נלחם בזרם

לילות ללא שינה עוברות עליי. אני שוכב במיטה בחדר עם עוד שני אנשים ואני היחיד שחם לו. אז המזגן כבוי, למרות שאנחנו בעמק הירדן ובימים לפעמים קשה ללכת מהמטבח לאולם המדיטציה בלי להזיע, מרחק של חמישים מטר. אני שוכב במיטה עם תחתונים וחלון פתוח מעל ראשי, הרשת סגורה כדי שהיתושים לא יהפכו את חוסר המנוחה שלי לאתגר כפול. בקורס הויפסנה אנו לוקחים על עצמנו חמשה כללי מוסר. הם ממש פשוטים, ואי אפשר להפר אותם. חוץ מ:לא להרוג. לא מדובר במה עשית בעבר או מה אתה עושה בדרך כלל, מדובר בהווה- אל תהרוג ואל תהנה מהרג של אחרים, כלומר בכל הנוגע לאוכל אל תאכל בשר שמישהו אחר צד עבורך. ובכל הנוגע לחוסר מנוחה, חוסר איזון פנימי, אל תגיב, ואל תמחץ את הייתוש הזה!
    אני מתהפך על הצד ושוכב בעיניים פקוחות. זה הזמן לישון. אם היית חכם היית ישן עכשיו. השעה אחת עשרה בלילה ובחמש כיוונת שעון מעורר. ולמה אתה ער? האם שתית יותר מדי קולה? שתית קפה שחור לפני השינה? האמת היא שזה משהו לגמרי אחר, טריוויאלי, כמעט ילדותי. פחד והתרגשות מפני המחר.
   כשהגעתי למרכז ציפיתי שבתור מתנדב חדש יאמרו לי- תחתוך סלט, תכין קינוח, אבל במקום זאת אמרו לי: אנחנו צריכים שתנהל את המטבח. יש לך נסיון קודם בתפקיד כזה? המבט משתהה על נקודה באוויר, הלסת נופלת. מה אמרת? אה, לא. אל תדאג תהיה לך הדרכה. אבל... אמ. מטבח עם שבעה עובדים שמוציא ארוחות עבור 80 תלמידים ועוד חמש עשרה אנשי צוות. אמ... טוב, אתה עושה את זה. ואת עושה את זה. ואתה. ואת ואתה. מעולם לא ראית מטבח תעשייתי שמתפקד ביעילות כזאת, כשכל העובדים רוצים להגיש את האוכל הכי טוב והכי טעים, ולהיות נעימים, ושיישאר זמן למדיטציה והכול עובד, חוץ מההוא שלא מסתדר במערכת. והאיזון הנפשי שלי מופר. עם כל שאר הדברים אני מסתדר, אבל יש רק את הדבר הזה הקטנטן שמפר את האיזון, די במיליגרם עצבים כדי להפר שלווה גדולה.

תגובה שלי לנוטרייה שבאה לבקר בלילה

     אומרים לו להוציא את הזבל והוא שוטף את הרצפה. אומרים לו אל תעשה והוא עושה בדיוק את זה. הוא מתרתח כשאני מאחורי גבו, ואני מתרתח כשהוא עושה בדיוק מה שכבר עושים אחרים. אולי בעולם החצוני, לא הייתי מסוגל לעבוד עימו כלל, אבל פה כמתנדבים שבסך הכול רוצים להגיש כדי שלאחרים יהיה, התנצחות בין אגו לאגו פחות חשובה מהעבודה העצמית. ואז ההתפרצות:

I've been cooking since before you were born!

Really? You've been cooking since you were ten? 

Yes, I grew up in a restaurant! My grandmother taught....

מחר יהיה בוקר ואני שוב אצטרך להתמודד עם הבן אדם שאני הכי פחות רוצה לראות, אני מעדיף להתעלם ממנו, והוא לא נותן שיתעלמו ממנו. אתה לא יודע לעבוד! אתה עובד לפי הספר, אולי זה בגלל מה שעשית בצבא הישראלי! אבל לעבוד אינך יודע. והחיים, אח, החיים. יום אחד אתה למעלה ויום אחד אתה למטה. יום אחד אתה מסתובב מחוסר כל, בלי עבודה או טרדה על הראש. ויום אחד אתה מנהל מטבח עם שבעה עובדים וצריך להוציא ארוחות לשמונים איש. והשאלה היא איפה זה שם אותך? למה אתה זקוק? למה אתה משתוקק?

היום אין תרבות באירופה. הכול עבר אמריקניזציה, הוא מספר בזלזול. כשהייתי ילד היית יכול לקנות סנדוויץ' ברחוב ולחייך, היתה בסנדוויץ' הזה אהבה של אם. היום הכול תעשייתי. ואני נותן לך את הדוגמא הזאת של הסנדוויץ' כדי שתבין עד כמה התעשייה האמריקאית של יותר כסף ופחות השקעה ואיכות נכנס לחיים. היום יש אולי בכל פריז מקום אחד שמכין סנדוויצים ראויים, אבל הוא יהיה: יקר ובאיזו סמטה שלך תדע איך תמצא אותה.
    הוא נולד לאב יהודי ולאם בדואית ממרוקו ולמד בבית ספר קתולי בצרפת. עור כהה וגבות עבות ודומיננטיות. שיניו התחתונות מתחילות להרקיב מהזנחה, כשהוא לועס יוגורט מעורבב עם ריבת פטל ותפוחים בפה פתוח אני עושה לו דמוניזציה לא מודעת. זה השד שלקח לי השלווה. הוא מספר בטורניא איך בישראל נתנו לו אזרחות יותר מהר משיתנו לו להכנס לתוך בית כנסת, כי הם צריכים אנשים שימותו למען המדינה, אבל בכניסה לבית הכנסת יעצרו אותך בדום, עמוד! אתה לא יהודי!
     אבל זה לא הוא. זה אני. אני בסרט של ויפסנה, כמו טריפ בעיניים עצומות. אתה משחרר את המושכות של ההיגיון ומתחיל לסרוק את התחושות בגוף. רואה את החיים שלך, כמו מכונת כביסה, כל הזמן בסחיטה ואתה לא מסוגל לבלום. אתה רוצה להגיב לתחושות, לגרד גירודים ולהתעלם מקשיים, אבל הזקן ההודי הזה מסביר לך: הכול חולף, גם העונג וגם הכאב. אני מנסה להרגיע את התודעה. אל תקחי אותי לעתיד, הרי איני יודע את שיהיה... ואל תקחי אותי אל העבר, שכבר קרה. מנסה לחנך את עצמך מחדש, שתבין שהסביבה היא לא הבעיה, אתה הבעיה, ואם אתה לא תדע להתמודד עם עצמך אז דבר לא ישתנה.

צועד על הגדה השנייה של נהר הירדן בבוקסר נוטף וצנצנת עם עקרב שחור. זה הרגע באטמן שהבאתי איתי מהויפסנה, רגע של התמודדות עם פחד. לא הפחד שלי, אלא הפחד שלה- כל לילה בויפסנה, כל הצוות היה מתכנס כדי לסכם את היום. וכל יום, כמעט, היינו שומעים על הפחד של המורה להכנס לחדרה משום שיש עקרב לפעמים שלוש עקרבים ומדי פעם נחש שמתגודדים ליד הדלת שלה. היא לא נעקצה וגם אף תלמיד לא נעקץ, אבל לא היה לה נעים. וכעת אני צועד עם המורה אל שדה בו היא תיאלץ להתמודד עם פחד, לשחרר עקרב במקום בו הוא לא יוכל לחזור להטריד מורים אחרים.
    עצי אקליפטוס גבוהים מצלים על חלקו הדרומי של הירדן. ובמקטע של קילומטר וחצי בין סכר דגניה לסכר אלומות מתגודדים קבוצות רבות מתחת לעצים. המים ירוקים ונעימים, אפילו בלילות חמים אפשר לטבול להתנגב ולשכב לישון בלי להזיע. עם היתושים לא ניתן להתווכח, הם נוגסים בקצה הרחוק מעשן המדורה ובלילה הם מזמזמים לך באוזן בלתי נראים בתוך רשתות האוהל. אך אלו הרגעים הכי קלילים בחיים. כשאתה פשוט אתה, אינך מנסה להיות משהו אחר. ואתה חוצה את הנהר בבוקסר ונעמד בטיפטוף כבד מול שולחן הצוות של הרוב רוי ושואל מתי הג'אם סשן הקבוע של ימי שישי מתחיל? תוכלו לעזור לי לחצות את הנהר עם הכלי נגינה שלי? הם מחייכים ברוגע ושואלים: מה אתה מנגן? חצוצרה. יש הינהון של הסכמה. יהיה לך טקסי אדום שיקח אותך אל המוזיקה.
    הירדנית זכורה היטב מהתיכון. כולם היו הולכים לשם, כל ה"דוסים". וגם עכשיו, אחרי חג השבועות יש חבורה של נערים בציציות ופאות חרד"ליות שקופצים למים, אחד צועק: נחמן קפוץ! ובחוף ליד יושבות שלוש נערות עם חליליות מנסות לחרוק את "שירת העשבים" וכמה שירי שבת. ומה השתנה היום מפעם? הזולות שלחוף הירדנית משמשים את הקיבוצים הקרובים לצומת צמח ואם מדרימים עד איזור בית שאן ועין הנצי"ב המקומיים מתנהגים כמו ירושלמים. כשאין ים, הולכים למעיין, ובעמק בית שאן יש את "עמק המעיינות".

   

      אחרי שנחתי בחוף בירדן, אני שם לב שטבעת הנישואין שלי לא על האצבע שלי... רגע של פאניקה. משחזר את השעות האחרונות. מתי ראית אותה לאחרונה? היא היתה על האצבע שלי ואז הורדתי אותה, כדי שלא תחליק מהיד שלי במים, ושמתי אותה במקום הכי קרוב ונגיש- בנעל שלי. ואז שמתי אותה ואז הורדתי ושחיתי שוב ואז...הלכנו לחוף אחר... ויש לי חור בנעל! שיט. פאק. הכול חולף בחיים, אומר הבודהה. אבל אשתי מסתכלת עליי בחיוך עקום, נמאס לך ממני? אולי כדאי לעשות לך קעקוע במקום של הטבעת! וזאת לא הייתה הכוונה. אבל למצוא טבעת זהב בחוף של סטלנים זה קצת כמו לחפש מחט בשלכת אקליפטוסים. אחרי ששחררתי את הטבעת, אני כבר מג'מג'ם עם חברים חדשים ושואל כל אדם שמצטרף: מצאת במקרה טבעת זהב? אחד החברים שעובד במקום שואל: אתה מחפש את זה? הלב שלי קופא במקום, על הפרק האמצעי של הזרת שלו נחה הטבעת. קמתי ונתתי לו את החיבוק ריינבו-דוב הכי אוהב. והוא בתורו אומר: זה בדיוק מה שקיוותי שהאדם שאיבד את זה יעשה.


מחוץ לחממה של קורס ויפסנה הרבה יותר קשה לשמור על חמשת כללי המוסר [לא להרוג, לא לגנוב, לא לשקר, לא לעסוק בפעילות מינית לא ראויה, ולא לטול חומרים משכרים]. כמה זמן אני מחזיק בלי לעשן? עשר שעות, עד שמציעים לי שאכטה. או נותנים לי בירה קרה. כמה זמן אני מצליח לא לאכול בשר? עד שמניחים מולי צלחת של בשרים, ישר מהמנגל ועל חשבון הברון. למה לעצור את עצמי? חוקי המוסר נרכשים ועדיין לא השתכנעתי בכל המובנים לחדול מהרגלים. מכור לתחושות שובע, לתחושות נעימות ומודט בערבים.