לצאת למסע טרמפים אחרי שהרבה זמן לא יצאת, זה דבר מטריד. מיד מתחילים
השאלות של הספקן בתוכך: מה יהיה? מתי יהיה? איך יהיה? האם לא כדאי לצאת מוקדם יותר, כדי שלא
להתקע בשעות החום. האדם האחראי בתוכך מתחיל לתכנן תיכנונים. זה יקרה, ואז זה יקרה ואז זה. אבל
אז כשמגיע רגע האמת, זה שבו האחראי שם תיק על הגב וצריך לצאת לדרך, הדחיין כיבה את
לוח הבקרה, ועוד לא יצאת מהמיטה.
זה היה הביקור האחרון
שלי בירושלים לתקופה, לסיים את החוג ולהתחיל את החיים החדשים הללו ששלמתי עליהם, כדי לעודד
אותי לצאת לדרך. כלומר להתחיל. בביקור הנוכחי במקום לפגוש מכרים ירושלמים מזדמנים, הסתכלתי
על עוברים ושבים. האדם האחרון שעלה לאוטובוס עישן סיגריה אחרונה והוא היה הבן אדם השני
לרדת, מיד אחרי גבר עם חולצה מכופתרת וכיפה שכיסופי ליבו התעוררו מעט מוקדם, ונעמד
ליד הדלת האחורית כשהאוטובוס פנה. מחוץ לתחנה המרכזית, ההומלס בקצה המדרגות, זה שיושב בחליפת שבת מרופטת, ולו מבט יונק שתמד אומר לך "משהו... משהו" ביד מושטת, בדיוק מקלף תפוח אז לא נכנסת לסרט
רע של לתת או לא לתת.
"רוצה קולה?" למה
לא. "בוא נוסיף לזה קצת ויסקי..." הערב מתחיל עם תינוקת חייכנית שלא
רוצה ללכת לישון, היא קולטת שמשהו קורה מסביבה. אבא ואמא אורזים, החדר שלה התרוקן
אל תוך תיק מרובע עם ריץ' רץ'. היהודי הנודד לוחש בתוך אוזנם ומבקש מהם לנוע, לך
לך מארצך בחיפוש אחר אדמה פורייה שקולטת שורשים. וזו בהחלט לא מדינת ישראל, שחונקת
אותם, והם מרגישים כמו צמח עדין על אדמה קשה. עשר שנים של חיים מתחת לקו העוני, של
חובות לארנונה, לביטוח לאומי, וחשבון לא פתור עם צה"ל. פה אוהבים לדבר על הלם
קרב, אבל אל תקראו לנו אנטי ישראלים, אלא חולמים בגדול. הנה חייל לבן אחד פחות
לדאוג לו.
כשאני מגיע לכיתה, חצי
מהתלמידים זכו בחידון על יהדות וקיבלו פיצה חמה שאני צריך להסתכל עליהם אוכלים בזמן
שהבטן נצמדת לי לגב והידיים שלי עושים תנועות סיבוביות בשיעור על סריגה יצירתית.
זה המפגש התשיעי, אני מנסה ללמד אותם את הסוד- איך סורגים במקומות שאין מהם דרך
חזרה? איך מדלגים מנקודה א' לב' מבלי להשאיר עקבות (כמעט)? והח'ברה (הם בני 18)
שלושה בנים ובת, זורמים איתי. והשיעור להיום: אין באמת חוקים בסריגה, אנחנו יוצרים את
הדרך.
בסוף השיעור אני מגיע
למשרד בו יושבים רכזי התוכנית בחזה חשוף ומאביסים פיצה צ'ליז ושומעים מוזיקה מקסיקנית עממית. אז אני מבקש ונענה
בחיוב. כשהמקסיקני עם הזקן הג'ינג'י מציע תוספות ואומר לי: זה חריף מאוד- אני יודע
לא לגעת בזה. אני הולך על החריף הביתי על פיצה של jamon y queso במשרד של הסוכנות ויודע
שהדתל"ש שבתוכי מחייך.
כשאני נכנס לבית הם מספרים שבפאב השכונתי היתה
תגרה עם סכין ומשטרה, והם שמעו הכול מהמרפסת. כך שאי אפשר אפילו להיות מסטול בכיף בבית, בירושלים, צריך
להרגיש רגשות אשמה שאתה לא מספיק אחראי להתקשר למשטרה ולהודיע. ואם כבר אתה מתקשר,
הסטלן הפנימי אומר לך שאתה מקבל נכשל בסטלנות.
מההר אל העמק
יוצאים מירושלים לכביש 90. זה מסלול מוכר. הרי כל אחד יודע שנוסעים
לגבעת התחמושת ברכבת, ואז הולכים לטרמפיאדה לכפר אדומים ומשם- השמיים בהירים, השמש
מסנוורת וכל איש אחראי לעצמו. התחלנו ברגל ימין, כלומר עם ריבוע אבטיח צונן וברכת
הדרך ממשפחה צעירה. ואז בדרך לצומת בית הערבה, הנהג סיפר שהוא חוסך כסף
במדבר בכדי לקנות טנדר ולמכור אוכל בכל דרום אמריקה. מבחינתו, זה הטיול המושלם עבור
שף בחיתוליו. הטיול הקולינרי.
אך אז מגיע הרגע הגורלי של מסע הטרמפים- עם מי נצפין על כביש 90? עם איזה ערס ששאל אם יש לנו עלינו טיפה? לא. הפעם זה עם זוג דוברי אנגלית. היא מניו זילנד, הוא מדרום אפריקה, שני מדינות יפיפיות, אך בלי אופציות העסקה רבות, אז הם גרים באנגליה ועכשיו את ישראל הם עושים בדילוגי ענק. תל אביב. עין בוקק. טבריה- עם עצירה קטנה לפני באתר הטבילה של ישו. אנחנו קופצים משמחה, יו! זה בדיוק איפה
שאנחנו גרים!
עשר דקות אחר כך, אנחנו עומדים
בשמש ליד מימיו החומים של נהר הירדן שהם תערובת של מי ביוב וחקלאות ירדניים, קבוצות קנה מצוי מתגודדות ליד הצליינים
שהגיעו עם חולצות טבילה לבנות שקנו בחנות תמורת 8 דולר. אין את הטקסיות סביב
הטבילה כמו בירדנית, אבל כאן יש להם אתר אינטרנט עם ציטוטים מהתנ"ך- הם הדבר האמיתי! קאסר אל יהוד. ממשיכים לנסוע וקצת אחרי בית שאן ניקולאי מקבל דה ז'ה וו, זה נראה כמו החלק המזרחי של ניו זילנד ליד Wanaka השמיים הללו, הסידור של
הצמחייה, והפתח הזה בין ההרים... ואז ההתלהבות נמוגה ואנחנו מוצאים את עצמנו
מביטים במשולש גבולות בין סוריה-ישראל-וירדן. זהו, הגענו הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה