אחר צהריים, אני נוסע להדר באוטובוס, ומנצל את הרגעים הללו לקפץ בין
המציאות לבדיון. קסטנדה בדיוק בוחר אם לעלות מדרגה במסלול הרוחני-מאטפיסי שלו.
הוא רוצה לקבל את "ההסבר של המכשף" למציאות. זה רגע מותח. אני יורד
בתחנה שלי על רח' הרצל, ומעביר עוד כמה דקות על ספסל של אוטובוס. ואז מתעורר בי הרצון
ללכת לעשות משהו. אה נכון! הייתי בדרך לעזור בעמותה להצלת ירקות. זו עמותה רצינית,
שלוקחת את הירקות שנקטפו בשדה, הובאו לעיר ואז בשל צורכי השוק, של היצע וביקוש-מחכים
לאיסוף זבל, כי הם לא נקנו על ידי באסטיונרים. אין פה אשלייה לגבי גורלם של
הירקות. הם לא הגיבורים של "מסיבת נקניקיות", הם לא רואים ישות עם זכות
קיום משל עצמה. הם רואים בעיה: בזבוז מיותר של אוכל, צורך באוכל, יכולת להציל אותו. והם פותרים אותה
בעצמם. מחפש דרך לגנוב מהעשירים כדי להאכיל את העניים? רוצה לחיות בסרט/אגדה/או סיפור ילדים? אני בפנים.
עכשיו אני עומד במסעדה ושוטף כלים ושוטף רצפה ושוטף סירים ומזמזם סולו
חצוצרה. יש גבול דק בין יצירה לבין חיקוי. כשאני כותב, אני מחקה את הרשמים שלי
מאירועים, אבל אני גם יוצר אותם שוב. כשאני שומע טרק בלוז, ואני מחקה את הקיים, אבל
אני גם מכין את הקרקע בשביל לשיר את "השיר של החיים שלי". מתאמן ללא הרף לקראת הפעם הבאה שיגיע תורי להשמיע קול.
"אם אתה עושה משהו, עדיף
לעשות את זה טוב". אומר לי מנהל העבודה של האתר, אחרי ששפשפנו יחד כתמי צבע עם
טרפנטין מהבלטות של השירותים. הוא מביט בקיר שצבוע בכחול ותכלת בחוסר סיפוק. הייתי רוצה שזה יראה אחרת-
אבל יום אחד הגיעו לפה כיתה של ילדים לעזור. שלושים ילדים, עם התלהבות ובלי רסן, היו ואז הלכו! עזבו במהירות, בלי לסדר כלום, ונשאר הרבה צבע בכלים, ולא רציתי שזה
יתבזבז. אז מצאתי לו שימוש...
הפסקת קפה וסיגריה. יושב עם עוד מתנדבים, אנשים
זרים. אני לא מכיר אותם. הם לא מכירים אותי, אבל יש לנו עניין משותף. האחד שעומד
מחוץ למעגל. שוטף הכלים מספר אחד מספר על עיסוקיו: קונג פו? לא אני לא עושה קונג
פה, כי אם תתרגם את המילה הזאת מסינית זה אומר "עבודה מאומצת". באומנויות
לחימה סיניות יש שני קטגוריות: עבודה חיצונית על הגוף, ועבודה פנימית על הנפש
ושניהם שואפים לאותה תוצאה. אם אתה רוצה לחזק את האגרופים שלך אתה צריך לתת הרבה
מכות עם האגרופים עד שאתה תוכל להתעלם מהכאב. אבל אני עושה משהו אחר. הוא מסתובב עם קייס מקל שנראה כאילו
יש לו בפנים גיטרה חשמלית או משהו מכלי זמר, ואז לתדהמתנו הוא שולף מתוכה חרב!
כמו של עלי באבא, ידית עץ וארד. בחורה יפה שואלת אותו- אז כמה זמן אתה משקיע
באימון? כל יום. בערב אני מלמד, ואני מקפיד כל בוקר לבקר את המורה שלי. כך ש... זה
נשמע כמו המון שעות, היא אומרת. אלו החיים שלי, הוא מחייך.
אני יוצא לרחוב עם סגריה
מגולגלת ועומד להדליק אותה כשאני קולט ששועטים לעברי חבורה של גורילות במדים. אני
רוצה להתכופף מהסנוור, ומחכה רגע. אבל הבחור לידי עם הדרדלוקס הענקיים מושך את
תשומת הלב שלהם לכיוונו. אהלן! מתי אתם באים לאכול פה? מדובר בכ16 שוטרים כבדי תנועה
שהולכים בזוגות זוגות, כאילו הם יצאו עכשיו מתיבת נוח וחוגגים את הברית בינם לבין
האדמה. אני יושב איתו, לקפה שחור בלי סוכר ועוגיות מן. לא מציקים לך כל הזמן? עם הראסטות
הללו? הוא מחייך אלי את החיוך הקיבוצניקי. טפו טפו טפו. מעולם לא. בעיניי, כלומר בעיניו,
זה הכול עניין של מיינד סט, שוטרים מריחים פחד. אני מספר על החבר התימני שלי עם הראסטות
שלמד רפואה וכל הזמן עשו עליו חיפושים בירושלים. אה... הוא עוצר אותי, אבל הוא היה
תימני. נכון. אז... תימני זה שחור. ותמיד מציקים לשחורים. אה, תודה על ההבחנה.
רכב עוצר מתחת לאיטליז שממול. גבר יוצא, ושואל את המוכר: איפה אפשר לקנות פה בשר?
הם מחייכים אליו. הוא מתקרב. נעמד בפישוק רגליים, שואל איפה האחראי ואז פותח את
הג'ורה של הפה שלו על הבעלים. אני מפנה את הראש, זה השוק בשבילך. האנשים פה יותר
קרובים לאינסטינקטים החייתיים שלהם. אבל אז קורה דבר דומה ברח' מסעדה, אני בדרך לבקר
חבר, ורואה נהג שמתייעץ עם בעל פיצוצייה שעומד ממול- איפה חונים פה? הוא חוסם שלוש
מכוניות. בעל הפיצוצייה נשען קדימה על מעקה ירוק וצועק לו: על הביצים שלי, יא
מנייאק! כן. אני בחיפה, בכל זאת עיר.
ערב חלש בקפה טיפול. אנחנו יושבים, מעשנים, מדברים על
מוזיקה, חיפה שוממת ויום חמישי בערב. אז? אז הערב יש הופעה, כמו בכל יום חמישי.
אנשים מגיעים להופיע מכל הארץ, וזה דבר טוב. טוב לביזנס. כן, אבל היום, אין נפש
חיה. אם לא יבוא אף אחד, אז הם לא יופיעו. אולי לא השקענו מספיק בפרסום. אולי, ומה
יהיה? הבעלים מודאג, חושש לעסקיו, הלחץ המתמיד, האם אצליח או אכשל? הנשמה שלו
מהבהבת. ומה יהיה? מחכים.
אני הולך להזמין מהמלצרית:-בחורה דקה עם שיער
בלונדיני חלק וקצוות שיער סגולים, משקפי טייסים, אני פונה אליה באנגלית. קן איי
האב א פיצה? אה.. היא מתקשה לדבר באנגלית, אבל יש לה מבטא זר, כנראה היא ממקום אחר. זה
ערב של פיצה וקסטנדה. אין אנשים וזו בדיוק ההזדמנות שלי לצלול חזרה לספר. אני
מתיישב בבית הקפה על הספה האדומה ופותח את הספר. מדובר ברגעים מורטי עצבים, קסטנדה
בטריפ רע, בלי לקחת דטורה, הוא כבר יכול לפתוח את השער ל"שם" בלי לקחת
צמחים פסיכוטרופיים, אבל אסור לו לפחד! ולידו דון חואן ודון חנרו צוחקים. מה מצחיק? תשומת הלב
שלי נודדת. עכשיו מוזיקת הרקע מטרידה אותי, יותר מדי טכנו, וממילא אני המבקר
היחיד. אני מתיישב שוב, ועכשיו טריקי שר לי על הגהינום שנמצא מעבר לפינה, מוזיקת
טריפ הופ אינטנסיבית ואני צולל אל ההרים של מקסיקו. אנחנו יצורים של אור. מוצא את
הכוח הפנימי שלו, ואני מוצא את עצמי מצטרף לפנטזיה, רואה את המאבק לשמור על שפיות
ועל שליטה במצבים של חוסר שליטה. לשבור את הגבול בין המציאות של האגו לבין מה
שמעבר. The tonal and the nagual.
הפסקה מההפסקה, עוד סיגריה,
ככה זה עולם של בתי קפה. עולם של סיגריות וקפה, ואני כבר לא מעשן, עד שאני מעשן. אני
מרגיש אשם לפעמים, שסיבכתי את אשתי בתוך הפנטזיה הזאת. נורא קשה לי, יש המון מתח
בעבודה הזאת. כבר שמונה וחצי וההופעה אמורה להתחיל אוטוטו ועדיין אין אנשים. כלומר הקהל
הוא המזוקן הזה שקורא ספר בשקיקה וזוג תל אביבי, חברים של הנגנים. יושב עם ברק,
בזמן שהעצבים שלו לקראת פקיעה, מהחשש לעסקיו, ואני מספר לו על סיורי ליקוט, יש לי
מוצר, אבל אני לא מבין כלום בביזנס. אז אני לומד. נשמע מעולה, הוא מחייך אליי
ושואף. כן, יש מצב שאני לא לגמרי כן עם עצמי. כי אני צולל לתוך עולם הפנטזיה, שם
האירועים נעים לקראת קליימקס והצלחה. ואני מדשדש רגליים, לא יודע אם אני נאבק או
נחנק בחבלי הלידה שאני בראתי.
קסטנדה מתרחק מחופי ההגיון, והתפיסה שלו מתחילה לקרוס. כדי
להתמרכז עליו לעצור את הפטפוט הפנימי, נשמע כמו מדיטציה. אבל הסכנות שמרחפות מעליו
הרבה יותר גדולות. אנתרופולוגיה או סיפור? הרפתקאה עם מכשף היא לא כתיבה אקדמית.
כך שזה סיפור, אבל גם בתוך סיפור יש הגיון, ולדון חואן אין בעיה שהאנתרופולוג הזה
יכתוב את כל הסודות של המכשף על הדף. את האמת צריך לחוות, להתאמן בהבנה שלה, וכל
ההסברים הללו, הם רק מילים. המכשף רואה. המכשף חולם. ואני קורא ומדמיין.
אנו יוצאים לרחוב עם כוס קפה, ועוגית שוקולד צ'יפס טבעונית.
הרחובות כהים, שוממים. מאין תבוא הישועה? עבור ברק, קסטנדרה ואנוכי? כשאני יוצא
לרחוב אני מדמיין שאני באיזה פארק, מוסיף את הפרטים לתמונה. אנחנו נכנסים לחורשונת
בין בתים של שלוש-ארבע קומות. אני נוגע בסרפד, מעשן עוד. זה חיזוק טוב לקראת
ההמשך.
פחד. חולשה. לעמוד לבד על הר בחשכה ולתת למציאות
להתפורר סביבך. מגיע רגע של בהירות. כשהוא מבין משהו חשוב. אני מרים את המבט. המקום התמלא. לידי אמא ותינוק
חמוד שמביטים יחד אל תוך הסמרטפון, ונשמעים קרקושים של כלי אוכל וכוסות. הערב
הצליח, לא? סגריית שחרור קיטור. והוא עדיין בעצבים. תמיד. ככה זה להיות עצמאי. היום עבר. קרליטוס
מתפוצץ לאלף חתיכות של מודעות ואז חוזר לעצמו. רק שעליו לסיים את הלימודים ולצאת לעולם לבד. עליו להכיר בהגיון של המכשף... ואז מגיע התור שלי לצאת לעולם,
משאיר מאחורי שירי רוק וסינתיסייזרים, עוזב קהל שמרותק לשתייה, מרותק לפטפוטים ועשן. אני לא יכול שלא לתהות- האם אצליח לחיות ללא פחד, ולראות בכל מפגש כנסיון? ולא כברכה או קללה. סיפור אחד נסגר, ואני חוזר לסרטים הקבועים שלי. הצלחה וכשלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה