אני ויונה קוטפים בגיהנום

ארבע אחר הצהריים, אני מגיע למרכז הגולן. לאיזה חור, שכשאומרים שנוסעים אליו, אנשים אומרים איפה? מיצר. איפה זה? אה, נוסעים לכנרת ואז עולים לגולן. בטרמפיאדה עומדים שני נערים בני 14 שכבר לוקחים טרמפים מאז כיתה א'. אנחנו במעין תחרות של חתול-עכבר, פעם אוספים אותי ופעם אותם, התחנות מתחלפות, אבל אנחנו נפגשים שוב ושוב. צומת כורסי, בני יהודה, אופק. אי אפשר לסמוך על התחבורה הציבורית, אך גם אי אפשר לסמוך על טרמפים.
   כמה שיאמרו עליי "נווד", בכל אופן לעבודה אני מגיע בזמן, שזה ארבע שעות לפני שמישהו אחר מהקבוצה שלי מגיע לגולן, חלק מגיעים בחצות. וכשאני מגיע מיד מצרפים אלי אנשים אחרים, כמו חלקיקי אבק בחלל אנשים חייבים לזוז במרחב ולהפגש. חברת קטיף אומרת לי: יונה, יש מישהו שאתה חייב לפגוש. עובד סוציאלי עם ראייה פרקטית על החיים, הוא עובד במנגו בעודו מחכה למינוי בעבודה חשובה. עבורו, כמו עבור כולנו, זו עבודה על הדרך, עבודה/חוויה בגולן אשר מאפשרת לו להכיר אנשים נוספים וכן מעיינות ומקומות בארץ, אבל כשהוא פוגש אותי זה מעורר אצלו התנגדות. לא יכול להיות. לא יכול להיות שאתה מתנייד בארץ בלי להוציא אלפי שקלים בחודש. הוא מנסה ליצור דבייט, אבל זה לא מעניין אף אחד. איך? ואיך? ואיך? רק נפגשנו ואני כבר צריך אוויר מהבחור. אחר כך אני שומע אותה קוראת לבחור "החרטטן" ואין מנוס מלהרגיש שהעולם במה, ויש מי שיתן לך להופיע בחינם, כל עוד אתה משעשע.
     שעה אחרי החפירות הללו אני כבר במעיין, רטוב, מחזיק פייסל גדול ומצית, ומחייך אל חברי החדשים, גם הם באו לקטוף. אנחנו מתחת לכפר חרוב. מביטים בשקיעה על הכנרת דרך אובך, כך שהצבעים נמרחים כמו צבעי פסטלים, ללא המשקפיים, השמש נראית כמו ציפור אש אדומה. הגולן מלא במעיינות, וכבר אין מעיינות סודיים. על כל פנייה בכביש יש כבר שלט גדול עם הפירוט ההיסטורי של המעיין, מיקום, ותמונה של המעיין בימים טובים במיוחד. כמעט ליד כל יישוב יש מעיין משלו, מאיפה שאני נמצא אני מבסוט. הם מציעים להכין קפה בפינג'ן כי אין להם תה, ואני תופס פיקוד על הצמחייה ומכין תה עם נענעת נחלים. תוספת צנועה.
    יום ראשון במקום זה שינוי גדול לא רק בעבורי, אלא גם בעבור שותפיי לחדר. הם היו שלושה בחלל מרווח ופתאום הם חמישה. עכשיו אין חלל דל בחדר, את המדפים המרווחים בבושם, מגבת ולפ טופ צריך לצופף כדי שיהיה מקום לדברים של עוד אנשים. רק יהיה כך רק לכמה ימים, עד שנמצא את המזכירה של היישוב שאחראית על החדרים. אבל מה זה הריח הזה? שואלים בחדר. יכול להיות שמישהו פה עשה מדורה? יונה, זה אתה? שואל החרטטן שדרך אגב הפך לשותף, אני מחייך (הרי על ראש הגנב בוער הכובע). מה תרצה שאני אוציא? את התיק, הבגדים, הסירים ואולי גם את עצמי.


     כשאני פוגש את האשה שלי היא שואלת בדאגה: מה קרה לך? ואני נוגע בפניי בשאלה. מה קרה? מה כבר יכול היה לקרות ואני נוגע בפנים, אה, זו סריטה מהעץ. סריטה? אבל בעין, כן, ובמצח? כן. ובאף? כן, שכחתי להוסיף שאני קוטף בגיהנום. איך? טוב, קודם כל, זה איפה קוטפים. מנגו גודל מסביב לכנרת. אז כל המקומות מהם נמנעתם לבקר באוגוסט בגלל לחות וחום, שם אתם עובדים בלבוש מלא. עכשיו, בכל קטיף יש את הסכנות הקבועות, יש לעבוד נכון עם הגוף, כי הסל שסוחבים כבד, ויש עגלה שיש לדחוף קדימה, אבל שם הפרי והעץ הם חסרי חוליות שפשוט באים אליהם, באים ולוקחים להם את הפירות, כמו העץ הנדיב. זה המקרה בעצי תפוחים או אגסים, אבל לא כן המנגו. המנגו הוא עץ טרופי וככזה הוא לא יוצא פראייר. כאשר קוטפים פרי מהעץ קורים שני דברים: אחד- ניתז עליך מעט שרף מסוכן לבריאות ושתיים- נשארת אצבע ששלוחה קדימה [זה העוקץ] והיא דוקרת אותך בעין או בפנים כשאתה בא לקטוף עוד אחד. אבל זו לא סכנה ממשית לחייך, אלו רק סריטות שמתרבות כי אתה עובד מהר, ויש לכל עת כמאה אצבעות שלוחות לקדימה. 

      המנגו הוא פרי תותח לפיתוח לוחמה כימית, לא סתם הוא גדל בג'ונגלים, עם תחרות על שמש ועל שמירת הפירות שלו מפני אחרים. כאשר קוטפים פרי ירוק של מנגו הפרי יורק שלוק שרף כלפי מטה. וזה שרף שכדאי להזהר ממנו, כי הוא גורם לכיוויות דרגה א'. אחרי תקופת דגירה בגוף של כשבועיים השרף עשוי לגרום לשינוי בין המאזן של כדורויות הדם האדומות ללבנות בגופנו ואז נוצרת תגובה אלרגית למנגו שיכולה להחריף עד מוות [אם מתנפח לך הצוואר ונסתם לך הגרון] אבל כשמתחילים לקטוף מנגו באים עם ההימור הזה, אולי זה יקרה ואולי זה לא יקרה. בינתיים זה אחד הקטיפים שנחשבים הכי מתגמלים בשוק.
 
   נהג צעיר אוסף אותי על כביש 90, אתה קוטף מנגו? כן. בשל? הוא שואל עם דגש על הבשל, למה? כי הוא נהג מהגולן. לא, דווקא ירוק. תקשיב, כשעובדים בחקלאות מבינים כמה דברים על פירות וירקות. ריסוס יש הרבה זה נכון, אבל יש עוד דברים שאנשים לא יודעים. כמו מה למשל? כמו התהליך שהפירות שלהם עוברים עד שהם מגיעים לצלחת שלהם. זה לא סתם קוטפים, מסיעים במשאית לסופר כמו שמראים לך בפרסומות על תחנות דלק. יש מקררי ענק שמאחסנים את הפירות שלכם כשמונה חודשים ואז מוציאים אותם למדף בסופר. למה? כדי שיהיה תמיד מבחר של הכול מהכול. אבל זה עוד מילא. מקרר הרי שומר על פירות לא? מאריך להם את החיים. אבל הם לא נמצאים שם במקרר לבד, יש שם רוח רפאים ששומרת עליהם. כל פרי והרוח שלו: לאגסים יש גז שמונע ריקבון, לליצ'י יש גופרית, ותותים עוברים ניקוי עם לייזר כדי להשמיד חיידקים. וזה טוב לבני אדם? אין אף ניסוי שבדק מה זה עושה לבני אדם, אבל לי זה לא נשמע טוב.

הבוס צרפתי מרשים שנראה כמו בוקר בפרסומת של מרלבורו, גבוה, רזה עם לחיים מצומקים, חולצות מכופתרות מעשן איתנו סיגיריות של סוף יום. מהעובדים שלו הוא דורש רצינות. מתחתיו בשרשרת המזון יש את הערסית מאיזור טבריה שלאבא שלה יש מוסך, עם הקול הפיקודי שחושבת שאנחנו הילדים הסוררים שלה. ממש מצחיק להקשיב לה, התפקיד שלה לוודא שלא נשכח פירות על העץ (כי כל פרי שוקל קילו בערך). ושני טרקטוריסטים חולי הגה בני 17 מתיכון חקלאי בשם "רגבים". אחד שומע פופ בערבית שפה אותה הוא למד בעצמו. בני נוער עם מוסר עבודה גבוהה, כל עוד מדובר בהגה ומלגזה. הם אחראים לוודא שתמיד יש לנו דולב שנוכל למלא. זה עובד כמו משפחה קטנה, הם דואגים לנו, שנוכל לקטוף כמה שיותר, ואנחנו דואגים להם- שיהיה להם את הפרי הכי איכותי כדי למכור. איפה מוכרים? בשוק הפריזאי והגרמני. מה שאנחנו קוטפים בשש בבוקר כבר נמצא בנתב"ג שתיים עשרה שעות אחר כך. כל יום יוצא משלוח, והעסק הזה מתקתק.

    התנאים במנגו טובים יותר מאשר בקטיפים האחרים. במקום לגור במבנה בן 50 שנה עם תקלות בצנרת, בגז, בדוד וביוב פתוח אנו מקבלים מכינה קדם צבאית בפגרת קיץ. כלומר יש מתחם מדושא עם ערסלים, נדנדות ואפילו חדר אוכל עם טבח. לרשותנו עומדים רכבים שכורים שאנו יכולים לנהוג בהם לעבודה וכן למעיינות באיזור: עין שוקו, עין השלום, עין פיק, עין אי"ה. לא חסרים מים קרים לקפוץ אליהם, למרות שכבר אוגוסט ולמרות החורפים השחונים בגולן יש ספיקה במעיינות הגולן, ואולי פשוט אין שאיבה.

     אנחנו לומדים להתאהב בגולן מחדש. זה כבר לא מקום להכיר בגלל מסעות של בני עקיבא או בגלל ששרתנו כאן בצבא. יש בגולן קסם אחר, וזה בעיקר בגלל מים זכים, עצי אקליפטוס חקלאות ושדות מוקשים. באוגוסט/בין הזמנים המעיינות עמוסים בחרדים וחיתולים, רק נגמרת התקופה הזאת ויש חג לערבים. ושוב פעם המעיינות עמוסים. אנחנו מדלגים בין תקופות השיא בחיפוש אחר שקט, מים צלולים ומשחקים של שש- בש.
         מה שעושה את העבודה בקטיפים הללו טובים זה לא העבודה, אלא האנשים. מי ששרד כמובן את מגיפת המנגו. בחור מנוקדים ששואף ללמוד רפואה מחייך מאוזן לאוזן אחרי שעשה אימון כושר שמבוסס על סיבולת בקפיצה על חבל, גופו הצעיר נראה כמו כריות מנופחות. כשהתחילה אצלו תגובה אלרגית למנגו הוא עבר גיס והפך לטרקטוריסט באפרסקים. צעירה מברוקלין שלובשת בגדים אופנתיים, וכובע בייסבול שחור מעור מדומה, צמיד כסף עם פסוק בעברית שרשרת זהב ופנים מחודדות באה לקטיף. אל תתבלבלו בינה לבין צעירות מעמק רפאים, יש לה כוח בידיים, וגם אם המשפחה שלה חרדית, בארצות הברית זה אחרת. אדריכל, עובדת סוציאלית, פרסומאי, פסיכו-ביולוג, סוכן נדל"ן לשעבר. הרשימה בלתי נגמרת, הלימודים האקדמאיים הם רק חלק מסויים מהם, המקומות שבהם גדלנו, או עברנו זה עוד נדבך. ועוד דבר: כולנו בחרנו לקטוף בגהינום.

     אחר צהריים אחרון במיצר, עברו שבועיים, וכבר נהיינו אחים. כל אחד עבד לבד ועשה את הכסף שלו , עבור הלימודים, עבור התואר, ובעצם עבור החיים שלו. מה שאפשרי להכליל זה שכבר לא מסיימים תיכון עם היכולת להכנס לאוניברסיטה. מסיימים תיכון פשוט בגלל הגיל שלנו, וכי הצבא כבר רוצה אותנו. אבל כבר די מקובל לשלם כסף למכינה קדם אוניברסיטאית כדי להתקבל ללימודים. ומי שאין לו תחת... יכול לשלם עבור עבודות. הרי אם עברנו את המנגו, נעבור גם את זה.