ארץ זבת חלב ודבש

כשהייתי ילד קטן היו שואלים אותי: מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? והייתי עונה שברצוני להיות אסטרונאוט. אולי הדברים שלא אמרתי בקול רם זה שאני רוצה להיות: אינדיאנה ג'ונס או להיות קפטן נמו, להיות תניס חצי אלף או בילבו באגינס. יכולתי לעצום עיניים ולהיות מישהו ולא רק דמות בעלת מקצוע מוכר מס. אבל אז התחילה האוניברסיטה.... לא העברית ולא הישראלית, האוניברסיטה של החיים. איזו אוניברסיטה זאת? זאת אחת שיש בה מקצועות שמבוססים על נסיון מעשי בחיים ולא בידע תיאורטי שנרכש בקומה שנייה או בתוך ספרים. יש באוניברסיטה הזאת הרבה מעבר למה שיש במדריך ל- זה יכול להיות מדריך לטרמפיסט בגלקסיה או מדריך לטרמפיסט בעולם. אלו הרי החיים, ויש בהם הרבה מעבר לתכנונים.
      בחמש וחצי בבוקר אנחנו עומדים ליד הרנו קאנגו מחכים לחבור לבעל הבית. פותחים את הבגאז' ובודקים: סלסלאות ליקוט- יש, מקלות ליקוט-יש, סולם- יש וארגזים. עושים וי ונוסעים לשדה של אלוהים. בשש בבוקר אנחנו כבר נאספים סביב עצי תאנה ומלקטים תאנים. יש משהו ממש לא פשוט בקטיף תאני פרא. כמות הזמן שאתה משקיע בלקטוף מהעץ היא עצומה, אי אפשר לעשות קטיף מהיר ויעיל ולעבור לעץ הבא. הסיבה לכך, היא שעץ שנגזם על ידי בני אדם מאבד את היכולת לסדר את ענפיו, במיוחד אם כבר הפסיקו לגזום אותו בשבעים השנים האחרונות. יש שלוש שיטות לקטוף תאנים: עם מקל, על סולם, וטיפוס על העץ. בטיפוס עדיף שתהיה גמיש ועקשן, בכל שלב אתה עלול להרגיש כמו שחקן טוויסטר שנאבק לשמור על שיווי המשקל ולא לאבד את התאנים שלך.
     יש כחמש עשרה זנים של תאנים מקומיים בישראל. הזן שאנחנו קוטפים הוא הביאדי, "לבן" בערבית. התאנים של הגליל טובות מאוד לקטיף, משום שיש מרעה של פרות, כך יש פחות פירות על העץ והוא משקיע יותר במתיקות של הפירות האחרים. נגיד אם הלכת למעיין ואכלת מהתאנים שם, אז אלו התאנים הכי פחות טעימות, משום שהן מלאות במים. ועוד דבר מעניין לכל מי שקרא תנ"ך, המשפט: "ארץ זבת חלב ודבש" נאמר על התאנה, משום שכשהיא מאוד בשלה וקוטפים אותה יוצא חלב לבנבן מהחלק העליון שלה ומתחתית שלה יוצאת טיפת דבש.
     אצל היהודים לקטוף תאנים או תמרים מהעצים שעירייה שותלת או לאסוף רוזמרין מאלפי שיחים שמעטרים את העיר לא נראה טוב. אבל הרבה לפני שצמחי תבלין הפכו לצמחי נוי, ועצי פרי הפכו לרכוש פעם, אני מדבר על לפני הרבה שנים, פעם הם גידלו אוכל. והאדם מצא כל מיני דרכים לעבד את הפירות שגדלו בחוץ בכדי להשתמש בהם בבית. במקום לקטוף פרי ולשים אותו בפריזר לחצי שנה היה אפשר לייבש את הפרי או להפיק ממנו את המתיקות ולשמור בצנצנת.  אבל משהו בהסטוריה השתבש, ידע שהיה חשוב מאוד לסבתא רבא כבר לא נחשב היום. ידע שהיה פעם בראש השולחן נשכח תחת ערימת דפים.
    אז איפה המידע הכמעט אינצקלופדי הזה נהיה רלוונטי לסיפור שלנו? יום אחד, ישבה משפחה אחת מקיבוץ צבעון וחשבה איך תוכל להרוויח את לחמה? ואז הם הבינו פתאום שאת הידע שהם ליקטו משך זמן רב מערביי הגליל הם יכולים להעביר ליהודים דרך חנויות טבע וקואופרטיביים. זה כמעט גאוני. סילאן חרובים ותאנים, תאנים מיובשות טעימות ללא תוספת סוכר וחומרים משמרים. זה גם להביא את המטבח הערבי המסורתי אל המטבח הישראלי, זה גם שימור מסורות עממיות ועתיקות. חפשו את ילקוט הרועים.
     קיבוץ צבעון. הנה עוד אחת מתעלומותיה הלא פתורות של הגליל העליון. יישוב שהוקם בשנות השמונים וגרים בו בין 50-80 איש, תלוי באיזו תקופה בשנה, תלוי מי נספר במצאי. כקיבוץ מודרני היישוב הזה חסר את הכוח של החלוצים. אלו לא פליטים חסרי בחירות בחיים, אלא אנשים מודרניים עם רצונות וצרכים. הנה יישוב שמנהל מגעים עם המנהל משך זמן רב. היום הוא קיבוץ תפרן ומחר והוא קיבוץ בתוך יישוב קהילתי אמיד. הכיצד? לא כל מי שנראה תפרן הוא תפרן מבטן ומלידה. ולא כל מי שבוחר לגור בפשטות חסר את האמצעים לגור ב"יופי ותודעת שפע". בסופו של יום שווה להיות קיבוץ. יש הרבה מבני ציבור שמרוויחים אותם באמצעות קהילתיות: מועדון, בריכה, גינת ירק. 
    בוקר אחד אני מתעורר ואין לי חשק לנגן חצוצרה. לא היום ולא אחר כך. ודווקא בצבעון אני פוגש מתנדבת מספרד שלפני בואה לישראל, משפחתה קנתה לה חצוצרה, ופתאום אני מוצא את עצמי מלמד חצוצרה. היא הגיעה לישראל בעקבות האשה שלה, הן נשואות. ואם יש משהו לא שגרתי בסיפורן זה שהוא מתחיל בסוף העולם בעשרים ואחת לדצמבר, שנת אלפיים ושתיים עשרה נערכה מסיבה בריינבו במקסיקו לכבוד סוף העולם לפי לוח השנה של תרבות המאיה. הגיבורה X פוגשת את הגיבורה X והן הופכות לכוח XX.

לילה אחד אנחנו יושבים סביב מדורה בשטח שהוקצה למתנדבים, מבשל גריסים ולילה אחר עובר עלי צמוד לאסלת קומפוסט, כי כשאומרים בקיבוץ שיש וירוס שמסתובב, לא יקח יותר מארבע-חמשה ימים עד שהוא יגיע עד אליך.

יושב לילה בביתו של הגבן על מאנץ' גבינות עיזים. כל גבינה והסיפור שלה, יש את המקום בו מכינים אותן ואת שיטת הייצור. כשהוא נסע לצרפת הוא ערך טיול בעקבות גבינות, כי כמו שלכל עיירה גרמנית יש את הבירה המקומית שלה, כך גם לכל עיירה צרפתית, שמכבדת את עצמה יש גבינה משלה.

    בוקר של קטיף בקדיתא ועל גבעה בקצה של היישוב אנו עדים לכלבה פצועה. כנראה פגשה את הצד המכוער של הדורבן. ועכשיו היא שוכבת-יושבת במעין המתנה-קבלה של גזר דינה. סבב של טלפונים ליישוב קדיתא מעיר את ההתעניינות בקטיף התאנים וכן בכלבה. כשמגיעה בעליה, הוא קופץ מהמכונית ודבר ראשון צועק: היא גזעית! דבר ראשון זו כלבה גזעית ולא מעורבת כמו שכתבת בהודעה! אחר כך הוא עושה "ניתוח שדה" ומושך החוצה את כל הקוצים, למרות קילוחי הדם המתפרצים ויבובי הכלבה. ואז הוא חוזר לרכב כמו גנרל בצבא. מה? תרים אותה! תיקח לווטרינר. והוא פוסק בנחרצות: אני את שלי עשיתי, עכשיו אם היא תחיה או תמות זה תלוי רק בה!