הגיע הזמן לנשום בקצב הלב

אז איך הכל התחיל?
אשה שחצתה את שנתה השבעים, יושבת באוהל בישיבה מזרחית בחברת ילדים שצעירים מילדיה. שיערה המתולתל קצר, ולפניה משקפיים שהם הכלאה בין משקפי הזקנה עם שרשרת לתלייה ועיצוב חתולי לעינייה. היא מספרת את הסיפור שלה: השנה היא שנת שישים ותשע, חיפשתי דרך לחצות את ארצות הברית cross country ומצאתי מודעה קטנה בלוח מודעות באוניברסיטה. דרושים שחקנים ושחקניות למופע נודד, לא צריך כסף, והרי כסף לא היה לי. הרגשתי שזה תפור עלי. גם תאטרון וגם טיול. וכך היא מצאה את עצמה בשדות של הcatskills, שנקראים גם האלפים היהודיים.
   כשהיתה בתיאטרון היתה התרגשות גדולה באוויר דווקא בגלל השכנים שלהם, בשדה ממול. חבורה של מפיקים של פסטיבל רוק, שהיו מדוכאים כי גרשו אותם משדה חקלאי בו ניסו לארגן את הפסטיבל. וכך שבמקום שיהיו להם חמשה חודשים לארגן פסטיבל ענק, היה להם רק חודש. אבל התיאטרון שלה: הearthlike theater התעניין בלעזור לפסטיבל בשני תנאים: האחד הוא שהם יציגו הצגת רחוב שם ושתיים שהם רוצים 1500 דולר כדי שיוכלו לקנות אוטובוס לשיפוץ ולנסוע ללוס אנג'לס. וכך היה. הגברים עזרו בהקמות והנשים כתבו את ההצגה.
   ואז קרה דבר מדהים! היא מספרת בהתרגשות על החוויה שיכול להיות ששינתה את חייה מהקצה אל הקצה. השדה הירוק התמלא בבני אדם, הקימו אוהלים וחיו בטבע. זה היה כמו פה, בריינבו רק במימדים גדולים הרבה יותר, פי 20 אולי אפילו פי 100. אנחנו הסתובבנו בגלימות סאטן צהובות, שבע עשרה אנשים, עם ההצגה the thing itself. אני לא הלכתי לwoodstock, woodstock בא אליי.
  וכך נזרעו זרעים. והחלו מפגשי הריינבו. כינוסים היפיים בטבע. יחסית לכינוס שכבר מתגלגל בעולם קרוב לחמישים שנה זה די סודי. בגיל 22 כשהלכתי ביערות של וירג'יניה עם תיק, איי פוד, ורצון להתרחק מכל מי שהיה לי מוכר, התגלגלתי אל תוך אפטר פרטי של חתונה. איש בשם ג'רמיה עם עיניים ירוקות מפלחות ודיבור על אמת וחסד נעדר נצרות סיפר לי על הריינבו. ונזרעו עוד כמה זרעים. עד שבאתי בעצמי לכינוס כזה, עברו השנים.


הגיע העת לכינוס ריינבו אביב. אנשים באים מכל קצוות הארץ והעולם, לנקודה אחת כדי לגור יחד בטבע למשך חודש. זאת הזדמנות לפגוש אנשים, הדלת פתוחה בכל עת ועת. תבוא אם אתה רוצה לשמוע, להקשיב, לספר על, לשתף או לנגן. זה מתאים להרבה סוגים של אנשים, אבל לא לכולם. למה? זה קשור לגוונים. המורכבות באהבה היא לאהוב את מי שהוא לא קל לאהוב. או בוא נאמר להכיל את המישהו הזה שמעולם לא הייתי פוגש ברחוב.
   מורה בבית ספר תיכון מספרת שחזרה מהטיול בפולין. זה היה אחד הדברים הכי מעייפים שעשיתי. שבוע שלם של עבודה ללא הפוגה. בימים היה לו"ז צפוף של נסיעות ומקומות שקרו בהם דברים איומים, לארגן את הכיתות. אבל בלילות במלונות התלמידים ניסו כל מיני דברים. הייתי צריכה לשכנע אשה צעירה כפרית שלא תכנס לחדר של התלמידים שלי, קניתי לה בירה והסברתי לה יפה שתלך. הנערים מזמינים שרות חדרים ועימם נכנסות נערות ליווי.
   לא רחוק משם במדורה אחרת יושב צעיר עם מבטא סלבי שלוקח את עצמו במלוא הרצינות. הוא מספר שכשהגיע ארצה, ביום הראשון בבית הספר כל הבנים כיפכפו אותו, הרביצו לו. אז ביום השני שלו הוא נכנס לכיתה, אמר לכל הבנות לצאת ושלף מהתיק מוט ברזל כדי להחזיר את כבודו האבוד. אז פתחו לו תיק במשטרה והוא בחר להרים את הסנטר ולחיות מחוץ למסגרת.
       ריינבו זו מסגרת בה נפגשים כל האנשים שלא מסתדרים עם מסגרות. ולכן אם יש לך מה לומר- תאמר אותו. מדברים על אהבה, על שלום ולא על מלחמה. מדברים על היעדר חוקים, אבל עדיין יש חוקים. סארטר אמר: הגיהנום הוא אנשים אחרים [no exit, 1943] אז כשאתה הולך לכינוס אנרכיסטי בטבע אתה תיתקל בכל מיני קשיים. נגיד שתחליט שאתה המלך, שאתה בוא נאמר: קיסר המימדים. לא בטוח שאנשים יסכימו לשמוע בקולך. אבל אתה מוזמן לנסות. ואם תחליט ללכת ערום? יש מי שיסבול מכך. ואם תחליט לשיר מנטרות הודיות אז יהיה שם משהו עם כיפה שיגיד לך שאתה בארץ היהודים. ואם ואם ואם. אם כל צבעי הקשת דרים יחדיו בשלום, נאמר שוב בשלום? אז אל תצפו לימים ללא מאורעות. ייתכן שיצעק עליך איש מערות טבעוני עם מעיל פרווה מדומה שאתה צבוע כי אתה מכינים פיצות בצ'אי שופ.
   
אתה פותח אוהל בשדה ומיד הוא הופך למטרופולין של חרקים, זבובים מפטרלים במרכז, יתושים אורבים בפינות מחכים שתלך שם לישון כדי שישתו מדמך, והעכבישים מחכים למעופפים עם קורים דקים ובלתי נראים. הם יכולים לחכות לך בתוך הנעליים או השק"ש, גרביים אפילו. זה היה פעם האוהל שלך, אך עכשיו יש שם תערוכה של פרוקי רגליים.
    ואם כבר פותחים אז לפתוח את הבוקר עם כמה שאכטות של עשן מתוק משנה לך את סדר העדיפויות מהקצה אל הקצה. אתה יושב במקום, המוח לא מצליח לעשות סדר מהרצונות שלך. אז אתה נשאר במקום, והדברים קורים לבד. בסך הכול אתה מבסוט. מתמסר בפריזבי קרטון מדובלל עם הילד החייכן, עד שאתה קולט שיש כדור אמיתי. ואז מתמסרים בכדור, אתה מוסר, הוא מוסר, אתה מוסר, עד שמגיע ילד אחר ושוכחים שהיית בכלל במשחק.
   לילה, חבורה של הוביטים יושבים ליד מדורה, יש מים, יש כוסות, עלים לתה, אפשר להעביר כך את כל הלילה. אין להם חובות, אין זמן שיושב עליהם. מה משותף להם? הרי כולם מעשנים גראס, מתחילים לעלות סיפורי כחולי המדים.
    אשה מעוכבת עם חזרתה ארצה על ידי המשטרה. שואלים אותה למה משטרת מוריה מחפשת אחריה. אבל איך היא יכולה לדעת? אין לה מושג, הרי היא חזרה מכמה חודשים רחוק מדאגות היומיום. אז היא מחכה בתחנה, אבל תוך כדי בראש שלה מתעורר ויכוח. לזרוק או לא לזרוק? בלי קשר לעכשיו, יש עליה גראס מקליפורניה. משהו טוב לנשמה, אבל מסוכן מאוד לחופש של ילדת פרחים. לזרוק? היא מבקרת בשירותים. אבל אם זורקים, אז זהו אין יותר. היא מביטה במראה ברוגע, עכשיו הגיע הזמן לנשום בקצב הלב, יהיה בסדר. היתה החלטה. חוזרת החוצה לשוטרים: למה לא הגעת למשפט שלך? הייתי בחו"ל. טוב, אז יש לך תאריך חדש. תגיעי? כמובן. והחומר? עושן עד תום, חולק ככה זה עם חומר. במוקדם או במאוחר הוא אוזל.
     בחור צעיר יורד מרכבת באיטליה והולך על הרציף. הוא שם לב מיד לשוטר עם הכלב שמחפשים סוחרי סמים. פתאום הכלב רץ לכיוונו ומתיישב ליד התיק שלו. הוא נעמד, מחכה לראות מה יקרה. אז השוטר מגיע אליו ושואל: יש לך משהו עליך? לא. תראה לי תעודה. אתה ישראלי או ארגנטינאי? ישראלי. טוב, מתחילה הבדיקה של התיק. השוטר פותח את התיק, מרוקן, נובר, מחטט והתוצאות: כלום. הבן אדם חף מפשע. מוזר, אומר השוטר, הכלב שלי מאומן היטב. לא סביר שהוא יטעה ככה. אדוני השוטר, מה חשבת למצוא? שואל הצעיר. גראס, כמובן. אה, אם הוא מריח משהו הוא בטח מריח את הבגדים שלי. למה שאני אביא סמים לאיביזה? יש פה מלא סמים. אבל מעשן? אני מעשן מלא. הכלב בטח מריח את הכביסה המלוכלכת שלי.
   אחר צהריים, אני מעט רעב. זה אומר שהגיע הזמן ללכת למטבח המרכזי. לעזור בהכנות של ארוחת הערב. כאן אני פוגש את מיקאל, בחור ספרדי או יותר נכון בסקי שכבר נודד שלוש שנים באירופה. זה הריינבו הראשון שלו, דווקא בישראל. תמיד הוא חלם לראות את העולם, ומאז שהוא יצא לנדודים הוא לא ביקר בספרד. רגעים ספורים פה ושם, אני לומד קצת על ספרד, קצת על עולמו של צלם טלוויזיה. וכל יום אני מכיר אותו מחדש.
    יום אחר, אני מגיע למטבח באותה השעה, אך הפעם במקום לחתוך עשרים קילו ירקות, אני מנגן חצוצרה ומנעים על החותכים את זמנם. עוברים הימים, ואנו מגלים שאין רגע דל, אין שעמום ביער גם כשאין פה תלוש משכורת או שורה שאפשר לזרוק בקורות חיים. כאן אני משתף את עצמי, ומכיל אחרים, מפרק את עצמי לגורמים ומרכיב כמו לגו, פעם ככה פעם ככה. מדגיש כל פעם גוון אחר, נושם את השינויים, בקצב של לב.