לא רחוק מצפת יש כפר ערבי שננטש ב48'. במפה, הכפר הזה נקרא: ח'ירבת קדיתא ומעל לח'ירבה כתוב פשוט: קדיתא באותו פונט שכתובים כל שאר היישובים מסביב, רק שהבתים לא מסומנים על המפה. אם נסעתם לפה יכול להיות שחיפשתם צימר או את קברו של רבי טרפון התנא. אבל אם הלכתם לאיבוד, סביר להניח שכף רגליכם לא תיגע בקרקע, כי זהו כפר רפאים. כל בית פה נבנה על ידי בעליו באופן שבא לו: בית עץ עם גג מפח, בית בטון שנראה כמו קראוון עגול, איגלו בוץ. יש אנשים שהביאו חומרים מבחוץ ויש אנשים שאספו את החומרים מהסביבה. אמצע היום והרחובות נדמים נטושים, הגדרות שסביב לבתים מאולתרים מאופניים ישנות וגדרות הפרדה של מועצה איזורית גליל עליון. הכפר אינו חוקי, ואינו מחובר לחשמל [למים דווקא כן]. ובלילה הכלבים נובחים בחשכה. לכאן אפילו המשטרה לא נכנסת, במקום זאת, היא מחכה בכניסה על הכביש הראשי, ליד צומת עין זיתים יש עמדה כמעט קבועה לכל מי שיוצא מצפת ימינה זוכה לחיפוש, במיוחד אם הוא נראה קדיתאי. יש עליכם משהו שאסור שיהיה לכם? אולי אין לכם, אבל תאמרו לשוטר שאין לו את הזכות... והוא ימצא דרך להוריד לכם את הרכב מהכביש, גם אם הרגע עברתם טסט.
זה נראה כמו villa בארגנטינה [שכונת עוני], למקום כזה לא היינו נכנסים אילולא הוזמנו אליו. אבל עכשיו אנחנו אורחיה של מכשפת הכפר. היא הגיעה לכאן ב91' יחד עם בעלה ועם קבוצה של כ-30 איש. הם היו חבורה של צעירים שוחרי טוב, יוצאי צבא שהיו מנגנים יחד מוזיקה ביער וחולמים להקים יישוב אקולוגי. הם באו לבית של אריאל שרון כשהיה שר השיכון כדי לבקש רשות להקים את היישוב. והוא הרי רצה לייהד את הגליל, אז הוא אישר להם להקים את היישוב. אך אין תיעוד רשמי לזה, לכן אחרי זמן מה המנהל התערב. מי זה המנהל? פה כולם יודעים על המנהל. מנהל מקרקעי ישראל. זה מי שבא לכל זולא חלומית ואומר לדריה: כולנו היינו רוצים לחיות ככה, אבל אי אפשר. אימקה מספרת לנו את סיפורה מהלב. לא צריך לשאול אותה, פשוט צריך לחכות והיא רוצה לספר על החלום שלהם.
They wanted the land for thier children. כל בית קיבל צו פינוי. They have this way... In order to break you .and then the dream was broken. They were good children. They had served in the army and thought that no one could hurt them in thier own country. But when you have the court to face, it's each one to himself. Now you have to find the resources to pay a lawyer... and we were broken... broken.
הכנות לחורף בחצרה של סבתא בת 70+ שאת כל חייה בילתה בשדה, כך שהיום היא איננה "סבתא" במובן שאנשי העיר מכירים, גבה אינו כפוף כמו סימן שאלה, וצעדיה אינם עקומים וקצרים. בעת קטיף עצי תאנה, היא לא מחכה בצד שתמלא לה את הסל. היא מטפסת. ואנחנו כבר יודעים מה זה לטפס על עץ תאנה, יש לפעמים צורך במעט לוליינות וגמישות. אבל זה לא מפחיד את האשה הזאת. בצעירותה, היא היתה הולכת על חבל בקרקס פומפוני, משפחתה נדדה בעולם כקרקס. על זה לא שומעים כל יום. בעלה היה ליצן וחלם להקים בית ספר לקרקס בישראל. אז לא היו בתי ספר לקרקס בארץ כמו היום.
היה לה מפעל קטן בבית, היו קונים ממנה יישובים מהסביבה, הם היו ידועים ולא ידועים על המפה. עד שיום אחד היתה הרעלה במים של היישוב ואחד השכנים הוביל את החוקרים של משרד הבריאות ישר אל מפעל הטופו שלה, משום שהוא סבר שהיא מזרימה את מערכת המים האפורים שלה אל תוך מי השתייה של היישוב. באקולוגיה- הוא לא הבין הרבה. אבל נימוסים גם לא היו לו. "בקדיתא האנשים אפילו לא מסכימים אם יום או אם לילה" אמר לנו אחד הנהגים שלקח אותנו לפה. אבל למי שלא מבין באקולוגיה, נאמר שמיחזור מים נועד להשקייה ולא לשתייה. המפעל הביתי נסגר והועבר. אבל העולם הרוויח, עכשיו תוכלו להינות מטופו קדיתא אפילו בתל אביב.יש לה 9 ילדים, אשר נולדו בלידת בית, ללא מיילדת. רק עם עזרה של שכנים ושל בעלה. על לידת בית יש לה הרבה מה לומר. השכנים שמו לב אלינו, והם אפילו ניסו בשלב מסויים את זה. זאת הדרך הטבעית. האם שמעת אי פעם על תרנגולת שתלך להטיל את ביציה במקום אחר? או על שועל שילך ללדת מחוץ למאורה שלו? בחברה המודרנית האנשים למדו לפחד מהרבה דברים שהיו טבעיים ובריאים. בשנות ה70, אשה גרמנייה היתה זכאית להזמין רופא ומיילדת אליה הביתה. אבל פה עד שהתחילו להבין את משמעות לידת הבית זה הפך לעניין יקר. מיילדת לוקחת חמשת אלפים שקל עבור לידה. ואז הממשלה החלה עם ההטבות ליולדות. כדי שתהיה לה יותר שליטה על כמות הילודה, והחברות הסגורות כמו מאה שערים והכפרים הערביים באו כדי לקבל כסף עבור הלידה. אפילו הנשים שעשו לידת בית ילכו אחר כך לבית החולים לקבל את הכסף. ואז משהו הולך לאיבוד, משהו מאוד עמוק ואינטואיטיבי...
Aren't we forgetting something?
אה, נכון. למה באנו לכאן? זאת לא בדיוק חווה אורגנית טיפוסית. זה לא מופיע באתר של WWOOF. אבל לכאן הגענו כי שמענו על הצמר. אחרי קריירה של פיזיותרפיה. וקריירה נוספת בתחום הטופו. קריירה שלישית לגיל השלישי. בחצר ביתה, אימקה מארחת כל יום רביעי יום פתוח העוסק בצמר. איך מטפלים בו מהכבשה ועד שהופכים אותו למשהו יעיל. את הצמר שהיא עובדת עימו, היא אוספת מהזבל. חקלאים גוזזים וזורקים. ושם היא נכנסת לתמונה. יש הרבה פעולות שצריך לעשות כדי להפוך צמר לחומר גלם שמיש: גז, שטיפה, ייבוש, ניתוץ וסירוק. כאשר הצמר הפך לחומר גלם שימושי- אפשר להפוך אותו לחוט או ללבד. מלבד האפשרויות אינסופיות. בתחום של בגדים ותיקים, נעליים, קישוטים. ומחוט, זה כבר יותר מוכר. אפשר לסרוג סוודרים וכובעים לחורף.
החלום היה ועודנו. קדיתא ככפר אקולוגי כבר הפך לתוכנית ברת יישום מ2014, זה כבר מופיע בתוכניות לפיתוח. אבל מתי יוציאו את זה מהכוח אל הפועל? אם היישוב המסוכסך הזה יהפוך לפנינה תיירותית או לעוד תוכנית למגירה. סוכות אנחנו יושבים עם פלך מחוץ לבית ומשפחה חרדית שיצאה אל השדה מסבירה לילדיה מה אנחנו עושים: תראו היא עושה חוט לתפירה. ואז הם מגבירים קצת את הקול: סליחה, תוכלי להראות לנו מה את עושה? אפשר להכנס לראות? למה לא?
בבוקר השני שלנו בחווה, אנחנו יושבים על מחצלת סביב שולחנון ערוך לארוחת הבוקר, הטל מרטיב את הצמחים והראות עוד לא צחה. אימקה שואלת אותנו:
Did you enjoy the night? yes, it was quiet. yes, but you didn't hear the sheket of Elo-heem. it was so quiet then....
 |
| זריחת הירח, לילה אחרי הירח האדום |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה