למדת ספרות? אז ספר משהו. תספר לנו משהו. אומרים לי חברי, עמיתי, ממוני, ויועצי סביב שולחן בר-מסעדה עגול עם מפת פינקניק משובצת אדום לבן. אני יושב שם מבולבל, מנסה להתחיל, מאיפה להתחיל? מהאפלאצ'ים... קולי נודד הלאה. ואיני מסוגל ללכוד את קהלי, הם ממשיכים הלאה לעיסוקיהם, אך הם מאמינים בי עדיין. אולי תכניס משהו ממך אל תוך הג'אם ביום שישי. אינני חושב שהם אומרים לי את זה סתם.
"יונה, החצוצרה שלך נשמעת טוב" אומר לי חבר. עיניו נוצצות מהאהבה ופרגון,
האבא המוזיקלי של הרוב רוי. יושב כמו צ'ה גווארה עם הכובע הצבאי המפורסם, ללא
כוכב, אבל כוכב, שיערו המאפיר מבצבץ מתחת למצחייה, עיניו נוצצות, אפילו יש הבזק
מצוייר בלובן של שיניו. "אתה ידעת שהוא מנגן גם מפוחית היטב". מתרונן יודה, האב הרוחני, אדם
מאופק ועוצמתי, של מעט מילים ומחוות, האוויר סביבו מתגלגל כמו עשן קטורת בתוך חלל
סגור, מעגלים מעגלים, לאט, זיפי זקן צרפתי, וחיוך טיפה מאולץ של אדם שלוחץ אותו
משא כבד מבפנים, והכוח העומד לצידו מגיע מבפנים, נ-ש-י-מ-ה. שלווה, מודעות, דבקות. עיניים כמו שני עיגולי קוטב יוקדות, והחיוך המרצד גורמות לי לרצות בקרבתן, כמו שהייתי רוצה לחוש את ליטוף רעמתו של מופאסה.
אני מביט אליהם בהערצה,
ובתוכי רוקד השטן הקטן שנראה כמו העתק שלי, זה הרודן הקטן שלי. זה שמאמין שאני
מקשיב, אומר דברים נבזיים עליי, ומחכה. הייאוש שלי זה המזון שלו, והוא
יודע כיצד ללחוץ כך שאני אמרח כמו שבלול על מדרכה, השפלאש של משחת שיניים מעט
נוזלית, בועות אוויר, ושוליים של רוק. כן, זה נשמע מגעיל. וזה קשה. אבל זה ככה.
הרגשות שמבצבצים כמו שערות ערווה מתוך הקושי. הרצון לכתוב. ולא לדעת איך לכוון,
לאן לכוון. אני כותב תוך כדי הקשבה למארק אליהו וגופי מנסה לעמוד במעמסה הרגשית של
קמנצ'ה מסלסת. סובל ונהנה, צוף ושוקע כמו ציפור דואה
מעל אגם כחול, שנמצא בתוך אגן קש ובזלת. אני מביט מטה ומחייך. זהו ביתי.
מהו בית? אם לא מחסה. כאדם שחש בבית בכל מקום שהוא מניח את הראש, בין אם זה בשוליים של כביש, בקצה של שדה טרשים כקילומטר ממעיין, חדר עם ארבע עד שש מיטות, יש יותר סיטואציות משאפשר לקמט במשפט אחד, עכשיו אני קם בבוקר על מצע רך, ומשתין עם אסלה מורמת. מה קרה ללזנק אל פתח האוהל כל פעם שהכלבה מתרוממת? כדי שהיא חס וחלילה לא תשתין באוהל. הכלבה זקנה, ודברים קרו, פשוט אחרת ממה שחשבנו שיקרה.
אני עובד. זה לא כל כך חדש. ואני העובד הכי מבוגר בקבוצה, אבל גם זה כבר קרה כל פעם שעבדתי בחקלאות. עם צעירים בחופשות קיץ מהתיכון, אוניברסיטה או אחרי הצבא. מי אני? האם אני האדם שעשה בחירות קריירה גרועות ועכשיו הוא משלם עליהם? אז למה אני מחייך כל היום?
כמה שאני מתגעגע לקול הגלים המתנפצים על חוף המגדלור מול הרי אדום בזמן לקראת שקיעה, בא לי לשים תיק על הגב ולצעוד עד שאגיע לפסגה חדשה. אבל אני צריך להסתפק בלצעוד עם הדמיון, להרקיד את האצבעות שלי לאקורדיון צרפתי על נוף ירדן. כשהירח עולה מעל ההרים הים מתעורר. הגאות שועטת קדימה כמו צעד נחשון במשחק שח, שני משבצות והתיקים שלנו נרטבים. החופש הזה, על זה אני רוצה לכתוב, את זה הייתי רוצה עכשיו לספר. אבל, זה בדרך.
גופי אינו כשהיה, כלומר עדיין אני יונה. מזהה את תווי פני במראה, אך ריח גופי זר לי. וכל יום נוספים לי פצעים חדשים. פעם חתך מאבן שדרכתי עליה בתוך המים, חתך באצבע, מכה כחולה בירך, והיום כוויה דרגה א' עם שלפוחית תפוחה. אבל היום גם ניגנתי חצוצרה באי משלי, מתחת לעצי אקליפטוס גבוהים, עטלפים מינטוריים שיכפלו את עצמם במהירות הבזק בעת ציד חרקים משוגע. ניגנתי "קריאה ותשובה" עם הטווס שמעבר לגיא, ואפילו הייתי מכוון אליו. סול- לה, קדמה ואז צליל ארוך. כששאפתי אוויר חשתי שלם וכשנשפתי חשתי את הרטט בכתפיי. יש עוד כל כך הרבה שלא נעשה, רב החסר על השלם. אבל כבר לילה ומחר יעלה היום. השמש תזרח מחר, בזאת אני בטוח, ולזה אני מצפה.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה