אי של שפיות

לקום בבוקר ולהתעורר במיטה. להביט על הקיר הלבן, כשהתנועה היחידה בחלל היא של חלקיקי האבק שמתגלים עם האור. הזהו אדם? קמים, מדדים מחדר השינה לחדר השירותים, מיטלים את השתן אל תוך קערה עם מים והמים מתחלפים. איפה החלל המאפשר? שק השינה מגולגל מעל הארון, כבר לא נפרש חודש ימים. לגוף קל להתרגל לימי החופש המוגנים בין קירות, דלתות וחללים מוגדרים. אך הנפש הפכפכה. יום אחד טוב לה, והיא שמחה באפשרות להנתק מן מעגל האור הטבעי, עם אפשרויות הארכה בלתי מוגבלות של יום, ויום אחד רע לה, מתגעגעת לשמש ולירח, לתאורה טבעית ולחלל ללא זמן.

יום חמישי בצהריים מגיע הזמן לנסוע. למרות שבזמן האחרון אני נוסע לעבודה באוטובוס או ברכבת, כשאפשר לנסוע לטיול אני בוחר לנסוע בטרמפים. יש בזה משהו אחר, לעבודה חייבים להגיע בשעה מסויימת, והזמן שהוא קבוע ומוגדר מצריך שיתייחסו אליו באופן מסויים. לכן המציאו עבור זה אוטובוסים, יש להם הערכות לגבי הזמן. מתי לעלות עליהם, מתי יורדים מהם ואיפה הם יהיו בכל עת ועת. זה דבר שאי אפשר להגיד על טרמפים. אבל בכל אופן בטיול אני לא מחפש את החוויה המוגדרת של הזמן, את לוח הזמנים הקפדני. אני מעדיף לכבות את הפלאפון ולחוש את הנסיעות כחלק מהמכלול. ובעבורי, מהרגע שבו נעלתי את הדלת, הטיול כבר התחיל.
  
ערב בחורשת קקל ברמת הגולן, קרררר ויבש. אני עושה מיד את מה שאני רגיל לעשות בטבע. מדליק מדורה. שורף עיגול בקוטר של מטר ואז מקטין את המדורה, מסביב הקוצים מאיימים להגדיל את האש. האשה אומרת לי שכאשר היא מטיילת לבדה היא מעדיפה שלא יראו אותה, אז היא לא מדליקה אש. זה האופן בו היא מתגברת על פחדיה הקמאיים, הנשיים. ככה לא יראו אותה, כן, אבל עכשיו את איתי. ויותר נעים לשבת ליד מדורה בלילה.
    מגיע הרגע בו אפשר להשכב לישון ועוצר לנו על הראש רכב עם צ'אקלקה. זה לא שוטר, בוקר לילה, איש בטחון במשמרת. כבה את האש, הוא פוקד, או יותר נכון מבקש. איש כבן 50 עם מבטא אנגלוסקסי כבד, וחזות של בנקאי, כלומר ישבן רחב והליכה של שמן, מזיז את המשקל מצד לצד ונאנח.
     אני לוקח אותו לפינה סודית ביער, שרק אני יודע עליה. ומראה לו חפץ שחור קטן ומסוכן, מה אתה אומר על זה? הוא מרים מיד טלפון לחבלנים בראש פינה ומודיע לנו- אתם תצטרכו להתפנות מפה. מה? עכשיו? למה? קצת לא ברור איך אתה עוזר לקהילה לשמור על הבטיחות ולבסוף מוצא את עצמך עומד על הכביש, קצת אבוד, עם שקי השינה הפתוחים תחת זרועך. מה עכשיו?
    מצאת רימון ביער? אומר לי נהג מהיישוב. זה מקום די פופולארי, זה יכול היה להיות מסוכן. והאשה אומרת לי: אם לא היית מדליק מדורה הוא לא היה יודע עלינו. כן, היא צודקת בזה. אבל טיעון הנגד משכנע באותה מידה, שכן לפחות מצאנו את הפתרון לרימון הזה. אנו נשכבים תחת השמיים בצד כביש סלול ומביטים לכוכבים, הנסיעה הנוספת הזאת, כשכבר רצינו לשכב לישון הוציאה מאתנו כמה קיטורים, אבל זה היה שווה את זה. ככל שמתרחקים מריכוזי אוכלוסיה מתגלה האינסוף, כוכבים נופלים, השמיים פרושים כמו שמיכה שמכסה את הרמה.

שיטה אלטנטיבית להשקיית גינה, חוק כלים שלובים עם חוט כותנה ודלי מים

כדי להגיע לכפר שאליו אנחנו הולכים, צריכים ממש לרצות להגיע לשם. אם אתה סקרן ועצלן, כנראה שתחכה לפעם אחרת כשיהיה מיקום יותר נוח. עם גישה נוחה לכל רכב. מי יכול להשקיע בזולא שלו בטבע כשכל מה שהוא יכול להביא אליה, זה נעגלה אחת על הגב שלו? אולי שתי נעגלות אם הוא צעיר ועקשן. אבל מי שמגיע, רוצה ממש להתגורר על שפת נחל, בין העצים והשיחים,בחורף הישראלי. כשצריך ללכת למטבח, הולכים 10 דקות ביום, וקצת יותר בלילה, כי זה כולל שני מעברי נחל תחת צמחיית הרדוף ודולב צפופה. ואם רוצים ללכת לשירותים: למספר אחד אין ממש בעיה. מספר שתיים צריך ללכת כמה דקות בעלייה, לצאת מהנחל, שם נמצאים הבורות הציבוריים. אז לא כדאי לחכות לרגע האחרון, כשכבר כואב להתאפק.
     כיום, אם אתה בן אדם נורמטיבי ואתה רוצה ללכת לאי בודד, אתה צריך או הרבה כסף או הרבה מזל. ואם כבר נבחרת על ידי החברה, אז כולנו נרצה לראות איך הולך לך שם, וכן אתה בטלוויזיה בלייב מאיזה אי בתאילנד, תהיה יפה, כנה, אכזר, מתוחמן, וכשתחזור לעיר אולי תוכל לפתוח טור רכילות שבועי. האי הבודד ישמש אותך כקרש קפיצה אל ימי הזוהר. אבל עכשיו אתה בטבע, באי הבודד שלך, הציווליזציה לא כל כך רחוקה, אבל היא לא מעניינת אותך. אין כאן מצלמות וחוץ מחברות קש בפייסבוק, אין זה הכרחי שתהיה בהתנהגות הכי רשמית שלך. בכפר הזה יש אנשים, דמויות קבועות שאתה פוגש כבר שנים. רק שפה יש ימים שהם "מוכרים" ויש ימים שהם "אחרים". לא תדע באיזה מצב צבירה אתה פוגש אותם. פילוסוף הדגל, מר טרנס מקנה, מזמין אותך לצאת למסע לשחרור התודעה שלך מכבליה, הוא קורא לזה מרי אזרחי.
      ואז קורים דברים מוזרים. אתה עוזר לבשל במטבח, כלומר אתה מתיישב על ארגז הפוך ליד שולחן העבודה במטבח שדה, האש כבויה, הסירים מלוכלכים, ויש לתכנן ארוחה למאה איש. זמן עובר, לא כל כך ברור מי אחראי על מה, אבל מתחילים להתאסף אנשים לבישול. הם חושבים על תבשיל ומתחילים. כלומר חותכים ירקות, אבל אין קערה נקייה אחת לזרוק אליה את הירקות, האש דלוקה, אבל מפעיל אותה איש בתענית שתיקה. מהא לדא, המטבח מתחיל לתפקד, טיפין טיפין, מאנרכיה מוחלטת אתה מתחיל להבין את התפקיד שלך בסיטואציה הזאת. צריך מישהו שישטוף את הכלים, אבל אין לך את המרץ לשטוף כלים במזג האוויר הקריר. והברז נמצא במרחק של 80 מטר מהמטבח. וגם לקרוא לו ברז זו הגזמה, זה יותר דומה לצינור בלי פקק, אתה מתחיל עם קערה. זה המצרך הכי חשוב... ונכנסים לך מים לגרביים. שיט! אתה חושב להתפשט, אבל בדיוק מגיע טרזן צעיר עם בקושי רצועת חלציים שמתנדב לתפקיד. אתה חופשי, עכשיו תפקידך הפך לבלדר סירים. מרתיחים סיר בן 100 ליטר על אש חזקה, שורפת ועומד שם איש ומערבב את התבשיל. מגיע אדם נוסף מבחוץ, רואה את הידיים עובדות, חותכות, מקלפות, מערבבות ושואל: אתם מריחים ריח שרוף?
    אבל נחזור לעיקר, הרי מהו זמן? אם לא המצאה של בני האדם כדי להשליט סדר. בכדי להבין מתי ללכת לעבודה, ומתי לאכול ומתי ללכת לישון? זה לא בהכרח עובד. גבר מתולתל עם חיוך כובש מספר לנו שכאשר היה לו את כל הזמן שבעולם, הוא היה דוחה דברים שרצה לעשות למחר. הזמן איבד את המשמעות לגביו, ולכן הוא חזר לעבוד. ואיפה הוא נפגש איתי? בכפר קטן בטבע. בו בחרנו לגור ,אם רק לכמה ימים ,עם קהילה קטנה של אנשים בלי שעון. מה עושים בבוקר? ומה עושים בערב? זה לגמרי עניין של בחירה. הכפר מתפקד, כי בכל אדם יש חץ שמכוון לו את הרצון.