גאות ושפל

מתקרב הסוף של שנת 2016 ואני מתחיל לחשוב על השנה שאחרי. באיזה חוות אני הולך לבקר? אילו אנשים אני הולך לפגוש? ולאן מתקדמים הנדודים? כבר כמה חודשים שהשאלות הללו מעסיקות אותי. המשפחה מציעה לי לפרוש מהמרוץ הזה, כי מהרפתקאות לא שובעים אף פעם. אך אני כבר איני יודע כיצד חוזרים אחורה, החיים שלי נעים קדימה. כרגע קשה לי לדמיין את עצמי נכנס לבית, חותם על חוזה שכירות ומחפש עבודה לכל השנה. אז אני מתחיל בקטן, מחפש עבודה לכמה חודשים, התחייבות למקום ספציפי. כבר ברור לי שלהתנדב ולעבוד הם לא אותם דברים.
   בימים האחרונים אני בנסיעות. מבקר פה, מבקר שם. בפנים מתחוללת סערה, בחוץ נראה נווד רגוע. את השאלות שאני שואל את עצמי קשה להסביר. זה לא בדיוק: מה יהיה מחר? אני לא צריך הרבה להיום, אז מחר גם יהיה בסדר. הסערה הפנימית מתעוררת כאשר איני בטוח מהם נקודות החוזק שלי, ובמה אני מסוגל לעבוד. לכל אדם יכולה לצוץ השאלה הזאת, או שהיא באה כהמשך ללימודיו או שהיא באה כהמשך לעבודתו. למזלי, כשאני שומע סיפורים אני מקבל סיפוק ואפילו השראה. 

    בחור צעיר שלומד מכונאות לפני הצבא שואל אותי מה מעשי בחיים ואני מספר לו. זה לא הזמן לספר לו שאני חושב לעבוד, אלא רק לספר מי אני עד עכשיו. הוא מביט בי במבט לא מאמין, ושואל למה? ואיך? ואז הוא משתף קצת מחייו: אני עבדתי מגיל צעיר ובאיזשהו שלב לקחתי על עצמי אחריות, שאני אבנה את החיים שלי נכון. אבא שלי אמר לי שאני עושב טוב שאני לומד, כך אני לא אעבוד קשה כמוהו. הוא רק בן 18 וכבר עבד בכמה עבודות, הוא הולך על קריירה צבאית, בחייו עולה דווקא הצורך בביטחון, צורך שנובע מהבית. בשנה שעברה עבד במפעל לחומרים מסוכנים. היו שם חומרים מסוכנים שאתה לא מאמין, אם נופלת עליך טיפה, אתה מתפתל, אוו, כמה שזה שורף. זה היה פסולת ממפעלי היי טק. עבדתי שם רק כמה חודשים והפסקתי כי זה היה לי רע לגוף. אנחנו טיהרנו פסולת והיא נשארה מסוכנת גם כששיחררנו אותה לטבע, בלב ים. אז אני בטוח שהעולם הזה הולך לזבל...

   יום אחר, מקום אחר ואנחנו יושבים על ספה עם בחורה הולנדית שמספרת לנו סיפורים שגורמים לשערות שלנו לסמור. היא חסכה כסף בכדי לקנות בית על ידי כך שהשתלטה על בניינים ריקים בהולנד, מה שנקרא "לעשות סקוואט". זה היה חוקי. כלומר אם יש בית שעומד ריק במשך שנה, אדם יכול לפרוץ אליו, להחליף את המנעול לשים בפנים שידה ומיטה, ולגור שם. בדרך כלל לוקח חודשים רבים עד שמפנים אותך וגרים כך בחינם. ועם הכסף שהיא חסכה: שבעת אלפים יורו, היא קנתה בית קיץ. מה זה בית קיץ? זה בית נופש שאפשר לגור בו רק בקיץ. אבל גם על זה אפשר להתגבר. ובמה עבדה כדי לספק חיים כאלו? כמוכרת בחנות אוכל בריא. אז אני לא מרגיש במצב של הגבר שהולך על העתיד הבטוח בשרות המדינה, אבל גם אינני במצבה של האשה האירופאית שמצליחה לקפוץ בין חוקי הבירוקרטיה ולהסתדר בזול.
      יש תיירות שמסוגלות לחצות את הארץ בלי פחד ויש תיירות שלא מסוגלות לנוע בלי שיקחו אותן ביד. שתי צעירות מאוסטרליה מספרות איך הן ניסו להגיע לפלסטין והלכו לאיבוד בישראל. איכישהו הגענו לעפולה, הן מספרות בחיוך. פגשנו רב שלקח אותנו לבית הכנסת, היה יום שישי ולא היתה תנועה. הוא שאל אם אנחנו יהודיות, עכשיו בדרך כלל היינו אומרות את האמת, אבל לא היינו בטוחות איפה נגמור אם נודה שאנחנו נוצריות... אז אני אמרתי שנראה שמהצד של סבא אני יהודייה, ושלחו אותנו לבית חב"ד. אחר כך נסענו לג'נין, שכם ורמאללה. האנשים היו נחמדים בשני הצדדים, אבל הם סיפרו על הכיבוש מנקודות מבט כל כך שונות. הן חוות את הארץ כמקום שקל לנסוע בו, רק צריך לקלוט את העניין של שבת, המילה מתגלגלת להן בזרות על הלשון. ולעומת התיירות המשופשפות הללו, יש את הצעירה שזו לה הפעם הראשונה שהיא לבד בחו"ל. אז כדי להיות תחת השגחה צמודה של מבוגרים היא נרשמת להתנדבות, ואז מבקשת שילוו אותה לאוטובוס, אבל לפני כן היא רוצה שיארגנו לה מיטה בחווה וימצאו לה שמיכה. כמובן שיש מי שיתגייס למענה. היום. עדיין. אבל כזאת תחושה של חוסר אונים, איני רוצה לחוש במקומות חדשים.
      יש אנשים שיודעים לדרוש את מה שהם צריכים. נהג טנדר בנסיעה דרומה מספר: אתמול הייתי בצפון, נסעתי לצפת לתקן משהו. כשהגעתי פתחתי את הדלת ומיד סגרתי אותה. היה קפוא, הטלפון מראה שארבע מעלות בחוץ ורוח נושבת, עכשיו אני מאשדוד. כשיצאתי מהבית שנייה אחרי שהשמש עלתה היה קריר, אבל היה שמונה עשרה מעלות בחוץ. התקשרתי לאשה, אמרתי לה שאם היא לא מביאה לי כוס תה לאוטו או משהו להתכסות, אני לא יורד מהרכב.
    אנחנו מגיעים ליום נסיון בבנייה ירוקה ומקבל את פנינו בוס מבולבל. אבל קבענו למחר, למה באת היום? איפה הרכב שלך? ואנחנו מרגיעים אותו. אין בעיה, נפתח אוהל ומחר. קבענו בשבע וחצי? אז בשבע וחצי אהיה מוכן לעבודה. זו חלק מהעצמאות שאני חש. הוא מציע לנו לפתוח אוהל על רצפת בטון באמצע יישוב מדברי. שעה קלה אחר כך אנו רואים ברקים בשמיים, אות המבשרת סופה. דקות  ספורות אחר כך מתחילות ליפול טיפות ורוח חזקה נושבת. זה רגע של עשייה. עלינו למצוא מקום, לפתוח אוהל, לתקוע יתדות, לקשור חבלים, תחת לחץ והגשם מתחזק. למחרת אני מתייצב לעבודה, בזמן כמו שהבטחתי ומקשיב לעובדים מספרים איך היה מפחיד כשהברד ניתך על השמשה בליל אמש. ודווקא ברגעים בהם אני ניצב בפני הטבע אין לי מקום לספק, ואני עושה את מה שצריך לעשות.
 
נוסע עם בדואי בגיל העמידה שדעתו מוסחת על הכביש. הוא מביט בפלאפון ושוב בכביש, הרכב נע בזיגזגים. אני בחיים שלי לא עבדתי, כל החיים שלי אני מסתובב. [זה דבר שאני מתקשה להאמין לו, כי כל הבדואים אותם פגשתי עובדים מאז שהם היו ילדים. אולי הוא מתכוון שהוא לא "מרגיש" שהוא עובד. וזה עניין של הגישה שלו לחיים. אולי]. בחודש האחרון היו לי שלוש תאונות, אבל בדרך כלל אני נוהג טוב [אני כבר מחפש איפה אפשר לרדת מהטרמפ. זה לא דבר שאתה רוצה לשמוע כשאתה יושב בכסא המוות]. "שמאלה שמאלה", אני אומר בקול כשהרכב סוטה קצת לצד ימין. זה לא האיש הראשון שמתעסק בפלאפון בנסיעה, זה פשוט אחד האנשים שמשתף את הסיבה האישית שלו. כי הוא והאשה שלו בריב, והוא מראה לי הודעה שמרעישה גם אותי: עד שלא יעשה לי נזק רציני, אתה לא תנוח.

    בוקר בשדה שמתחיל עם גשם מבשר על: יום של קריאה בספר, ופחות התפלשות בבוץ וצמחייה רטובה. אבל מה קורה כשהגשם פוסק וכבר עישנת פייסל? קמים, שמים את המעיל ויוצאים לעבודת השדה. זה לא נראה כמו הציורים האידיאליסטים של החלוצים והסוציאליסטים. אתה אשכרה קם, הולך עם מעדר קטן  והופך ערוגות, מתכופף ונעמד, מתכופף ונעמד במשך שעתיים ותוך כדי אתה זורע זרעי חסה. אפשר לחשוב שאני מתלונן, אבל זה לא זה. זה רק שכשאני מסטול אני הרבה יותר מודע לתהליכים הפנימיים שלי, בין מחשבה לפעולה נוצר חלל, ועכשיו הוא מתמלא בהסברים. הסברים מצחיקים, הסברים רציונליים, הסברים רגשיים. למחרת, כשאני עומד בצומת ומחכה לטרמפים אני לא מבין למה כואבות לי הירכיים כל כך. אני נזכר בחיוך ביום האחרון.

    כבר דצמבר והימים קצרים מאוד, מדברים עימנו על גשם, מדברים על חנוכה וחג המולד. מדברים איתי על חקלאות ביו דינמית, חקלאות בהשפעת הכוכבים. לא רק הים מגיב לירח בגאות ושפל, גם האדמה מושפעת, גם הצומח וגם האדם. ואם זה נכון האם אני עכשיו בשפל או בגאות? כשאני בדרכים, קל לי, אני סומך על היקום, נותן לו לקחת אותי בזרועותיו ולזרוק אותי איפה שרק יהיה. אני אסתדר ואחוש את הכוח שבלהיות. כשאני בחווה, גם כן, די ברור לי מה אני עושה ומאיפה אני שואב הנאה ומשמעות. דווקא בטבע ברורים לי הצרכים, ברור הסדר שבו דברים צריכים להעשות, ובעיר קצת פחות ברור לי מה אני עושה, לאן אני מתקדם. אנחנו בתנועה מתמדת, כל הזמן לומדים איך לחיות.