זה לא גשם, זאת ברכה

אנחנו מחפשים דרכים להגיע. להגיע זה אומר שאתה יוצא לדרך, כי אתה חייב לצאת כדי להגיע. וזה לא אומר שאתה יודע איך תגיע או לאן תגיע. נגיד איך אתה מגיע מחיפה לעמיקם? בתעופה של ציפור זה לא רחוק, ובתחבורה ציבורית או פרטית יש עיקוף קטן-גדול כזה של עוד 15 ק"מ. אבל לא חייבים לעשות אותו. איך לא? למה לא?

    בשבע בערב אנחנו עומדים בטרמפיאדה של פרוייד, ובשמונה בערב אנחנו כבר בחלומות זכרון, שכונת קצה שמובילה אותנו כמעט עד ליעד. אך מה לעשות, שלא הבאנו את מפה מס' 4, יש לנו רק את מפה 11 בשביל ההמשך. שינה לאור הירח המלא בטבע, וזה טבע ישראלי. אתה לא באמת עמוק בטבע, אם בשביל האפלאצ'ים טבע משמעו שאתה חוצה כביש או שניים ביער, כל 30 ק"מ שאתה הולך. אז בישראל עמוק בטבע, זה לשמוע מסוקים, ולראות את הכבישים, אם אתה רוצה באמת טבע, תלך למדבר. אנחנו מנווטים לעמיקם עם אפליקציית כבישים שמסמנת לנו כיוון כללי, אך לא מכירה את השטח. מבורברים לגמרי, אנחנו יוצאים מהיער חצי קילומטר מערבית ליישוב, בפרדס של אפרסמונים יפים יפים.

       ביקור אצל חבר מדור אחר. מתישהו עולה בשיחה הצבא, ומה עשית שם. תמיד קשה להבין אנשים מדור אחר, אלא אם כן הם מתלוננים על זה שהג'ובניקים מקבלים מעילים לפני הקרביים, כי הם מקורבים לצלחת. אבל עכשיו עולה דברים אחרים. הוא מספר לנו שבזמנו הוא היה קצין, אבל אחר כך הוא עשה סרט שמעודד סרבנות. והילדים שלו כבר לא שרתו בצבא. איש מבוגר רזה, עם הקפדה בסוג האוכל שהוא מכניס לגוף. אותו לא מעניין שמאל או ימין, לדבריו אין לו בעיה עם המתנחלים, אבל עבורו חשוב שיהיה לכול אזרחי הארץ שיוויון וחירות. אבל שם, מעבר לוואדי ערא זה עולם אחר. לאנשים יש חלומות אחרים, ושאיפות אחרות...

אחרי יום אני נוסע לירושלים. איך? טרמפ ואז אוטובוס. מולי יושב איש חרדי מבוגר עם זקן לבן שמדבר בקול בטלפון, אני מוטרד מעט, אך בוחר להתעלם ושם אוזניות-אטם באוזניי. אבל כשהחרדי הצעיר שיושב בשורה ממול שם מוזיקה חסידית ברמקול, מתעורר אצלי שדון הכעס. הוא מתיישב אצלי סביב הראש ואומר לי- תעשה משהו! תחזיר לו מנה תחת מנה. אז אני מעיר את המוזיקה שלי ושם ברמקול את Live and let die של גנס אנד רוזס בביצוע מעט יותר צורם. הצעיר מסתכל לעברי. אני מחייך אליו בשדוניות המתנכלת ואומר: אם אתה רוצה מלחמה, אני יכול לחרפן אותך! [אותך ואת כל האוטובוס, זה מה שאני לא אומר] יש לך אוזניות להשאיל לי? ואז אני עוצר רגע ומבין שכאן הבעיה, האם אני רוצה לחרפן את כל אחורי האוטובוס רק כדי להבהיר איזושהי נקודה כשהניואנסים מובנים רק למי שיש לו את השפה הפנימית?
    השדון נושף עשן מהאף ומביט בי בהנהון של ראפר שלא מתבייש לומר את האמת. נהיית חלש, יונה. אבל מודט הויפאסנה הקטן שם לי יד על הגב ולוחש לי באוזן: אתה יכול לנשום, הכול בסדר. אני מקשיב לביצוע הג'אז ונושם את המתח המוזיקלי בסיפוק. you past the test. אולי... כשאני פותח וופל טורטית, הצעיר החרדי הופך לזוג עיניים צמאות כשל חתול לרעב. הוא מלקק את שפתו התחתונה ושואל בקול של חתלתול: יש לך משהו לאכול? הכריש הופך לחתול. האגו מתמוסס, ואני שובר את הוופל ומעביר לו חצי. אם התפקיד שלי הוא לא לחנך ולא להעניש, עליי לקבל.

סכנת שטפונות בנחלי הדרום נא לא לטייל בנחלים. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשמתחיל הגשם בירושלים, נוסעים לים המלח. הפקח מחייך אליי, ואומר שאין לי סיבה להכנס לשמורה הסגורה- ומופתע כשאני שולף כ. אשראי וקונה מנוי. יורד מלא גשם בירושלים והר חברון, למה באתם? הנחל סגור, זה נכון. אבל אנחנו באנו להנות בטבע. אם נותנים לי אפשרות בין לשבת בגינה של ברודי בקטמון ולקרוא ספרים משומשים בצרפתית או לשבת על אבן ולצפות ביעלים מנשנשים אוכל, לסרוג בבוקסר בעת שהשמיים מחליפים באי החלטיות בגדים. שמש או צל? מה אתה אומר? שמשששש או צצצצצלללל? אני מביט בהם באפאטיות ומסנן לה שיהיה. אבל חם בשמש וקר בצל, ויורדים הטיפות, אבל אתם יודעים מה זה אומר? שכמעט אין אנשים והיום אני במקום בטוח בין יעל, מרמוטים וציפורים. אני מסתכל על שחור הזנב, ציפור אפורה עם זנב שחור שפותחת וסוגרת את הזנב. מגיע נחליאלי עם בטן צהובה שמקפיץ את הזנב שלו. יונים, עורבים ,טריסטמנות ומשהו קטן מהיר וירוק. מעניין להתבונן בציפורים היום.

    אנחנו ישנים בחניון לילה ליד אכסניית דרגות. רוח חזקה וגשם. הירח לא עולה ואז באמצע הלילה רכב צופר. אנחנו מתעוררים. הרכב צופר ומתקרב לעברינו, ואנחנו בתוך אוהל, איננו רואים יותר מאור ושומעים את טיפות הגשם מנגנות על הבד. נושמים לרווחה, אין סיכוי שנדרס, משום שאנחנו מוקפים סלעים. אני יוצא החוצה להשתין, כדי להראות נוכחות ולראות מה קורה. ג'יפ ונהג מגולח עם כובע בייסבול שמדבר איתי. הכול בסדר? כן, יורד גשם, אז אני נכנס לאוהל. אך הוא ממשיך לדבר איתי דרך האוהל. יש משהו שאתה צריך? [מה אני צריך? אני ישנתי ואתה הערת אותי] לא.  אולי אתה צריך סגריות, מעיל, מים? לא הכול טוב. צא ודבר איתי. הוא דורש ואני בתחתונים באוהל, מתחיל להרגיש שהוא נכנס לי למרחב האישי, אני מתחיל לחשוד במניעים שלו. אבל יורד גשם! זה לא גשם, הוא אומר, זאת בריכה. טוב! אני אומר ומתחיל להתלבש, אנני יודע מה בדיוק הוא רוצה ממני, אבל אני מתחיל להדלק על המבטא הערבי שלו. ואז פתאום הוא נוסע, כאילו הבין שאני לא מתכוון לצאת אליו בגשם המדברי. אבל... אבל עכשיו אני שוכב באוהל ולא נרדם וגם היא אכולת סרטים. מה הרגע קרה כאן? האם הוא מתכוון לחזור ולשדוד אותנו? או מה הקטע?

    יש לכם מספיק מים? שואל פקח צעיר שנכנס זה עתה לעבודה באזור. עודו מאמין שהוא יכול לעזור לעולם. וכן הרווחנו. כי אין לנו מספיק מים. אבל כדי לטייל במדבר בחורף לא צריך 6 ליטר ליום. למה שתסחבו את כל התיקים הללו עבור הטיול הקצר הזה? [כי זה עונשם הסזיפי של אלו שאין להם רכב! הם צריכים להסתובב עם הבית על הגב.] ואז הוא מרים את הכפפה. מה דעתכם שאני אקח את התיקים הגדולים שלכם לש.ג. של היישוב למטה? העיניים שלי מנצנצות, האשה מהססת. והמים? אינשאללה, נשנורר. בירידה לנחל קריאות הציפורים מהדהדות לכל אורך נחל המדרגות.
    אני נערך לקראת העלייה למצדה, נלך את זה, בטח, הרי ברור שאנחנו בנויים לכך. אנחנו חזקים, וצעירים. ולרגע אני שוכח שלאשה לידי יש רגשות, עליות וירידות. אז עד שאנחנו מגיעים לקופות, כבר הלכנו שלוש קילומטר מכביש 90 בעלייה מתונה וכשאני מתבונן במצדה במבט בוטח כמו אתגר אלף המדרגות, היא רוצה לתת לי אגרוף. כל כך רציתי לעלות- שעליתי. ולהזיע? אפשר גם מחר. כי ככה זה בטיולים לא מתוכננים, יש מקום לכל מיני שינויים לא צפויים. במקום לבלות שעה בעלייה מפרכת אפשר לבלות שעה בבור מים הדרומי עם חצוצרה, הד, ועדת מעריצים.
   כשמגיע זמן סגירת השמורה ניצבים בפנינו שתי אופציות: או לישון בחניון לילה המערבי של מצדה ולשלם 70 שקל על העונג של לישון ליד אסלה ומים זורמים. או לישון בחניון לילה בשטח. אחד משומרי הלילה אומר לי שאני לא יכול לישון בחניון לילה בשטח ואחד אומר שכן אפשר. למי עליי להאמין? מאילו מניעים הם מדברים? קשה להחליט. אבל אני טיפוס שמחפש את הלבד, ואת הדרך לישון ליד מדורה בטבע.
   אז בטרמפ עם הבדואי שאמר שאפשר לישון בשטח. הוא מספר שיש שני חניוני לילה קרובים, (השמש שוקעת עוד חצי שעה). וזה שרציתי לישון בו, הוא במקום הכי קר במדבר יהודה- חניון לילה הר קנאים. כאנשי שטח אנחנו מדברים על קקי. אני לא רואה חיות בשטח, אבל כן רואה עקבות וקקי בכל מיני צורות. קקי של גמלים וחמורים- זה קקי של חיה שאכלה קש. ויש קקי שחור, עם שערות לבנות, שנראה כאילו ילד בן ארבע הכין מלא נחשים מפלסטלינה בסבלנות ואז בפרץ של קוצר רוח כיווץ הכול יחד. אה, זה? זה צבוע. אל דאגה, זה לא מסוכן. אבל תישן עם התיק בתוך האוהל, למה הוא יקח לך אותו.
    עכשיו כשהתיידדנו, בנסיעה אני לא יכול שלא לשים לב שהוא נראה לי מוכר... מגולח, כובע בייסבול, רכב סטיישן ואגן. אהה... ואז אני מגלה כמה העולם קטן. שלשום בלילה ישנתי בחניון לילה ובאופן הזוי, מישהו העיר אותי ואמר משהו שלא הבנת. זה לא גשם, זאת בריכה. ועכשיו אתה משנה את אופן סידור הפאזל בראש שלך. ואתה מבין שאם זה האיש שלוקח אותך עכשיו טרמפ, תיקח את כל מה שאתה יודע על בדואים וטרמפים ומה אתה מקבל?
    זה אולי נשמע מוזר ליהודים שהתרגלו לפחד מטרמפים, בגלל חטיפות ומסורות הפחד של העיתונות היומיומית. אבל באופן כללי, את הבדואים חינכו שאם הם רואים מישהו תקוע- אז שיעזרו לו. והרבה פעמים כשהם עוזרים לך, הם לא אומרים לך ללכת ולהסתדר לבד. נסענו עם אישה אחת ממצפה רמון, שאמרה שהיה לה פאנצ'ר ועצר לה בדואי אחד, שעזר לה להביא את הרכב למוסך, וחיכה שם עד שהרכב תוקן. ועכשיו, אני מבין שהאיש הזה שבמקרה לוקח אותי ממצדה הביתה, חשב שהייתי בצרה, כשראה אוהל באמצע המדבר, קשור בחבלים לסלעים גדולים, ומה הוא אמר לי בחשכה ובגשם: זה לא גשם, זאת ברכה. מה כל זה אומר? זה אומר שלא צריך להיות הכהן הגדול כדי לקרוא את השטח לא נכון, צריך רק להטיל ספק.
    יום שישי בערב, לילה זרוע כוכבים, כמה קבוצות מתגודדות על ההתחלה של נחל צאלים. יש לפחות ארבע רכבים, שלוש פוייקים מתבשלים, מחצלות, ואוהלים. יש זוג אחד שמסתובב באופן חשוד במדבר. האשה מחזיקה את הכלב הסקרן חזק, בעוד הגבר מחפש עקרבים צהובים מתחת לאבנים עם פנס אולטרה סגול. היום הגענו, מחר יוצאים שוב פעם. ואיך נגיע? ולאן נגיע? את מי נפגוש? ומה הם יספרו?