חד פעמי ואקולוגי זה לא אוקסימורון

אי שם בהרים רחוק מהפקקים, מערבית ממדבר השממה ודרומית לחומה מסתתרת לה חוות בודדים. הצמחייה שם דלילה והגבעות חשופות, אך באביב בערך בתקופה שהערבים באים לקטוף את העכוב עבור תבשילי האורז והבשר שלהם מתכנסים בחווה זו מאות בודדות של אנשים בכדי ללמוד וללמד אחד את השני כיצד לעסוק במלאכות עתיקות. כיום, בעולם המודרני אין מקום למלאכות אלו בייצור המוני, אבל נותר בהם עדיין קסם. ועבור האנשים הללו שמתכנסים בשביל לגלף להם כלים, או להכין שרפרף אחד במשך יום שלם זה ריפוי בעיסוק. אלו לא סוג האנשים של הריינבו, לכאן סמים קלים לא נכנסים. במשך שבוע אחד ישבו האנשים ויעסקו במלאכות שפעם היו מנת חלקם של ערבים ופעם פעם, אולי גם של היהודים או יותר נכון העבריים.

תה וקפה במטבח השדה

     במשך התקופה הזאת אנחנו נבשל עבור הרעבים ארוחות טבעוניות במטבח שדה עם שפית וצוות. אין כאן נסיון להרוויח על האנשים כמה שיותר כסף. כאן אדם קונה בכרטיס הכניסה גם את כל הארוחות הכלולות בכנס. כך שיוכל להיות עסוק במלאכה כמה שיותר זמן. אם יש למישהו ילדים, יש גם אוהל למשחקי ילדים, ובשביל הצעירים בנפשם יש גם מעגל משחקים למבוגרים בלבד. לא בגלל שיש שם עירום וצריך לקרוא לוועדת התרבות בכדי להגביל את גילאי המשתתפים, אלא פשוט בגלל שגם למבוגרים מותר לשחק. לוקח להם אולי עוד רגע להתשחרר מהקיפאון, אך די בקלות אפשר לאסוף לרגע קבוצת שווים ולצחוק כמו שרק צוחקים כשמשחקים.
   הסדנא הראשונה אליה אני הולך היא סיתות באבן צור. ארכיאולוג שמתעניין בשחזור הכלים אנשי המערות מראה לנו את הכלים לעבודה בצור: חלוקי נחל מעוגלים, חלקי קרניים של אייל קורא, ופטישים מעץ. אני מתבונן באיש עם המבטא הנורווגי מדגים כיצד מכינים ראש חץ וראש לרומח כלים ששימשו כדי לצוד ממותות וגם חיות קטנות יותר. סכינים מצור הם טובים לעשר חיתוכים, די חד פעמיים. ברזל זה רב פעמי. אבל את הכלים האלו הכינו ממה שהיה בסביבה. אז חד פעמי ואקולוגי זה לא אוקסימורון.
     סדנאות הצמר הן מהפופולאריות בקרב הנשים. סירוק, צביעה, ליבוד וטוויה של חוטים. שתי נשים בדואיות מלמדות איך מכינים נול עם צמר. מדובר בימים של עבודה, אבל את הזמן הזה יש לנו, וכל מה שיוצא זה שטיח אחד קטן למדי. אבל לא הגודל קובע, כאן יש הזדמנות נדירה לכיתת אמן עם מאסטרית שלא תמצאו בשום קניון ברעננה בחול המועד פסח. יונית קריסטל טווה חוטים מצמר כבשים וכן משערות של עיזים ומתבלת את האוויר בפתגם  בערבית- מי שיודעת לטוות תוכל לטוות גם בלחי של חמור.
     אשה אחרת מלמדת אותנו על הצבעים הקדושים ליהודים. ארגמן, שני ותכלת. את התכלת עבור הציציות היו מכינים מחלזון התכלת murex שהיה בארץ. דוקרים אותו ויוצא חומר שבמגע עם האוויר נהיהי תכול. בגלות לבשו פתילים לבנים, כי לא היה את החלזון הזה שם. יהודים מאוד אוהבים את הגלות שלהם. אני נסעתי ללמוד צביעת בדים מהאינדיאנים באריזונה, ואז הבנתי שהם צובעים במה שיש להם שם. ולמה לי ללמוד שמות של צמחים ומינרלים של צפון אמריקה, אז אצטרך לייבא אותם לפה. אז חזרתי לארץ והבנתי שאני צריכה ללמוד לצבוע בחומרים המקומיים.
    יש סדנאות גבריות יותר לדוגמא נפחות מסורתית. על מדורה עם מפוח יושבים הנערים ההפראקטיביים ומכים בפטיש שני קילו עלמוטות ברזל. הדלקת אש ללא גפרורים נשמע כמו דבר כיף, רק באמצעות סיבוב מקלות וחיכוכם. אבל גם דבר כזה כרוך באימון. דווקא נגרות מסורתית מוצאת לה קהל משני המינים, עם סכינים, מסורים ומקדח ידני. האמת השרפרף שלי יצא עקום למדי, אבל ככה זה עם כל דבר שמתחילים. כדי להיות טוב במשהו צריך קודם כל להסכים להיות גרוע.
   
   
אנו יושבים סביב מדורה קטנה בצד ומשוחחים עם האנשים שהזדמנו לנו לפגוש וזה לא פחות מעניין מריינבו. מוזיקאים, אמנים, ואנשי היי טק שבאו ללמוד דרך הידיים. אבל בלילה אלו השעות של הסיפורים הטובים:

 רועה צאן מאוקראינה מספר על חוויתיו הראשונות כישראלי, כיהודי וכשק חבטות. דיברו ישיר, נוקב, עם חיוך של טוב לב, עיניים בהירות ופנים מנומשות. אני שירתתי בצבא חודש. ביום הראשון בבאקום ישבתי עם חיוך מרוח על הפנים שלי. בא קצין ראה אותי. ראה את החיוך ואמר לי. אתה צא החוצה, עכשיו תשפוך ארבעים. ואז... אני החלטתי שאני יוצא מפה. לא רוצה לתת להם כלום! נאדא. אז זרקו אותי לכלא. אחרי חודש במקום שבועה למדינה אני קיבלתי את העשרים ואחד שלי והלכתי הביתה... 

    אני גליתי בשדה התעופה בדרך לישראל כאלה שחורים, פינגוונים! ואמרתי אם ככה כולם נראים בישראל אני לא בא. אני גרתי באוקראינה, יצאתי מבית הספר וילדים הרביצו לי. אני בא הביתה בוכה. שואל את אמא, מה זה? מה היה פה? עכשיו עד פה הייתי ילד רגיל. אבא שלי נולד ברוסיה, אז הוא היה רוסי. אמא שלי נולדה באוקראינה היא אוקראינית. ומה הם אומרים לי...

אתה יודע מה קורה באוקראינה אחרי המיסה ביום ראשון? הכומר יוצא לחצר עם הילדים של הקהילה ואומר להם: אתם יודעים מי הרג את ישו? הם! ומצביע על היהודים. וזה מה שההורים שלי אומרים לי כשאני בא הביתה בוכה, כי הרביצו לי. אתה יהודי! אתה יודע איזו בושה זאת? איזו בושה? [איני יכול לנחם את האיש שיושב מולי ומספר על הפעם הראשונה שגילה שהוא יהודי. איזו אכזבה.]
    בחור מגניב עם ראסטות וקעקועים שבטיים מספר איך הוא ייסד כת בצבא. על זה לא שומעים כל יום. ואפילו אף לא פעם אחת. היתה לי כת. הייתי בראש הפרמידה. יום אחד נמאס לי, אז התפטרתי. אבל איך זה אפשרי? אנחנו לא מבינים מאיפה באת לנו עם זה. אני גוי. אז בצבא איפה שכל אחד רושם את תאריך הלידה שלו עפ"י יום הלידה של ישו או על פי ספירת היהודים. אני כתבתי: אחד. יעני, עכשיו מתחילה הספירה. באתי למפקדים שלי ואמרתי להם שבלילות של ירח מלא אני לא יכול לשמור כי אני צריך לילל לירח המלא. וכך היה. לא שמרתי בלילות של ירח מלא. ואז- עוד אנשים הצטרפו אלי.

קראתי לכת "הבור". 

    בחורה תימניה עם חיוך נעים ועיניים חסרות שינה וראש מלא במנגינות ג'אז מספרת על חוויה קולינרית חד פעמית ביפן. במסעדת שף ביפן, הטבח מביא לי את מה שהזמנתי. צפרדע חיה על מגש וסכין מנתחים. הוא מתחיל לחתוך, מוריד יד, רגל עוד חיתוך ועוד, אבל הוא עושה את כל זה כך שהוא לא פוגע בעורקים ראשיים, כך שהיא נותרת בחיים. ואז אני מתחילה לאכול אותה בזמן שהיא מביטה בי. [קצת מזכיר את המסעדה של דאגלאס אדאמס שם חיה מדברת מציעה ללקוח לרייר על חלקי גופה האכילים] זה דברים שצריך לעשות רק פעם אחת. [ואני הוספתי: זה מה שאמרה הצפרדע!]

     איש הולנדי ממושקף עם מזג חינני ומבט אינטלגנטי שומע על בדיחות העדתיות של הישראלים ומשתף מהבדיחות על ההולנדים. איך מזהים ספינה הולנדית? אין שחפים מאחור. [בדרך כלל ספינות זורקות את הדגים הרעים מהצד. אבל ההולנדים קמצנים, לא זורקים אף דג]. מה זה הולנדים? זה שבעים אחוז גבינה ועוד קצת בן אדם... אבל ואם כבר צוחקים על הולנדים, אז זוכרים את נעלי העץ של היידי בת ההרים? נעלי עץ שרחוקים שנות אור מנייקי ובלנדסטון? אלו הנעליים הכי אקולוגיות. ההונלדים היו מכינים אותם ממה שהיה להם. עץ צפצפה רך שגדל במהירות, משייפים את החלק הפנימי עם עור של כריש, את החלק החיצוני לא משייפים, כי גימורים זה לא חשוב. וסבא שלי היה לובש רק אותם. 

מי שרוצה מוזמן לסיור כוכבים. בלילה בלי עננים יגידו לכם להשכב על מחצלת ולהביט בשמיים. מה שאתם רואים זה שמי מדבר זרועי כוכבים, כמעט ללא זיהום אור. וכאשר המרצה יספר לכם על כוכבי השמיים עם לייזר שמאפשר לו להצביע על כוכבים אתם תגלו שלכוכבים יש סיפורים לספר. השמיים משתנים כל לילה ב4 דקות. הם כאילו מסתובבים סביב כוכב הצפון, כי הוא נמצא על הציר של הסיבוב של כדור הארץ. יש קבוצות שהחליטו שהם המזלות בשמיים, בחרו 12 קבוצות  [היום קבעו שיש 88 קבוצות]. שאם תביט כל לילה בכוכבים, מהשקיעה ועד הזריחה תראה 11 קבוצות כוכבים, הקבוצה שלא תראה כלל, היא המזל שכרגע נמצא עם השמש, כרגע זה מזל דגים. זה הרעיון הכללי, אבל את המזלות והתאריכים שלהם קבעו לפני ארבעת אלפים שנה ומאז כל העסק הזה זז מעט. השמיים של היוונים הם לא השמיים שלנו.
   בסיכום של השבוע המדהים הזה. כל האנשים שמחים. הילדים חשים שנתנו להם את האפשרות לעשות וללמוד. ההורים, גם כן מרגישים שהורידו מעליהם משקל. כולם למדו כמה מלאכות חדשות שהם יכולים להתאמן עליהם בבית. מעגל התודה כולל בכי של שמחה, ואופוריה של הכרות עם משפחה או שבט חדש. רק חבל שאפשר היה לשכוח כסף על מחצלת ואף אחד לא היה נוגע בו, אבל אם היית שוכח מקל טוב לגילוף הוא היה נלקח.