זה מתחיל בבוקר בבוקר, מוקדם לפני שהעולם מתעורר. אתה פותח את העיניים
ורואה את המפלצת שוכבת לידך. אף אחד לא יודע שזאת מפלצת, כי הם רואים בעיקר בני
אדם, ולפעמים שדים ואנשים מעוותים, אבל מי יכול להאמין לזה? אתה נושם לאט כדי לא
לעורר אותה, מקשיב לרחש נשימותיה, ולעיניים הסגורות, בא לך להעיר אותה, כדי לראות
את האור שלה מחליף ערוצים. אבל אסור שהיא תדע שראית אותה ללא המחסומים. אז אתה
מוותר להיום, מסובב את הגב וקם אחריה.
שישי בערב, אני יושב
ליד מדורה, מביט בלהבה הכתומה מלחכת את הסיר השחור ובמרק מבעבע. שומע את קריאות
התנים ומרגיש את הביטחון של להיות פה ביער. אני שולף את החצוצרה ומנגן, היא יושבת
למדיטציה, אין ספק שהזוג הזה מושפע ממוזיקת המקרה, היא בשקט שלה, הוא ברעשים שלו.
התפאורה מתחלפת, כבר לא מדורה, אלא ערב באחד מבתי הקפה של חיפה. יש יותר אנשים
בחוץ מאשר בפנים, זה חלק מרפורמות הטבק. אם לא מעשנים בפנים, אז משלמים פי שלוש
וקופאים מקור בחוץ, אבל ביחד. בפנים, ליד הבר, הגיטרה מתחילה את מעגל ה12, מפוחית
צורחת כאב, וגם פלא. וצעירה אחת עם גוף כפוף, עיניים מזוגגות מאלכוהול פותחת ברז
ושרה על החיים, ושגרה. אחר כך זה נכנס לכל השבוע.
בלוז של
חורף, הרחובות רטובים והשדות ירוקים. בעיר זה קצת מבאס, כשאין לך מה לעשות בעיר.
אפשר ללכת לקנות או ללכת למכור, לנסוע באוטובוס או רכבת, ללכת ברגל זה לא כזה
מקובל. לך רק עד התחנה, משם כבר יקחו אותך. אבל זה לא בדיוק כך. אתמול הייתי אביר
השינוי, כל יום הייתי עולה על סוס ודוהר לכיוון האופק, והרגשתי חזק, עם מסוגלות
לצעוד ככה שנים. היתה לכך משמעות רבה עבורי, להוכיח את המסוגלות שלי לעמוד בגשם,
ברוח, ולנשום את האוויר הקר אל תוך הריאות. זה היה פשוט, משום מה.
לא מספיק לי לשבת בבית חסר
מעש, אז בבוקר אני הולך להתנדב בעמותה עירונית. מגיע לבית בהדר עם מלא ירקות
מכוערים: כרוביות עם עובש, שקי תפוחי אדמה שהחלו לייצר שורשים, דלעת ערמונים עם
נקודות לבנות של עובש ומתחיל במיון שלהם. מי יחיה ומי ימות. אנחנו בדרך להפנינג
בטכניון להעלות מודעות לרובין פוד, עמותה שמצילה אוכל מבזבוז. אבל הם לא מוציאים
אוכל מהפחים, כמו שרבים מכם מיד חושבים. הם לוקחים ירקות מכוערים מהשוק הסיטונאי,
או הולכים לשדה שהחקלאי לא הולך לאסוף ממנו את העגבניות, אוספים חומר גלם ואז הם
חוזרים לחיפה, להדר, ומכינים ארוחה מעולה ל300-400 איש. אני כאן על תקן מתנדב,
במקום להיות בשדה גדול מעט אנשים, אני בדירה עם הרבה ירקות, איתי עובדת אחות
שעובדת במשמרות לילה של טיפול נמרץ, היא חיה בג'ט לג מתמיד ואומרת: יפה להציל
ירקות ולא רק חיי אדם.
פוגשים אותנו שלושה סטודנטים
מחו"ל: רוברט, מרקו והנרי. סיני, גרמני וקוראיני נכנסים למסעדה. הם הגיעו
לרובין פוד במסגרת קורס קשרי קהילה. ובגלל זה הם הגיעו לרובין פוד, אפשר היה גם
להגיע לריצה עם עיוורים- זוגות שמחוברים עם חבל, והדרכה מקצועית כמובן, או הכנת
תיקים מחולצות טריקו. נשמע מגוון. מרקו, מהנדס אזרחי שגר במעונות בנשר מתחת
לפטרייה הזיהום של מפרץ חיפה, מעוניין לעזור עם הזיהום אוויר שמאוד חורה לו.
בגרמניה יש מפעלים שהם במרחק של קילומטר אחד מעיר, אבל שם הפילטרים מעולים, ואילו המצב
בישראל הוא שהמפעלים לא עומדים אפילו בתקנים, אבל הוא מקווה לטוב.
גשם יורד, בחוץ סערה, עם רוח שיש לה משהו אישי
נגד מטריות. והדקלים מתנודדים כמו אוהדים בהופעת מטאל, עם כל השיער מתנופף, מעלה
מטה, הצידה. הנחלים זורמים בירידות של חיפה לכיוון העיר התחתית. אני מגיע למקום עם
אווירה משפחתית, בית-גלריה. יום חמישי במה פתוחה ומרקייה, וביום שבת סיר של חמין
ובית פתוח. בית ערבי ישן, עם רצפת עץ וקמרון מוצלב, וארבעה חללים. שולחן ביליארד,
וערימות של צעירים שאוהבים לחייך, לדבר, לעשן, ולנגן. בעל הבית, עם זקן מאפיר
וקצר, חובש כובע עם מגן שמש וסיגריה שלאט לאט מתעשנת מחכה ליד פיו, והוא קורן אור
ומחייך. לידו יושב המוות, או ליתר דיוק בחור עם חולצה אדומה עם הדפס של קלף המוות
בטארוט, אבל בגלל שלא נוספו אליו עוד פרטים מזהים, אז הראש שנשען קדימה ויוצר
גיבנת עם גב מתקמר נכנס לי יותר למערכת
מאשר שם נוסף לאוסף. השיחה מתנהלית באנגלית, גם בין הישראלים, כי יש רגל נוספת
מהמזרח. איש צעיר, נמוך יחסית עם ראסטות שחורות ארוכות ארוכות, וחיוך נעים, לא
מעשן, אבל חש בנוח להוביל את להקה. What happens during the
week? Ah, during the week I am in a deep trance.
ואז חוזר יום שישי, ואני שוב על הסוס. דוהר אל כיוון השקיעה, רק שהפעם אני
עם כובע קאובוי, לוקח ילדים קטנים לנחל, בונים סירות, נכנסים לתוך מערות. השמחה
שלהם מדבקת, וגם אם אנחנו עדיין בעידן האייפון, אפשר להנות בטבע. מגיע לילה, אני
בתוך האוהל, כי יש מגפת כלבת, ואני שומע את התנים קוראים מעבר להר, וממש ליד הראש
שלי עונה להם קול. אני שומע את הנשימות שלו, חש את ההתרגשות בתוך הגוף שלי. זה לא
רק פחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה