יום רביעי הארור

ביום רביעי האחרון מיהרתי לאוטובוס שאני לוקח מצומת בית זרע לחיפה, זה הדרך הקבועה שלי להגיע ליקנעם בלי לנסוע בפקקים. השבוע החלטתי שאני לא הולך להסתכל במוביט, אין צורך, הרי אני יודע בדיוק מתי האוטובוס מגיע, ולכן להסתכל באפליקציה זה רק לקטני אמונה.

 ברבע לשבע עוצר לי רכב, זה השכן שלי, פעם הוא היה הטרמפ הקבוע שלי, עד שהוא החליף מקום עבודה. עכשיו הוא נוסע בכיוון שלי אבל לא בדיוק, והאוטובוס הוא בדיוק. אז למה לי להסתבך עם צומת המוביל? לא תודה, אני אומר לו. היום אני מסודר.

     אתם מכירים את הרגעים הללו כשהמזל צוחק לכם בפנים? עכשיו היה רגע כזה. כי בדיוק היום- האוטובוס לא הגיע. מה זאת אומרת לא הגיע? הרי זה קו ישיר שעובר פעם ביום. כמו שאני חייב לקחת אותו כך הוא חייב להגיע. או לפחות נדמה שככה זה יעבוד. אבל זה מה שאני אומר לכם. הקו לא הגיע. היה אמור לעבור בשש וחמישים. חמישים וארבע... חמישים ושבע הגב מתקשח, הרגליים רוקדות. בשבע התחלתי לחשוד. בשבע אפס שבע כבר פתחתי את האפליקציה, והאוטובוס לא הופיע שם, נעלם, לא היה עליו ג'י.פי. אס, כאילו בלעה אותו האדמה. אבל אני הייתי חייב להגיע ליקנעם לפני תשע בבוקר. וכאן הייתי צריך לאלתר. 

     מה הדבר הראשון שאתם עושים כשלא מסתדר לכם התכנון? פאניקה. אבל אין לפאניקה מקום בעשייה. אז פאניקה זוז הצידה. מה כן? מושיט יד, אף פעם לא עוצרים פה טרמפים, היום עצרו, לקח אותי לכיוון צומת פוריה. אבא, רואים שהוא אבא, הרכב שלו בלאגן, פירורים, חבילות ג'אנק פוד מאחורה, כל מה שירגיע את הילדים. אבל אבא טכנאי מחשבים, עם ראש על הכתפיים. 

    דיברנו על פוליטיקה, למה? כי הוא הקשיב לרדיו והרדיו מדבר רק על פוליטיקה, בחירות שלישיות וואט אבר. מהמדינה הזאת לא יצמח שום דבר חדש. אבל... יש לו מה להגיד. הוא מבין את ההתנהגות של ראש הממשלה. ומה עוד, בקרוב אנחנו נשלם את שכר הטרחה של הגירעון התקציבי, כאשר תתייצב ממשלה כלשהי. ועדיין שווה לגור בישראל, על מה אנחנו מתלוננים? יש מלא כסף שזורם פנימה. נשמע כמו אדם שלא פראייר, ובכל זאת פראייר. כי הוא משלם מיסים קטן שהמדינה יונקת ממנו הכול. או. או שיש לו חכמה גדולה פה. למה להתלונן? הכי טוב שאי פעם היה במדינה הזאת. על מה אתם ממשיכים להתלונן?

לצומת פוריה היה עליי ללכת ברגל. 500 מטר ולדאוג. אולי האוטובוס עבר בדיוק כשדיברתי עם השכן? אולי הוא הקדים בכמה דקות ועבר אז? לא יודע, אבל יכול להיות. בתחנה דיברתי עם הבחורה האמריקאית הטמירה, שער שטני קלאסי שעברו עליו עם קונדישינר אקסטרא צפוף כדי להחליק את התלתלים ועיניים כחולות, חישוק כהה. היא בדרך לחיפה, וגם היא חיכתה ל432 ו... נו, מה קרה איתו? היה בתאונה בבית זרע. 

     מה פתאום?! אני מתרעם. אולי הוא היה בתאונה, אבל לא בבית זרע, כי אני חיכיתי שם והוא מעולם לא הגיע. אבל איזו שמחה, כשהעולם מתחיל לחזור לממלכה ההגיונית. והמוח מתחיל לחשב מה באמת קרה, ולמה אני בעצם צריך לקחת עכשיו חמש אוטובוסים עם הצלבות ושהיות לא ברורות בכדי להגיע ליקנעם. למי אכפת? תגיד תודה שאתה בכיוון ותמשיך לנסוע. התחושה היא שכל עוד אני בתנועה, יהיה בסדר.

 חיללתי מעט בחלילית בתחנה, אחר כך חיממתי את החצוצרה... וכשהגעתי סוף סוף לבית הספר, איחרתי רק בחמש דקות. מיהרתי לכיתה, זה הרגיש קצת כמו שהרגשתי כילד כשהייתי מאחר כפייתי, רע כזה בחגורת הכתפיים והחזה. שוב פעם תצעק עליי המחנכת. שוב פעם יאיימו לתת לי נכשל בתעודה. אבל לא! אני שיניתי את דרכי, אני מסתובב עם שעון, משקפיים וזקן, אני בן אדם אחראי!

     הכיתה ריקה. שיט. אולי לקחו את תלמידי החצוצרה לשעור כינור עם רכזת החוג. אני נכנס לחדר כינור- אין שם אף אחד. יותר גרוע, כל כלי הנגינה עדיין מסודרים שם, כלומר אף מורה לא הגיע? הספק חוזר לקנן אצלי בלב, אני שולף את הפלאפון ובודק אם היום בכלל יום רביעי?

    אוקי, לפחות אני לא איבדתי לגמרי את הראש. יום רביעי, אבל השאלות מציפות אותי. מה קורה פה. אני נכנס לחדר המורים- ושם יושבים כל מורי המוזיקה ומחייכים אליי. בטח חשבת שאיחרת. כן. אני מחייך בילדותיות. ואז? הילדים בתוכנית אחרת, מדעים לעתיד טוב יותר. ישלמו לנו על הזמן שלנו בכל זאת.
     אבל הדאגות, מה עושים איתם? הנה  בן אדם מבוגר אחראי, מנסה להגיע בזמן לעבודה, כשיש לי בכלל במה לעבוד. ואז כשאני מתמכר לשגרה היא בוגדת בי. צריך להישאר עירני, כל הזמן עירני. אולי יום אחד זה יפסיק להפתיע. או. או שכמו חכם אחד אמר: כשאתה תפסיק לאבד את האיזון שלך מדברים חיצוניים, אז לא יוכלו להפתיע אותך.