ביום גשום וקר, לא קור ירושלמי טיפוסי, אבל אני קופא מקור. כבר עבר זמן מאז הייתי בירושלים, וגם כשגרתי פה היה לי קר בבית ומחוץ. אבל כעת יש לי זמן חופשי. אז קבלו חצי יונבלה הולך ברחובות ירושלים. מה הוא אומר? זו הזדמנות נהדרת ללכת למוזיאון. שו הדא מוזיאון? מה זה בארמית? לא, אבל זה אחלה מקום לבוא להתרשם מסיפורים מטורפים, שפויים וכן to enjoy the view.
אני צועד לאט בחדרים רחבי ידיים, על הקירות מסודרים מיצגים עם יכולותיו האסטתיות והאבסטרקטיות של המין האנושי. פסל של אדם ומכונה שמשלב צורה בתוך תשליל הצורה [negative space]. פסל גרמני, לא נאצי, משנות השלושים של אדם זוחל על ארבע. לכל חפץ פה יש סיפור לספר, ואם אתם באתם למוזיאון אז נדבך כלשהו של המידע הזה מעניין אתכם. אם אתם מסתכלים על מיצג אומנותי עתיק, כלומר ארכיאולוגי. מומיות ממצריים, כלי אוכל מעוצבים על פה המיתולוגיה, ועוד. האמן אינו חשוב פה, בדרך כלל לא יודעים מי הוא, אבל הכלי עצמו מספר סיפור של תרבות עבר. ויש להם יכולות. לעומת זאת, אם תתבוננו ביצירה חדשה, משהו מ1100 או מ2012 אתם יכולים להתבונן בו ולפחות לדעת מי צייר אותו. אבל כמובן יש הבדל בין אם אתם מטיילים לבד במוזיאון או בסיור [it's free, no further charge]. בטיול לבד במוזיאון תוכלו לדעת: את השנה בה צויירה היצירה, מי צייר אותה ומה שם היצירה. אני הכי אוהב להגיע לציור עם ריבוע שחור, ללא קווים מיותרים שנקרא untitled. מה אמורים לעשות עם זה? לעשות סלפי עם רקע כהה. אה, אז כאן אתם תצטרכו לעשות סיור עם מדריך אם תרצו עוד הסברים על הציור/חדר/תקופה הזאת והמדריך, מה יתן? יתן קצת תבלינים, מלח פלפל אולי קצת וניל. תלוי מי הוא ומה יכולותיו. בסוף היום זה לא משנה מה המוזיאון יכול לתת לך, מה שחשוב זה מה אתה לוקח איתך מהמוזיאון.
אז איך עושים את זה? איך נהנים במוזיאונים? מכירים את החלום הזה שאתם מסתובבים במסדרונות ללא קץ, וכל פנייה מכניסה אתכם יותר עמוק בתוך המסדרונות. אבל איפה היציאה? אין יציאה או שלפחות עזבו אותה לעת עתה. אתם חזקים, אני יודע. עכשיו תרגיעו את הנשימה, את השתוללות הרגשות בתוככם. שום דבר לא יקרה לכם פה. אם אתם ילדים או ילדים בנפשיכם אז פשוט תביטו בכל תמונה ובכל מיצג שמושך את העין שלכם ותתארו אותה בקול רם או על הנייר. כן, רק מה שאתם רואים, הבן אדם לידכם לא רואה. מה שהוא רואה- הפתעה, את זה אתם דווקא כן ראיתם. אבל ראיתם? לרגע התבוננתם. שם, בנקודה הזאת תשארו.
בשביל לסבר את האוזן, ולא רק את העיניים. אספר לכם סיפור. בממלכה רחוקה היה נהר שחצה את הממלכה לחצי. מה שהיה ממזרח לנהר נקרא ארץ המתים ומה שממערב לנהר נקרא ארץ החיים. בארץ החיים לא היה חסר מים, האדמה היתה פורייה והאנשים היו שבעים. הם לא היו זקוקים לגשם, כי היה להם כל כך הרבה מים. אבל בארץ המתים, היו זקוקים לגשם.... בארץ החיים חיו המצרים ובארץ המתים חיה ממלכה כנענית. [לא אנחנו], ממלכה שהולידה את האלף בית הראשון.
בבריאת העולם האל אתום אונן ובלע את הזרע של עצמו ואז הוא יצר את הזוגות הראשונים, ומזה נוצר העולם. אבל... הוא לא עשה את זה לבד, בכל זאת עזר לו כוח נשי. האלה חתחור, היא אלת החומרים המיובאים, שכרגע אתם מתבוננים בקרן של קרנף מגולפת בצורת היד שלה. היא יד האלוהים, והיד הזאת עזרה לפלוני שם, להגיע לסיפוק מיני. העיקר שהדמות הזכרית יצרה את העולם לבד.
קל לזהות את התיירים בתוך המוזיאון. התיירים הם לא הסינים עם המצלמות וגם לא הילדים שהולכים מהר וסוקרים את המוזיאון במהירות או מתרוצצים בין פסלי ברונזה בחוץ. התיירים הם אלו שהולכים לאט כמו האחרים, מביטים רגע במיצג ואז מצלמים את פרטי ההסבר בפלאפונים שלהם. אני מדבר על שחורדינית עם החלקה בשיער, מעיל פרווה דמוי עור נמר ובן זוג עם מכנסי אדידס וציציות בחוץ, ראש רכון קדימה כמו בץ וכיסא ברזל מתקפל, שנגרר אחר האשה מבטו נגוז בחוסר עניין. העובד שיושב בחדר צדדי ליד מיצגים מפוצצים הוא לא תייר. בחדר בו הוא יושב מסודרים כמה ברכות אירוניות לשנה החדשה. רימון יד שממלא את הפריים- לשנה טובה 1983, או צילום של אקדח מגנום והדגש על happy NEW year 1995. אומנות מנבאת שחורות, אחרי שפעיל "שלום עכשיו" נרצח בהפגנה עם רימון, או רגע לפני רצח פוליטי. זה מקומה של האומנות. לומר לנו הי אתה, ואתה ואתה. תתבוננו בי, לא ממעל לכוס קפה שלכם בבוקר ולא בשיעור שכפה עליכם הממסד באיזשהו שלב של הכשרתכם. בואו אליי, to the hood ותתבוננו בי באווירה שלווה. ותתנו לי לספר לכם סיפור.
אם בפורים שאלו אותי אנשים אם אני לבוש כך בדרך כלל או שאני מחופש? ועצרו רגע לפני שנתנו את הינהון האו.קיי שלהם. אז עכשיו נגשת אליי אחת העובדות, פנסיונרית נמוכה עם חיוך רחב כמו המכנסיים שלה- sos un verdadero Gaucho? ואני עונה ningun Gaucho va a llegar a estos paredes. שני בחורות בפונצ'ואים ורודים ואופנתיים מצביעות על הדמיון ביננו, זה פונצ'ו וזה פונצ'ו. אחת מהן אומרת לי I like your outfit בדרך שבה ג'ואי היה אומר How you Doing? אבל חבר טוב אומר: hey yona, you're an intellectual.
יום של מנדולינות. אני הולך לפסטיבל "צלילים בעתיקה" עם הכוונה לראות משהו אחד ויוצא מאידך עם משהו אחר. אז לא תפסתי את גרוניך בהופעה ברובע היהודי. אבל זכיתי ליום בסימן מנדולינות. כמו שהמורה אמר לי במפגשנו הראשון [שנערך כחצי שעה אחרי הביקור במוזיאון]: המנדולינה החלה באיטליה משם עברה ליוון, הפכה לבוזוקי. לטורקיה שם הגדילו אותה. וגם היא עברה לאירלנד ומשם לארה"ב. הוא ממפה לי את סגנונות המוזיקה של המנדולינה. מדובר בסוג של כינור עם פרטים [frets] שנועד לניגון מהיר עם מפרט ככלי קצב. ולכן אדי וודר הוא לא נגן מנדולינה טוב. אבל אני אוהב אותו גם.
כך שאמנם לא ראיתי את מי שתכננתי לראות בפסטיבל, אבל את המנדולינות ראיתי. שמעון פרנס בטברנה מתחת למגדל דוויד. נותן למנדולינות שלו להתייבש בזמן שהוא מראה יוטיובים של מוזיקה יוונית. ובסוף נותן להם לתת איזה מספר. סומסום מקפיצים את הקהל בשער יפו. נותנים הופעה טובה, בהתחשב בסאונד האיום והתאורן שלא מפסיק לדחוף לייזרים לעיניים של הקהל, כאילו באמת היינו במסיבת טבע.
אני יושב על מדרגות ברחוב נג'ארה בתל אביב ומתאמן במנדולינה. ניגש אלי השכן מלמעלה. אתה מזכיר לי את משה משומר, צלילי הכרם מכיר? אני מדבר איתך על לפני ארבע עשורים. הם היו אנשים פשוטים, בסוף יום עבודה בעירייה או בהוצאות ספרים הם היו יוצאים לרחוב ומנגנים. לא בשביל כסף, בשביל השכונה ועצמם. אבל אתה אומר שזאת מנדולינה? זה נראה כמו עוד קטן. ואז מגיע שכן אחר עם משקפיים עגולות בקוטר של חצאי שקלים ומחייך אליי. אתה טרובדור. אתה יודע מי היו הטרובדורים? הם היו מסתובבים באירופה בשיירות של מסחר, עוצרים איפשהו במעגל, עושים על האש מנגנים ככה, כמוך, ומספרים סיפורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה