשן ואז הלהקה מנגנת מול חלל כמעט ריק. אין הרבה אנשים, אבל זה מה שעזר לי לבוא לכאן. שאין הרבה אנשים.

   תזכירי לי מה אנחנו עושים פה? אה, כן. באתי לנגן. לא  אבל אני לא עולה לנגן. משהו בהגדרה של האירוע לא ברור לי. על הפרסומות כתוב: במה פתוחה. וכבר עלו שני דתיים ששרו על אהבה, מולדת, וללכת בדרך שלהם. ואז עלו עוד אנשים עם הופעות מקור, זמרות עם קול מגניב. ואז אחר כך זה הפך לחברים-להקות שעלו לנגן רוק אנד רול וכולם כולם נאמנים למקור. נראה שבמקום של רוק מנגנים רוק. ואין שאלה של ביצוע שונה, עושים את זה בדיוק כמו בדיסק. ככה זה מרגיש. אז שכנעתי את עצמי שזו טעות בכתובת.
    נשארתי לרקוד, אבל כשאני בא ללכת, אני עובר ליד האיש הזקן בקהל. זה שיושב עם הגב לבר והפנים לבמה ונראה כמו בילבו באגניס שמצפה לרגע של קסם. מה אתה כבר הולך? אני מביט בו בחיוך. זה לא שאנחנו מכירים. אבל כן, אני הולך. ואתה לא מתכוון לנגן? הוא מסתכל על התיק המסתורי שתלוי לי על הכתף. אה, לא נראה לי שזה מתאים פה... הוא מיד חותך את הרעיון הזה. שטויות, בטח שזה מתאים. חצוצרה? הוא מצרף לשורתיו אשה מתולתלת, זמרת שכבר עלתה לבמה. כן, תעלה תעלה. זה יבוא בטוב. בטח.

    מתחילים לנגן עם חצוצרן ובס, ואז משהו משתנה בבחירה של השירים. מרוק לפאנק, מפאנק לרוק. רדיוהד, צ'ילי פפרס, ואז סתם מוזיקה. מה? באמת? אני בא לרדת והזקן שוב פעם אומר לי: מה אתה כבר הולך? זה כנראה התפקיד שלו, ואני שמח שהוא שם, בעמדה שלו. כדי להזכיר לצעירים לא לוותר כדי שלא להצטער.גם אם היום אני חצי צולע, יש לי מה לומר, יש לי מה להוסיף. פעם הבאה יהיה אחרת.