בבוקר
מוקדם נפל הפור, דלת נפתחת ודלת נסגרת. על המרפסת איפה שגדלים עציצים עם אוכל כמו:
עולש, רוקט, פטרוזיליה, צנון וסלק, נחה מלכודת עם דלת קפיץ סגורה. זה התחיל לפני
יומיים כשמישהו נישנש חצי מהסלק, והשאיר רק את העלים. אז ידעתי שיש לנו בעיה. עת
לחיות ועת למות ויש גם עת להרוג-
אך פתאום עוצרת אותי יד
ונכנסת לי למרחב מודטת ויפאסנה ותיקה. מה אתה חושב לעשות איתו? ואני עונה בשליפה
מהבטן- להטביע אותו בדלי, כמובן.
מה? היא
שואלת בגועל וחשש. כן, ככה עושים עם מזיקים. זה הcommon sense שמדבר איתה,
שולף מהקופסא, אבל תוך כדי השיחה, אני מבין שעשיתי משהו לא
בסדר, משהו אסור. אבל כגבר-ילד אני מנסה לרצות את שני הצדדים. צריך להפטר
ממנו, זה כן. ולא להרוג אותו, אההה, הבנתי! רגע עובר ואז אני עוצר. לא,
נראה לי שלא הבנתי. אבל זו החלטה סופית
של האשה, וכל נסיון לעקוף את ההגיון הזה נגמרת במבוי סתום. אז מה עושים?
זה נכון שגם אני מודט
ויפאסנה ומנסה לא להרוג יצורים חיים. אפשר להשהות את התגובה כשעוקץ אותך
יתוש
ולהתבונן בתחושת הגירוד בלי להתעצבן על אף אחד, אבל לא מהכול אפשר להתעלם.
צורת המחשבה התלמודית נכנסת כל פעם שיש איזשהו צורך למרוח, לסובב, למצוא
מוצא. איך לשמר עקרונות באופן הגיוני? איך לא נעבוד בשבת ועדיין יהיה חשמל
בבית? איך לא נעבד שדות בשמיטה? איך נפר את החוק ונשאיר אותו שלם? יש חוקי
מוסר ויש חוקי טבע. אני רואה מכרסם, מזיק, חיה מסוכנת והיא מתבוננת דרך
החורים של
הכלוב ורואה: עיניים, שפם רוקד בפחד, אוזניים קטנות ועגולות. ובקיצור יצור
חי עם
זכות לחיות. אתה לקחת אחריות על החיים שלו! או או, אז מה עושים עם החולדה?
רגע של
התייעצות עם המאסטר. לא
ספלינטר, העכברוש במידת אדם שלמד ממאסטר יפני איך להחטיף מכות והעביר את
הידע הזה לארבעה צבי-על שטבלו בפסולת אנושית. פותח מחשב, שואל את ד"ר גוגל:
איך משחררים חולדה? אז איך לוכדים חולדה. כלום. נאדא.
תוצאות החיפוש מעלות אינספור פוסטים על המצב ההפוך מזה שאני רוצה: איך
משיגים חולדה? אל תקנו, יש מלא מקומות שמחלקים עכברושים בחינם. wikihow על
מה צריכה להיות דיאטה של חולדה.
ובכל זאת, יונה, מה הדבר
הראשון שעשית בבוקר?
נסעתי ליער לשחרר חולדה לחופשי.
מגיע הערב ואנחנו יורדים לעיר. מה יש לשתות ללא
אלכוהול? ברמן מזוקן וצעיר מוקף בקירות של אלכוהול מביט בי ברחמים. הוא חצי
מוסתר על ידי ארבעת ברזי הבירה הגבוהים, ומאחוריו יש הרבה בקבוקים, אבל
ללא אלכוהול? אז הוא מתחיל לפרט: קולה,
ספרייט, מיץ תפוחים, מיץ... לא, זה לא מיץ סחוט אמיתי. אין לך משהו יותר
מעניין?
ואז חיוך שדוני עולה על פניו והוא מתחיל בטון של סיכום: טוב, יש לנו בירה
ללא
אלכוהול ויש לנו בירה. רגע ארוך עובר, ללא סימני שבירה מצידי, אז הוא נזכר בדבר
נוסף- ויש לנו גם קלוב מאטה. מגיש לי בקבוק שקוף עם נוזל צהבהב, זה מאטה
מומתק
ומוגז עם טעם נוראי, הגרון ניחר, וצריך לשתות משהו לפני שמנגנים.
ההחלטה
ללכת לערב במה
פתוחה עם כלי נגינה היא החלטה אחת, אבל כשאני כבר שם, לעלות לבמה זה כבר
עניין
אחר. רגע אחד זה היה רעיון היפוטתי, ורגע אחרי שכבר נסעת, נכנסת, שיתת
עישנת והכי חשוב רקדת! כל שנותר זה לעלות- או לא לעלות. בתוך הראש שלי
מתחילים להרקם סיפורים. מביט בלהקה הפותחת, שיר ראשון שלהם היה חיפוש אחר
צליל מסויים, אבל עכשיו הם כבר מנגנים היטב. גיטרה, בס, תופים, תוף, דג'מה,
וזמרת. וחופן שולחנות פזורים, כולם מביטים לבמה שמוארת בזרקור ורוד עז לא
מתחלף, והצליל רועם. הפחד מעקצץ, לוחש לי, מלטף אותי,הם מקצועיים מדי, אולי
הם להקה,
הרי יש תיאום מושלם ביניהם ועוד עם זמרת. בתוך מסגרת הגוף יש מפולת שלגים
של תחושות,
חום בכתפיים ובבטן אפשר לחמם טוסט. וזה לא בגלל שחם בפנים, הרי הגיטריסט עם
חולצה
קצרה והזמרת עם שרוולים ארוכים.
לעלות או לא לעלות שואל את
עצמו בחור שיודע שחצוצרה תוסיף המון. נא לא לפחד מהבמה, במקומות קטנים כאלו, האתגר
הוא לא הקהל, הם יושבים ומקשיבים, כי הדיציבלים כל כך חזקים, שאי אפשר לשמוע
דיבורים בכל אופן. האתגר משולב, לנגן עם אנשים זרים סגנון מוזיקה מוכר בשפה זרה. האם
תוכל לנגן גם אם אתה לא מבין אף מילה? כן, מוזיקה זה מוזיקה, לא צריך מילים. ומה
עם הקודים החברתיים? אולי, נחכה ונראה.
זמר צעיר עם גיבנת, יד שמאל
מכופפת כמו תותב מפלסטיק, תלתלים דחוסים וקופצניים והוא שר במקצבים. אוף ביטים קצובים,
בס רועם, זה נשמע כועס, זה נשמע אינטנסיבי, והגוף מגיב באהדה כמו שהוא היה מגיב
לרייג' אגנסט דה מאשין בשילוב עם סייפרס היל. ואני חוזר בפלאש שנתיים אחורה לקיוסק
של הראס בסיני, היה שם בחור ירוק עיניים עם שיזוף חום של האיים בתאילנד, ראסטות עד
אמצע הגב שהיה לו שיר לדקלם לי (he had a song to deliver) והוא שר בדיוק כמו- הג'וקר מהקליפ ביו טיוב רק שזה היה מול מבנה קטן עם טיח בהיר כמו כנסיות באיזורים נידחים. אבל עכשיו זה מקום
אחר, אווירה אחרת. מבנה ערבי ישן בעיר התחתית, בכניסה יש מסדרון של גרפיטי צבעוני,
חצר בטון חשופה מנוקדת בלוגמי בירה ועשן. מול הכניסה נח לוח ירוק ואשה עם ג'קט
ג'ינס כחול מהוהה נותנת לך גיר: write your name please, and
your instrument.
אני מתיישב על כסא ליד הבמה,
מנגן כמה צלילים עד שמגיע נגן הדג'מבה ומבקש ממני לעלות לבמה, כי אני יכול
לעלות. מתיישב על רמקול הבס, אבל שם רועד לי הישבן. אני נעמד בקדמת הבמה, מסתכל אל
חבורה של ראשים, ומתחיל סולו, מכוון אותו אל האדם הכי רחוק, הברמן שמחייך בסיפוק. והמוות
צופה בי מתוך הקהל, חולצת טריקו אדומה עם הדפס של גולגולת, וכובע מגניב כמו שרק
יאה לו. האשה צורחת, באופן בלוזי, ליין בס ברור כרגאיי. This
is underground music צועק אליי המטאליסט, עם מראה מגולח ושעיר,
קרחת וזקן מתעגל, קעקוע של מבוך מקיף את האמה. לא יודע מה הם שרים, לפעמים זה
כועס, לפעמים מהורהר, הווייב היפסטרי, ההשפעות אוריינטליות, מדברים באנגלית ושרים בערבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה