אני מגיע לירושלים לעבודה בפסטיבל הג'אז, משהו קטן ללוות זמר פלמנקו ספרדי, להיות הבייביסיטר שלו, ובלשון ההפקה: טור מנג'ר. כבר עברו שנים מאז עזבתי את העיר הגבוהה, העממית, והמיוסרת הזאת. היתרון שלי על אחרים זה ש: אני יודע איך להתנייד, איך לא לקבל קנס ברכבת, איפה האוכל הטוב נמצא, מתי לקנות בשוק, ואיך לא להתעצבן בירושלים. שאף אחד לא ינסה להתחיל איתי עם הקדושה היתרה של העיר, רוצים לחוש קדושה, לכו ללשכת הגיוס ביום שישי בערב, או תעמדו ברחוב עם שיער פזור ותיגש אליכם משטרה בשם החשד הסביר והסדר הציבורי. בילדות עוד הייתי שפוט של התחושות העליונות בעיר, נמשכתי אליה כמו עש ללהבה, איך אפשר לחיות בעת ובעונה אחת בשתי מציאויות נפרדות. להיות גם יונה הילד וגם זקן תנכ"י מזמנים עברו. היום אני מגיע לעיר כמו משיח על אוטובוס לבן. שולף מצלמה מביט במוכר: מוניות ואוטובוסים, פלאפל ושווארמה. מאחוריי ניגש אלי אברך ספרדי, ואומר בתוקפנות: אל תצלם אותי, אני אוסף צדקה...
בשוק מחנה יהודה, יושב באוטובוס רגיל, הנהג ערבי הקהל יהודי, והנהג ממהר, מה הוא עושה? עושה מה שלא עושים, סוגר את הדלת האחורית בלי להביט במראה. נהג! צועקים מבפנים האנשים שרואים את הגוף השברירי התקוע, חציו בפנים, חציו בחוץ. נהג! צועקים האנשים ברחוב שרואים ראש של סבתא וכתף מציצים מדלת סגורה ופנים מכורכמות בכאב כמו דמות מנגה רוטטת בכעס או בכאב. הדלת נפתחת. בחורה אמריקאית ניגשת לזקנה, הלבושה בשחור עם ברט על הראש: You ok? You're gonna need to put some ice on that כשהצעירה הולכת להתיישב, הזקנה מסננת בטינה גרונית, מהזקנות שעשויות עץ ואבן, כמו שרק יודעים אלו שנמצאים כבר שבע דורות בעיר הנצורה: הרס לי את הצוואר והגרון, הנהג הזה!
04:00 מגיע הרגע שלי לעבוד, אמצע הלילה, מבולבל מעט, מכין קפה עם מים קרים מהתמי ארבע. טועם, ועושה חדש הפעם עם הרותחים, ומתלבש. אוסף אותי נהג מונית מרח' בן זכאי ונוסעים ישר לשדה התעופה. הנהג, עשה כבר את הדרך שלו, כמה זמן אתה נהג מונית? שאלתי. בן כמה אתה? 34, יותר זמן ממה שאתה. ניסיתי דברים אחרים, אבל משנת 2000 נשארתי בזה. דור שמיני בירושלים, מבוגר, אני לא יכול לאחר, לא יכול. גם לאבא שלי היה את זה ויש את זה גם לבן שלי. והוא הנהג היחיד שלא איחר לי. המכה בירושלים זה גנבות, גנבו לי סובארו חדשה ממתחת לבית, ומונית מחנייה מתחת לבניין. בזמן האחרון, קורים לי יותר פריצות. לפני שבוע, שברו חלון במונית, וגנבו 600 שקל, זה ילדים שרוצים כסף לסמים. הכי גרוע היה לי כשישבתי במסעדה עם אשתי במרכז העיר, פרצו לרכב וגנבו את הרשיונות, ואת כל הקבלות שהיו לי, זה היה סיפור מההפטרה. לא ידעתי מה לעשות, איזה בעיות היו עושים לי בכל המשרדים. בסוף חבר הלך איתי למקום הגניבה, מצאנו את הרשיונות שלי בפח הזבל.
05:30 עומד בשדה עם שלט ומקבל את פניו של האורח. איש נמוך עם מבנה גוף עגלגל, פנים מרובעות ושיער שחור, מתולתל, חולצה מכופתרת עם שליש עליון פתוח כדי לחשוף צלב מכסף על חזה חלק. ושתי מזוודות פלסטיק אטומות על גלגלים. עוד אינני בטוח כל כך מיהו, בדקתי אותו ביו טיוב, כדי לבדוק אם אוכל להבין את הספרדית שלו. שלום, אני יונה, המתורגמן. והוא רפאל הרוק סטאר מספרד. ראיתי שהופעת עם פאקו (הגיטריסט המפורסם מספרד), מאה ועשר פעמים הופעתי איתו, הוא מודיע לי כמו בשורה מתוך רזומה. סבבה, אחי, מה שתגיד.
אנחנו יושבים במונית, הוא מקבל את הלו"ז שלו ליומיים הקרובים, מתי הוא בחזרות, בדיקות סאונד והופעות. לא הכול מקובל עליו, גם אם קבעו איתו טלפונית את הכול, הוא הולך לדרוש שזה יהיה אחרת. הוא לוקח אוויר מהאף ונושף בחוזקה, מהנהן, יהיה בסדר. אני אדבר איתם. מוזיקה, מאסטרו.
כשאני איתו, השעון דופק ואני מתווך בין רצונות, עברית לספרדית וחזרה, פשוט אומר להם את מה שיש לו להגיד. לא מקובל עליו הסעת אמנים, הוא עולה על מונית ספיישל. אבל הוא עושה את זה בסטייל. אם ההסעה בשמונה בערב, הוא לא יהיה מוכן לפני שמונה ורבע... לכן תזמינו מונית. בתור מתורגמן עליי לדבר עם נהגי מונית על ימין ועל שמאל. איפה אתה! מחוץ למוזיאון. באיזה מוזיאון אתה? שואל נהג מונית שלקח נסיעה למוזיאון ישראל ועל פי הווייז הגיע למוזיאון האסלאם. אז צריך הרבה סבלנות, ביטולים, ולפשר בין נהגים חסרי סבלנות לאמן שנעלב כאשר נהג המונית צועק לו מהחלון שישים את המזוודה בבגאז', איפה התרבות?
חבלי גאולה בירושלים
במקום ללכת לבדיקת סאונד, אנחנו הולכים לכנסיית הקבר. המלך אמר, וההפקה קיבלה את הדין. אנחנו הולכים ברגל ממרכז העיר הוא מספר לי שהוא הולך שעה כל בוקר, כשהוא בבית. חמש קילומטר, ובירושלים איפה שצריך ללכת המון, הללכת לא מפחיד אותו. דבר ראשון עלינו לקנות רוסריו, שרשרת עם צלב וחרוזים של עץ זית. הוא נכנס לאחד הבאסטות בשוק המוסלמי, בוחר ארבעים שרשראות קטנות, ומבקש מחיר טוב. הוא לא יוצא עד שהשרשראות בידיו והרוכל צעק: גוד פרייס, גוד פרייס! באסטה! דיס האנד מייד- ופונה אליי, נו, תגיד לו!
ולמחרת, אני שוב בעיר העתיקה הפעם עם רומן דיאז, אושיית הרומבה הקובנית שמתכוון לשלם מאה שקל על פעמוני פח מול כנסיית הקבר ואני מתערב לטובתו. לך מפה! תתרחק! אומר הרוכל, אני אומר מאה ואתה אומר עשרים? נראה לך! ורומן, איש שחור כבד גוף, עם זקן צרפתי לבן, ברט כחול, ומשקפי שמש, נעמד ביני לבין הרוכל ואומר לי: טרנקילו! טרנקילו הומברה. הכול בסדר. גם בלי להבין את הדין והדברים שנאמרים ביני לבין הרוכל, רומן מבין שהאנרגיה טעונה. בסוף הוא משלם 80 שקל בכיף, והרוכל הערבי אומר לי שזה הפרנסה שלו, ושאתם (אבל הוא מתכוון לכל הישראלים) אל תתערבו, כמו שאני שילמתי אצלכם בקניון 500 שקל כשהייתי שם עם אשתי. רומן מסתובב בעיר העתיקה וקונה כל חפץ שעושה רעש: שופר, פעמוני פח מצופים בספריי זהב, תוף מרים. מדריכת הטיולים רצה עם שאר הלהקה בעיר העתיקה, להספיק להגיע לכותל המערבי, ורומן נעלם מאחור, עושה קניות בארץ הקודש ומספר לי ממרום שנותיו: כן, אני יודע, זה עולה שתי דולר, ואני שילמתי עשרים דולר. אבל זה שמונה עשרה דולר עבור ירושלים וארץ ציון. גם לרפאל היתה דרך לתאר מה ירושלים עושה עבורו- la historia se palpa en el ambiente, אפשר להרגיש את ההסטוריה באוויר...
פסטיבל ג'אז
אתה נכנס למוזיאון כמו בכל יום רגיל, הולך במשך עשר דקות במסדרון סגור, ובצד מנגנת להקת צעירים מרובת נגנים וצלילים. מזכיר להקות ג'אז ברכבת התחתית בבואנוס איירס, אחר כך אתה מפקיד את המעיל שלך, אצל שומר המעילים, עולה בדרגנוע ונכנס לאולם המרכזי. על המדרגות משמאל, ליד האומנות היהודית יש את במת "הצלילים הצפים" שיתופי פעולה רגעיים קצרים בין סקסופון אוונט גרד וחצוצרה, או בין שירה קובנית וגיטרה מפולפלת. החלל מואר ומודרני, על הקירות מציצים אליך יצירות פוליטיות לצד יצירות עבר גדולות. פיקאסו, מונה, אולם למסכות אפריקאיות מאיימות. ואז המוזיקה האמיתית. sexmob מנגנים מוזיקה מהסרטים עם חצוצרן סלייד סרקסטי מניו יורק. שנראה כמו פורטיס אלגנט, חיוך ערמומי והומור יהודי. well, if we're talking religious i'm religious as can be. What with Duke Ellington and Count Bessie. This next piece is called: get the cousin of Falafel! והמוזיקה שלהם נשמעת כמו רקיחה של דיוויד לינץ' עבור סיוט חדש מהשקית. באולם לאומנות ישראלית מנגנת להקת רומן דיאז מוזיקה קובנית עם קצב שגורם לישבן להתעורר לנענוע. ובקצה המסדרון באומנות המודרנית, מתעוררת פריטה עדינה של גיטרה ובכי וסלסולים.
בין השיטים, אני מוצא את עצמי מסתובב בין אנשים מוכשרים. גיבורי על במוזיקה, נגנים מוכשרים, אנשי הפקה, ברגעי השיא שלהם.הם ישנים במלונות, עובדים משעות הבוקר המאוחרות עד השעות הקטנות של הלילה. ההפקה אחראית על פתרון בעיות, הובלת הנגנים בין במות ואירועים. כשנגמרים ההופעות הרשמיות, מגיע הזמן ללכת לג'אם סשן בצוללת הצהובה. לוקח חצי שעה להוביל את הקובנים להסעה, שיכורים וטובי מזג הם שרים שירים כל הדרך אל הג'אם ואז מתיישבים בחדר אומנים על בקבוקי המשקה ושרים שם. רפאל יושב ליד הבר, שותה ומחכה למשהו. בתוכנייה חשבו שהוא יופיע בתחילת הג'אם, עם הפלנמקו הישראלי, אבל הוא חשב אחרת. הוא לא יעלה כמו בשר תותחים להופעה עם אנשים זרים, ודינמיקות מאולתרות. במקום זאת, הוא ישב בצד, יקשיב למוזיקאים השונים העולים ויורדים ויחכה לרגע המתאים. ומהו הרגע המתאים עבור רוק סטאר?
כשאבישי כהן, האבא של הפסטיבל עולה לנגן, מזמין אותו, אז הוא מוכן לעלות השעה כבר 02:40 אבל כולם עדיין נמצאים שם, מחכים לראות את רפאל שר. אני מתרגש רק מלראות את החצוצרן נותן בראש ולכן גם לי מצפה הפתעה כשנוצר קליק בין שני האמנים, וכל אחד צועק מעומק הנשמה שלו. זה פותח לך כפתור עליון בהקשבה, וזה מזכיר לך שיש לך לאן לשאוף, אם זה בהקשבה למוזיקה ואם בנגינה, לבטא את האני העליון. ודווקא רגע השיא בפסטיבל הוא מופע ללא עלות, שכדי לדעת עליו, צריך להיות במעגלים הנכונים.
אנחנו יושבים במונית, הוא מקבל את הלו"ז שלו ליומיים הקרובים, מתי הוא בחזרות, בדיקות סאונד והופעות. לא הכול מקובל עליו, גם אם קבעו איתו טלפונית את הכול, הוא הולך לדרוש שזה יהיה אחרת. הוא לוקח אוויר מהאף ונושף בחוזקה, מהנהן, יהיה בסדר. אני אדבר איתם. מוזיקה, מאסטרו.
כשאני איתו, השעון דופק ואני מתווך בין רצונות, עברית לספרדית וחזרה, פשוט אומר להם את מה שיש לו להגיד. לא מקובל עליו הסעת אמנים, הוא עולה על מונית ספיישל. אבל הוא עושה את זה בסטייל. אם ההסעה בשמונה בערב, הוא לא יהיה מוכן לפני שמונה ורבע... לכן תזמינו מונית. בתור מתורגמן עליי לדבר עם נהגי מונית על ימין ועל שמאל. איפה אתה! מחוץ למוזיאון. באיזה מוזיאון אתה? שואל נהג מונית שלקח נסיעה למוזיאון ישראל ועל פי הווייז הגיע למוזיאון האסלאם. אז צריך הרבה סבלנות, ביטולים, ולפשר בין נהגים חסרי סבלנות לאמן שנעלב כאשר נהג המונית צועק לו מהחלון שישים את המזוודה בבגאז', איפה התרבות?
חבלי גאולה בירושלים
 |
| לאחר בסטייל, רומן דיאז נכנסים בשירה וקצב להופעה |
ולמחרת, אני שוב בעיר העתיקה הפעם עם רומן דיאז, אושיית הרומבה הקובנית שמתכוון לשלם מאה שקל על פעמוני פח מול כנסיית הקבר ואני מתערב לטובתו. לך מפה! תתרחק! אומר הרוכל, אני אומר מאה ואתה אומר עשרים? נראה לך! ורומן, איש שחור כבד גוף, עם זקן צרפתי לבן, ברט כחול, ומשקפי שמש, נעמד ביני לבין הרוכל ואומר לי: טרנקילו! טרנקילו הומברה. הכול בסדר. גם בלי להבין את הדין והדברים שנאמרים ביני לבין הרוכל, רומן מבין שהאנרגיה טעונה. בסוף הוא משלם 80 שקל בכיף, והרוכל הערבי אומר לי שזה הפרנסה שלו, ושאתם (אבל הוא מתכוון לכל הישראלים) אל תתערבו, כמו שאני שילמתי אצלכם בקניון 500 שקל כשהייתי שם עם אשתי. רומן מסתובב בעיר העתיקה וקונה כל חפץ שעושה רעש: שופר, פעמוני פח מצופים בספריי זהב, תוף מרים. מדריכת הטיולים רצה עם שאר הלהקה בעיר העתיקה, להספיק להגיע לכותל המערבי, ורומן נעלם מאחור, עושה קניות בארץ הקודש ומספר לי ממרום שנותיו: כן, אני יודע, זה עולה שתי דולר, ואני שילמתי עשרים דולר. אבל זה שמונה עשרה דולר עבור ירושלים וארץ ציון. גם לרפאל היתה דרך לתאר מה ירושלים עושה עבורו- la historia se palpa en el ambiente, אפשר להרגיש את ההסטוריה באוויר... פסטיבל ג'אז
אתה נכנס למוזיאון כמו בכל יום רגיל, הולך במשך עשר דקות במסדרון סגור, ובצד מנגנת להקת צעירים מרובת נגנים וצלילים. מזכיר להקות ג'אז ברכבת התחתית בבואנוס איירס, אחר כך אתה מפקיד את המעיל שלך, אצל שומר המעילים, עולה בדרגנוע ונכנס לאולם המרכזי. על המדרגות משמאל, ליד האומנות היהודית יש את במת "הצלילים הצפים" שיתופי פעולה רגעיים קצרים בין סקסופון אוונט גרד וחצוצרה, או בין שירה קובנית וגיטרה מפולפלת. החלל מואר ומודרני, על הקירות מציצים אליך יצירות פוליטיות לצד יצירות עבר גדולות. פיקאסו, מונה, אולם למסכות אפריקאיות מאיימות. ואז המוזיקה האמיתית. sexmob מנגנים מוזיקה מהסרטים עם חצוצרן סלייד סרקסטי מניו יורק. שנראה כמו פורטיס אלגנט, חיוך ערמומי והומור יהודי. well, if we're talking religious i'm religious as can be. What with Duke Ellington and Count Bessie. This next piece is called: get the cousin of Falafel! והמוזיקה שלהם נשמעת כמו רקיחה של דיוויד לינץ' עבור סיוט חדש מהשקית. באולם לאומנות ישראלית מנגנת להקת רומן דיאז מוזיקה קובנית עם קצב שגורם לישבן להתעורר לנענוע. ובקצה המסדרון באומנות המודרנית, מתעוררת פריטה עדינה של גיטרה ובכי וסלסולים.
בין השיטים, אני מוצא את עצמי מסתובב בין אנשים מוכשרים. גיבורי על במוזיקה, נגנים מוכשרים, אנשי הפקה, ברגעי השיא שלהם.הם ישנים במלונות, עובדים משעות הבוקר המאוחרות עד השעות הקטנות של הלילה. ההפקה אחראית על פתרון בעיות, הובלת הנגנים בין במות ואירועים. כשנגמרים ההופעות הרשמיות, מגיע הזמן ללכת לג'אם סשן בצוללת הצהובה. לוקח חצי שעה להוביל את הקובנים להסעה, שיכורים וטובי מזג הם שרים שירים כל הדרך אל הג'אם ואז מתיישבים בחדר אומנים על בקבוקי המשקה ושרים שם. רפאל יושב ליד הבר, שותה ומחכה למשהו. בתוכנייה חשבו שהוא יופיע בתחילת הג'אם, עם הפלנמקו הישראלי, אבל הוא חשב אחרת. הוא לא יעלה כמו בשר תותחים להופעה עם אנשים זרים, ודינמיקות מאולתרות. במקום זאת, הוא ישב בצד, יקשיב למוזיקאים השונים העולים ויורדים ויחכה לרגע המתאים. ומהו הרגע המתאים עבור רוק סטאר?
כשאבישי כהן, האבא של הפסטיבל עולה לנגן, מזמין אותו, אז הוא מוכן לעלות השעה כבר 02:40 אבל כולם עדיין נמצאים שם, מחכים לראות את רפאל שר. אני מתרגש רק מלראות את החצוצרן נותן בראש ולכן גם לי מצפה הפתעה כשנוצר קליק בין שני האמנים, וכל אחד צועק מעומק הנשמה שלו. זה פותח לך כפתור עליון בהקשבה, וזה מזכיר לך שיש לך לאן לשאוף, אם זה בהקשבה למוזיקה ואם בנגינה, לבטא את האני העליון. ודווקא רגע השיא בפסטיבל הוא מופע ללא עלות, שכדי לדעת עליו, צריך להיות במעגלים הנכונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה