יש משהו מוזר בלבקר במקומות אחרים בעולם. שם יש אנשים אחרים, סביבה אחרת, תרבות אחרת וגם אתה אחר. ומה יוצא לך מזה? זמן. הרי בסך הכול בסדר לך, אבל אתה על זמן שאול, זמן של להנות ולעשות דברים שעושים לך טוב. כמו לקום בבוקר בחדר מלון ולרדת במעלית לארוחת הבוקר במלון. יש לך הרבה ממה לבחור. ואתה לוקח שני עיקריות ושני צלחות עם קינוחים. שותה גם קפה, תה, מיץ תפוזים וכוס של קומפוט. אבל כאן מתעוררת הבעיה- הקפה היה שרוף, מיץ התפוזים היה פריגת והקומפוט היה משקה מתוק עם ריח וטעם של התבשלתי-על-מדורה ללא מכסה יותר מדי זמן. שום דבר לא היה כמו שציפית שהוא יהיה.
אתה יוצא לבד, למרות שאתה בזוג, וחש שמח ביכולות העצמאיות שלך בכל מיני מקומות. והעניין הוא שלהראות לעצמך שאתה מסוגל להסתדר ברחובות בהם אנשים לא מדברים את השפה שלך והמכנה המשותף ביניכם זה משהו בסיסי יותר משפה. משהו כמו לזהות פרצוף שמח ופרצוף עצוב, והנה יש בן אדם שפתח מפה בתוך הרכבת התחתית ונגשת אליו אשה, ושואלת ברוסית, והוא יודע שהיא שואלת: לאן אתה רוצה להגיע? אז הוא מצביע על המפה, והיא מצביעה לכיוון אליו נוהר ההמון. ולשם הוא הולך.
על האוטובוס קורה משהו דומה, והפעם הוא פוגש איש שמוכן לקחת אותו את כל הדרך עד המקום שהוא התכוון להגיע. הם נכנסים יחד לקומפלקס ענק של כנסיות וכבישי אבן, הבחור עם הבלונדיני עם החיוך הכנה אומר עוד קצת ועוד קצת. בדרך מתחיל לטפטף, והוא פותח לאשה מטרייה ומגן עליה, אתה מחשיב את זה בחווית החו"ל, אחר כך הוא מסמן לאשה לשים כיסוי ראש כשהיא במקום קדוש, והיא עושה זאת, והכול נעשה ללא מילים. כמובן שהוא מדבר כשהוא מחווה והם מגיעים יחד לכנסייה והמוכרת מסבירה באנגלית שהאיש מציע לנו סיור מודרך במחסניה של כנסיה שממוקמת בתוך מערה והם שואלים אותה באנגלית: ואיך מגיעים למוזיאון של המניאיטורות. אין רגשות קשים, האיש מחייך חצי חיוך ויוצא בגשם לחפש אחר אנשים אחרים, קונים פוטנציאלים.
עכשיו לבד בתוך קומפלקס הכנסיות אתה יוצא שוב לחפש את המוזיאון שלך. אחד מפלאי תבל, מהדברים הללו שאתה שואל את עצמך מה יעשה מהדנס טילים מהאקדמיה הרוסית בזמנו הפנוי? האם הוא יעשה אורגמי מיניאטורי? במה הוא ימלא את זמנו החופשי? וכשאתה שומע שהוא ממלא את הזמן הזה ביצירת כלים שבאמצעותם ניתן לייצר אומנות מיקרו-מיניאטורית אתה מתקרב כדי להקשיב יותר טוב. אמנם המבקרים במוזיאון שלו מבלים לא יותר מעשרים דקות במקום. הם צופים במשהו אקסטרא-אורדינייר.
שלטי ההסבר מעניינים לא פחות מהמיצגים שמראים לך פשפש עם נעל זהב כפרוייקט הפשוט והראשוני של הבחור ואז אתה צופה בלוח שח עם כל החלקים מעוצבים לפרטי פרטים ויושב על- לא פחות ולא יותר מראש של סיכה. ואתה ראית את זה במו עיניך, ועדיין לא האמנת. לא לגמרי. אבל זה שם, ניתן לראות את זה דרך העדשה ולהתמוגג ואחר כך לעמוד תחת עץ בגשם בתוך חצר של כנסייה ולאכול דודבנים.אתה שואל את עצמך ממה בן אדם כמוך יכול להנות כשהוא מסתובב בעיר בה אנשים הכי נהנים מלשבת ולאכול במסעדות, להשתכר מאלכוהול טוב ולעשן סיגריות אמיתיות מבלי לשלם מיסים למדינות שממילא הולכות להרוג אותך. פשוט בקצב שמתאים להן. ואתה אוכל קצת פה, אוכל קצת שם, אבל כמה ארוחות אפשר לאכול ביומיים? ויותר חשוב- איפה תשב עם טבעונית רעבה?
שתיים עשרה וחצי בלילה אנחנו נכנסים לקניון שמלא בחנויות אופנה עם מותגים אמריקאיים עם שמות איטלקיים שיוצרו בסין והחנות היחידה שפתוחה היא הסופרמרקט. כאן נפתחים עיניה של טבעונית שהיתה צריכה להסתפק בצלחת של ירקות צלויים וקערונת של חציל בטעם כבד שהיא רק יכולה לקוות שלא הכיל עוד דברים שלא היו כתובים בתפריט ומלצרית שלא יכלה להבין מה זה טבעוני. נו מיט? יס צ'יז. נו צ'יז? מיט! כאן זה גן עדן של סחורה טרייה, פטריות יער מלוקטות במחירי רצפה, 1 שקל למאה גרם שמפיניון. 4 שקל לקילו אוכמניות, פטל או דומדמניות שחורות.
ואחרי חוויית הקניה המושלמת של אוננות רגשית, הגעה לסיפוק בעקבות פנטוז על כל האוכל הטרי שתכניס לגוף בקרוב אתה מגיע לתור ארוך עם מעט קופאיות והמון פנקיסטים, צעירים וצעירות שרק רוצים לצאת לבלות. ואז קורה הבלתי אפשרי- הבלתי אפשרי, זה לא שישו צץ ממתחת לבלטות של בית החב"ד הקרוב והחזיק ידיים עם הרבי מלובביץ'. הבלתי אפשרי זה כשהמון של אנשים רגילים מחכה בסבלנות, ומבלי להשמיע טורנייה, כשבני עשרה ברמות שונות של שיכרון עומדים בתור במשך 20 דקות ומחכים שהקופאית תביא פריטה.וזה נכון, אנחנו עדיין בעולם האמיתי, ומעבר לקופאיות עומדים שני אנשי ביטחון עם אלות באבזם החגורה. אבל מה שמפתיע הוא שלא קורה מה שציפית שיקרה. התופעה הישראלית לא קרתה. לא בדקה הראשונה ולא בעשירית. מי מתלונן? אתה. תעצור את עצמך. ואין אף אחד שמתלונן.
כשישאלו אותך חברים: אבל מה עשית? לאן יצאת? הלכת למסעדות. ואכלת פנקייק ממומלא באוכמניות וישבת במסעדה היפסטרית עם פסלים גאומטריים ותאורה לבנה. כשהיית רעב כל שעליך היה לבחור בין אוכל אוקראיני מסורתי לבין אוכל ים-תיכוני עם היתר ח'לל. כלומר יש כאן הרבה מוחמדים, דוכני של פלאפל, שווארמה, קבב למול צנצנות עם אוכל מוחמץ ודגים מוחמצים וכל חית חווה בתפריט.
אבל כשחוזרים מטיולים בחו"ל כמו מטיולים בארץ, זוכרים מעט פרטים. את החוויה התמידית של ללכת בתוך גשם דקיק-בלתי נראה ולא לדעת אם לפתוח מטרייה או לא. את החוויה הסוריאליסטית של לדרוך בתוך יער מאחורי מועדוני טכנו עם פוסטרים של השמות הגדולים ולחוש קצת בבית למרות שאתה רחוק. בפינות הירוקות של העיר, כשאתה יורד מהשבילים הראשיים אתה מגיע לפינות שמשמשות לזיונים, ומוצא גם כאן את פינת הגן עדן שלך, ונושם פנימה צמחים שמשמשים לאוכל ולרפואה, אוויר שנועד למרחבים.
בסוף היום, אתה יכול לומר שהיית מי שהיית כי היית רעב, עייף או חולה-בית. בסוף היום, יכול להיות שהכוונות שלך היו טובות, אבל הדברים קרו כשם שדברים קורים. זה לא משנה אם אשה בחליפת עור ומסכה ומכה גברים במגלב עור שחור וחיוך מרושע לא פגעה בך. זה לא משנה שרק חטאת עם קפה אירי שהיה יותר כמו רוסי לבן. מה שמשנה זה שהלכת עם אשה אחת וחזרת עם אותה אשה מחייכת, כי מה שאכלת כבר חרבנת, ומה שקנית כבר נתת. כשנחתת אנשים כבר עקפו בתור, דרסו לך את כפות הרגליים כשמיהרו לחיבוק אהוב, היו בלתי נסבלים ומוכרים להחריד. אבל אתה חזרת למיטה עם סדינים סגולים, ולערימה של טיוטות ובעיות לא פתורות. היום שאחרי, הוא הבוקר הזה, וממשיכים מאיפה שמפסיקים. השעון מתקתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה