עוד 70 מטר תפנה שמאלה. נסיעה לעיר הגדולה היא כבר לא מה שהיתה פעם. אנחנו נתונים בידיה של תוכנה שתאמר מה שתרצה ואנחנו נכוף לרצונה. תסע 30 קילומטר ואז תפנה, אה, שיניתי את דעתי, תחזור. אין קליטת ג'י פי אס. אז תחכה עד שאני חוזרת אליך לגבי המשך המסלול. חושב חושב חושב. עוד 0 מטר תפנה שמאלה. אבל אני כבר לא שם. כשאלוהי הדרכים נתקעת ברגע הזה, אני הולך לאיבוד בכבישי הארץ. לפנות עכשיו או לפנות אחר כך? אני כבר לא יודע כיצד להסתדר בלי שיאמרו לי מה לעשות. כבר לא זוכר כיצד הייתי מגיע למקומות אחרת. שכחתי איפה הייתי אז. ואז כשאני מגיע סוף סוף לנמל תל אביב, אני נושם, אוקי רק אחרנו בארבעים דקות, זה בטוח לא התחיל עדיין אומר לי הדוד המזוקן שיושב לי על הכתף, ממתי להקה מתחילה בזמן? וגם הם לא יכולים לראות את השעה, נכון? הם הרי עיוורים.
חמישי בערב, השעה תשע ואנחנו נכנסים לקונטיינר, מסעדת דגים יוקרתית על נמל יפו המשופץ. זו דרך טובה לשלב בין הדגה לצלחת שלך. בכניסה מתאספים זוגות שמחכים למקומות במסעדה ואנחנו פשוט עוקפים אותם. מרגיש קצת אוף לוקיישין לעמוד במרכז של מסעדה מול הסט הריק, עם צעיף ותיק גב. אני לא תל אביבי וגם לא היא והיא, הcompaniaras שלי.
חמישי בערב, השעה תשע ואנחנו נכנסים לקונטיינר, מסעדת דגים יוקרתית על נמל יפו המשופץ. זו דרך טובה לשלב בין הדגה לצלחת שלך. בכניסה מתאספים זוגות שמחכים למקומות במסעדה ואנחנו פשוט עוקפים אותם. מרגיש קצת אוף לוקיישין לעמוד במרכז של מסעדה מול הסט הריק, עם צעיף ותיק גב. אני לא תל אביבי וגם לא היא והיא, הcompaniaras שלי.
היינו כבר בהופעות, הרבה הופעות, אבל אף פעם לא היינו במשהו כזה. על הבמה עומדת להקה עם כיסויי עיניים ומנצח עם מקל. והעיקרון הוא פשוט במקום שהמנצח ינענע את המקל מול עיני התזמורת שלו כדי לסמן קצב וחוזק של מוזיקה; הוא נוגע עם המקל בנגנים כדי "להדליק/לכבות אותם". הקהל מחכה בסבלנות שתתחיל המוזיקה, כדי שיוכלו לרקוד ולקפוץ, אבל הם גם מסוקרנים "לראות" את ההופעה.
ההופעה מתחילה עם מנצחת, הזמרת אורקה, פונה תחילה לקהל: זה הזמן. בואו נהיה בשקט רגע, ניקח נשימה. הפטפוט העצל מתמשך. הרי מי בקהל בכלל יודע לעשות את זה? רק מי שמכיר. הלהקה לוקחת נשימה. ושרביט הקסמים נוגע במתופף, שמתחיל לתופף ואז ליין בס מתווסף, זה לא הולך להיות שיר שאף אחד מכם מכיר. אבל גם הם לא. זה ג'אם עיוור, תרתי משמע. כמו במסיבת התה של עליזה, המטרה פה הפוכה. non-sensical. נוצר שיר, וזה בסדר. הסגנון: funky. החצוצרן מקפיץ, הכנר מנסר, הזמר שר, מילים, אתה בכלל לא שומע מה הוא אומר. אבל זה נשמע כיף. אז מה? זה ג'אם חד פעמי. המופע עובד, כי זה מופע מוזיקלי. המנצח/ת מסמן לך מתי מותר לך להתחיל לנגן. מתי תתחיל לסיים. למה רק להתחיל לסיים ולא קאט חלק? כי זו עדיין מוזיקה. יש מבנים, אתה באמצע משפט, אתה מסיים אותו. פייד אאוט של שיר, אי אפשר לסמן לכולם יחדיו, אבל בס ותופים מתואמים.
מי שניגן פעם בכלי נגינה יודע שיש כמה רמות שונות לנגינה. אפשר לנגן בסדר ואפשר לנגן טוב, ויותר טוב. אבל בשביל לנגן בקבוצה, "להקה" אם תרצו, צריך לדעת להקשיב טוב אחד לשני. וגם אז, יש למוזיקה מבנים שצריך לשמור עליהם, אין בעיה, לא צריך בשביל זה עיניים. אבל מה עם קהל? הרי גם נגן גיטרה שמנגן שירים חסידיים או משינה בשני אקורדים צריך את הפידבק של הקהל.
ואז המנצחת אומרת לנו את החוקים של המופע. לאנשי התזמורת אין מושג מה קורה בחוץ. הם שומעים מוזיקה, אבל אין להם דרך לחוש את הקהל, חוץ מעם הקהל משמיע קול. אז ככה: אם לא תשמיעו קול, הם לא ידעו שאתם נהנים. ככל שאתם תרימו יותר- הם ירימו יותר. זה חשבון פשוט. action -reaction. עוד שיר והמנצחת הופכת לנגנת (היו בהופעה הזאת ארבעה מנצחים, כולל מתנדבת מהקהל).
בעיניהם העצומות הם דורשים שנתבונן בהם. הזמרת עם הפנים המחודדות כשל עורב בחולצת בטן עם מעוייני זברה צורחת blood and fire ומרתיחה את הדם בעורקינו, היא מרגישה את המוזיקה פועמת בליבה, והיא רוקדת בבטחון עם תוף מריים שבידה. החצוצרן העיוור מזכיר זקן שחוצה את הכביש כשהוא צריך לחפש את המקרופון ביד מושטת כל פעם שמגיע תורו לנגן. קולות של מים בוקעים מהגיטרסט שאיני רואה טוב ממקומי בקהל. והבסיסט נראה כמו ילד חמוד עם חולצת טי ורודה שעליה מצוייר ממתק גומי בטעם אבטיח, מבריק כזה מסוכר שכתוב עליו death metal.
זהו ג'אם עיוור. מה שנעשה פה הערב לא נעשה לפני כן, ולא ישוב להיות. ממש כמו הופעות לייב, אי אפשר לשחזר את הרגע אף פעם. אבל אם תכנסו לפייסבוק של הלהקה (blind orchestra) תוכלו לראות את כל המופע בקונטיינר מצולם, ועדיין לא תזכו לחוש את המתח הזה, של אי הידיעה, של הבניה, וההרס שכל תו מסוגל לעשות. וההופעה הזאת, היא מעין הזרה לתקשורת מוזיקלית.
ההופעה מתחילה עם מנצחת, הזמרת אורקה, פונה תחילה לקהל: זה הזמן. בואו נהיה בשקט רגע, ניקח נשימה. הפטפוט העצל מתמשך. הרי מי בקהל בכלל יודע לעשות את זה? רק מי שמכיר. הלהקה לוקחת נשימה. ושרביט הקסמים נוגע במתופף, שמתחיל לתופף ואז ליין בס מתווסף, זה לא הולך להיות שיר שאף אחד מכם מכיר. אבל גם הם לא. זה ג'אם עיוור, תרתי משמע. כמו במסיבת התה של עליזה, המטרה פה הפוכה. non-sensical. נוצר שיר, וזה בסדר. הסגנון: funky. החצוצרן מקפיץ, הכנר מנסר, הזמר שר, מילים, אתה בכלל לא שומע מה הוא אומר. אבל זה נשמע כיף. אז מה? זה ג'אם חד פעמי. המופע עובד, כי זה מופע מוזיקלי. המנצח/ת מסמן לך מתי מותר לך להתחיל לנגן. מתי תתחיל לסיים. למה רק להתחיל לסיים ולא קאט חלק? כי זו עדיין מוזיקה. יש מבנים, אתה באמצע משפט, אתה מסיים אותו. פייד אאוט של שיר, אי אפשר לסמן לכולם יחדיו, אבל בס ותופים מתואמים.
מי שניגן פעם בכלי נגינה יודע שיש כמה רמות שונות לנגינה. אפשר לנגן בסדר ואפשר לנגן טוב, ויותר טוב. אבל בשביל לנגן בקבוצה, "להקה" אם תרצו, צריך לדעת להקשיב טוב אחד לשני. וגם אז, יש למוזיקה מבנים שצריך לשמור עליהם, אין בעיה, לא צריך בשביל זה עיניים. אבל מה עם קהל? הרי גם נגן גיטרה שמנגן שירים חסידיים או משינה בשני אקורדים צריך את הפידבק של הקהל.
ואז המנצחת אומרת לנו את החוקים של המופע. לאנשי התזמורת אין מושג מה קורה בחוץ. הם שומעים מוזיקה, אבל אין להם דרך לחוש את הקהל, חוץ מעם הקהל משמיע קול. אז ככה: אם לא תשמיעו קול, הם לא ידעו שאתם נהנים. ככל שאתם תרימו יותר- הם ירימו יותר. זה חשבון פשוט. action -reaction. עוד שיר והמנצחת הופכת לנגנת (היו בהופעה הזאת ארבעה מנצחים, כולל מתנדבת מהקהל).
בעיניהם העצומות הם דורשים שנתבונן בהם. הזמרת עם הפנים המחודדות כשל עורב בחולצת בטן עם מעוייני זברה צורחת blood and fire ומרתיחה את הדם בעורקינו, היא מרגישה את המוזיקה פועמת בליבה, והיא רוקדת בבטחון עם תוף מריים שבידה. החצוצרן העיוור מזכיר זקן שחוצה את הכביש כשהוא צריך לחפש את המקרופון ביד מושטת כל פעם שמגיע תורו לנגן. קולות של מים בוקעים מהגיטרסט שאיני רואה טוב ממקומי בקהל. והבסיסט נראה כמו ילד חמוד עם חולצת טי ורודה שעליה מצוייר ממתק גומי בטעם אבטיח, מבריק כזה מסוכר שכתוב עליו death metal.
זהו ג'אם עיוור. מה שנעשה פה הערב לא נעשה לפני כן, ולא ישוב להיות. ממש כמו הופעות לייב, אי אפשר לשחזר את הרגע אף פעם. אבל אם תכנסו לפייסבוק של הלהקה (blind orchestra) תוכלו לראות את כל המופע בקונטיינר מצולם, ועדיין לא תזכו לחוש את המתח הזה, של אי הידיעה, של הבניה, וההרס שכל תו מסוגל לעשות. וההופעה הזאת, היא מעין הזרה לתקשורת מוזיקלית.
סולו חצוצרה, בס, בס, בס כינור מפציע, המצב רוח עולה, אך הסאונד ברקע בעייתי. מרגיש שזה בעיקר בגלל שאנחנו בתוך האנגר, והאקוסטיקה מתאימה למסעדת דגים הומה, תקרה גבוהה, גג מפח, עם ניראות גבוהה. בהפסקה בין שיר לשיר עולה ריח הדגים באפי באופן משמעותי, ואז
נדחף הלאה בשל ריחות הבשמים המודגשים. ואז... אם זה לא הספיק כדי לתת בראש- הפסקת חשמל. למזלנו זאת לא הצגת תיאטרון בנפאל, החושך זמני. אבל גם עם זה המנצח מסתדר. חשוך? אז רק שומעים את התופים. ואז פתאום- חצוצרה רועמת בחשכה, וכולם מקשיבים טוב יותר, הצלילים בהירים לרגע אחד. האור עולה, ואז נדמה שרימו אותנו... החצוצרן מנגן ללא כיסוי עיניים.
קווי לילה בלה בלה, בלה אהה
בדרך חזרה הפאנק מלווה אותי, המשפט המהיר, המקוטע שאתה יכול לשמוע בגיטרה שנשמעת כמו טבלת שוקולד עבור דופלינים בתוך אקווריום עם מלח ים כחול. והחצוצרה צורחת בסי במול גבוהה שהגיע הזמן לנחות על חצי הירח השחור. אני מתעורר בקריעת עיניים ומגלה שהנהג כמעט נרדם. צריך מישהו שישאר עירני, וידבר עימו, תוך שהוא יושב על חצי ענף של עץ כדי שנגיע עד הסוף.
איפה אנחנו? מחלף יגור. איפה? יגור. השעה שתיים לפנות בוקר ואנחנו ביגור. בעודנו עומדים בגבינו לתנועה ומסתכלים על התחנה, איזה קו עובר פה. 193? קו לילה. כן, הקו חולף על פנינו במהירות וההזדמנות להמשך נסיעה נעלמת בערפל. האם הכול אבוד? לא בדיוק. אם יש לכם סבלנות לשמוע עוד קצת תבינו שגם ערס ברכב ספורטיבי לבן שעוצר להשתין יכול להבין ששני החמודים הללו תקועים. ולהציע (בדרכו) עזרה.
אתה נוסע לחיפה? הנהג יוצא מהרכב. מביט בנו ברצינות, נעמד ליד מעקה הבטיחות ועונה: אני רק עצרתי להשתין... כשאתה תקוע בצומת, זה די נפוץ שתנסה כל דבר, כלומר אפילו תדבר עם אנשים שבכל יום אחר לא היית ניגש אליהם. אבל כשהאיש זורק לך מבט נבזי, של לך תסתדר בעצמך, אתה שולח את המבט שלך חזרה לכביש. אבל על כל כלל יש יוצא מן הכלל. ודווקא כשאנחנו מפנים אליו את הגב, הוא צועק לעברנו: אתם באים?
זאת הזדמנות נפלאה לציין שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים כך, ברכב ערסים. צריך רק להבין שיש חוקים. הנהג הוא מלך הכביש, מותר לו לנסוע איך שהוא רוצה (גם אם הוא מגרד את ה140 ובא לך להקיא), מותר לו לעשן. ואם הוא במקרה מציע לך סיגרייה- אתה חייב להגיד שכן. התנועה בכבישים ממילא מלאה ברכבי ספורט שנוסעים הכי מהר בתוספת בוכנות ומצב רוח. מאיפה אתם חוזרים? אהמ, אני מחייך במבוכה כשאני אומר: מהופעה עם להקה עיוורת. הוא צוחק, הייתם במסיבת טבע, אה?
לאן אתה מגיע? אני שואל כשאני רואה שהוא עולה על הגשר של הצ'ק פוסט. אני מגיע לאן שאני מגיע ושם אני עוצר. זה נשמע לך טוב? אני שואף מסגריית הפרלמנט שלי ומנסה לאפר מחרך החלון הפתוח כמוהו, אבל האפר עף לי בפנים. ואני מסמיק, בתקווה שהוא לא רואה כל.
לכאורה, זה רגיל, אנשים חוזרים מהעיר התחתית בחיפה. עולים על קו 200, הקו של השיכורים ולא נוהגים. זה שעושה סיבוב של שעה- שעתיים בכל השכונות בחיפה, כדי לפזר את כל החמורים שהיו בסרט רע עם פינוקיו חזרה לביתם. אם נוסעים בו בקיץ, נוסעים עם ילדים בני עשר עם הפרעות קשב וסוכר. הפעם, כמו בסרט פילם נואר, אנחנו הבלשים שיושבים בחלקו האחורי ביותר של החדר. כאן האור כבוי, כי חלאות האדם שברו את המנורה. משולש אהבים בצרפתית, כולל שני גברים ואשה, גבר מדבר בטון בטוח, האשה עונה, מביעה דעה והשלישי מתפקע בצחוק רחב וסוסי, ראשו נע כמטוטלת בין החלון לחבר שמשמאלו. ברביעיות ישנה בחורה במיני, ראשה נופל קדימה. והשכונות מתחלפות כמו סצינות בסרט. עיר תחתית, הדר, נו"ש, אוניברסיטה, סיבוב ומהתחלה.
איפה אנחנו? מחלף יגור. איפה? יגור. השעה שתיים לפנות בוקר ואנחנו ביגור. בעודנו עומדים בגבינו לתנועה ומסתכלים על התחנה, איזה קו עובר פה. 193? קו לילה. כן, הקו חולף על פנינו במהירות וההזדמנות להמשך נסיעה נעלמת בערפל. האם הכול אבוד? לא בדיוק. אם יש לכם סבלנות לשמוע עוד קצת תבינו שגם ערס ברכב ספורטיבי לבן שעוצר להשתין יכול להבין ששני החמודים הללו תקועים. ולהציע (בדרכו) עזרה.
אתה נוסע לחיפה? הנהג יוצא מהרכב. מביט בנו ברצינות, נעמד ליד מעקה הבטיחות ועונה: אני רק עצרתי להשתין... כשאתה תקוע בצומת, זה די נפוץ שתנסה כל דבר, כלומר אפילו תדבר עם אנשים שבכל יום אחר לא היית ניגש אליהם. אבל כשהאיש זורק לך מבט נבזי, של לך תסתדר בעצמך, אתה שולח את המבט שלך חזרה לכביש. אבל על כל כלל יש יוצא מן הכלל. ודווקא כשאנחנו מפנים אליו את הגב, הוא צועק לעברנו: אתם באים?
זאת הזדמנות נפלאה לציין שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים כך, ברכב ערסים. צריך רק להבין שיש חוקים. הנהג הוא מלך הכביש, מותר לו לנסוע איך שהוא רוצה (גם אם הוא מגרד את ה140 ובא לך להקיא), מותר לו לעשן. ואם הוא במקרה מציע לך סיגרייה- אתה חייב להגיד שכן. התנועה בכבישים ממילא מלאה ברכבי ספורט שנוסעים הכי מהר בתוספת בוכנות ומצב רוח. מאיפה אתם חוזרים? אהמ, אני מחייך במבוכה כשאני אומר: מהופעה עם להקה עיוורת. הוא צוחק, הייתם במסיבת טבע, אה?
לאן אתה מגיע? אני שואל כשאני רואה שהוא עולה על הגשר של הצ'ק פוסט. אני מגיע לאן שאני מגיע ושם אני עוצר. זה נשמע לך טוב? אני שואף מסגריית הפרלמנט שלי ומנסה לאפר מחרך החלון הפתוח כמוהו, אבל האפר עף לי בפנים. ואני מסמיק, בתקווה שהוא לא רואה כל.
לכאורה, זה רגיל, אנשים חוזרים מהעיר התחתית בחיפה. עולים על קו 200, הקו של השיכורים ולא נוהגים. זה שעושה סיבוב של שעה- שעתיים בכל השכונות בחיפה, כדי לפזר את כל החמורים שהיו בסרט רע עם פינוקיו חזרה לביתם. אם נוסעים בו בקיץ, נוסעים עם ילדים בני עשר עם הפרעות קשב וסוכר. הפעם, כמו בסרט פילם נואר, אנחנו הבלשים שיושבים בחלקו האחורי ביותר של החדר. כאן האור כבוי, כי חלאות האדם שברו את המנורה. משולש אהבים בצרפתית, כולל שני גברים ואשה, גבר מדבר בטון בטוח, האשה עונה, מביעה דעה והשלישי מתפקע בצחוק רחב וסוסי, ראשו נע כמטוטלת בין החלון לחבר שמשמאלו. ברביעיות ישנה בחורה במיני, ראשה נופל קדימה. והשכונות מתחלפות כמו סצינות בסרט. עיר תחתית, הדר, נו"ש, אוניברסיטה, סיבוב ומהתחלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה