למלא כיסים ביהלומים

בזמן האחרון שואלים אותי הרבה את השאלה: אבל איפה אתה בדרך כלל? זז, מחפש. מתקשר למקומות, בא לבקר ליום יומיים שלושה. אנשים מציעים לי עבודות. עישוב, בניין, קטיף, איטום. כל מיני דברים. בדרך כלל מהדברים שגומרים לך את הגוף ובלי בטחונות. לא רוצים לשלם לך עם תלוש, ניקח לדוגמא את השיחה שלי "ברוקולי", מג"ד בדימוס שמגדל ירקות אורגניים משלם מתחת לשכר המינימום ודורש תפוקה 110 אחוז. הוא צועק עליי בטלפון כשאני מציע לו ששנינו נבוא. לא! כששני אנשים עובדים הם מדברים והעבודה הופכת להיות משנית. אז כאלה הצעות אפשר לשחרר, כי אני מוצא את המקומות שאליהם אני יכול להגיע בזמן שלי, לא בשש אפס אפס. אלא ב"סביבות" הבוקר.

 נסיעה עם נהג אוטובוס שנוסע למוסך, בשבת. תעלו תשבו איפה שבא לכם. אבל אני נעמד מאחוריו ונשאר לשיחה. תגיד, למה יש כל כך הרבה פטישים ביחד, אני מצביע על ארבעת הפטישים האדומים שתלויים מעל הכניסה. הפטישים באוטובוסים הם תוצר לוואי של "אוטובוס הדמים", פיגוע ב78' התרחש באחד האוטובוסים הישנים יותר שבהם החלונות היו קטנים מדי וקשים לניפוץ וסיירת מטכ"ל לא הצליחה לפרוץ לאוטובוס. מאז עושים אוטובסים עם חלונות גדולים שקל לשבור, רק בישראל זה ככה.
    מאז מלחמת יום כיפור כל ישראל השתגעה עם בניית כבישים, שמת לב? לפני כן היה לך רק כביש אחד של שש מטר רוחב לכל כיוון והיה בסדר. שגעת הכבישים הזאת לא נועדה לשפר את התנועה, אלא כדי לשנע כוחות בעת מלחמה. כי זה יותר קל.
   ואיך אתה מסתדר עם המחשבים של התשלום? יותר קל לך? פחות עבודה. הנהג מביט בי בעיניים ואומר: הבעיה היא לא הכסף. הבעיה בישראל היא עם האנשים. מספיק בן אדם אדם שבא לך ברע ביום כדי להוריד לך חצי שנה מהחיים. יכולה לבוא אשה שלא טוב לה היום, כי בעלה לא נותן לה/כן נותן לה. ואתה בדיוק עצרת לה מטר מהתחנה. למה? דברים כאלה קורים. והיא תזרוק עליך סיר של צרות ועצבים. יש כל מיני אנשים. אנשים שטוב להם, אנשים עצובים, כעוסים, טרודים ואין לך מה לעשות עם זה. אתה נוהג. אז יש גם כל מיני נהגי אוטובוס, כאלו שיוצאים חזרה על האנשים, או שותקים או... אתה מכיר. [ומה איתך? מה אתה עושה? אני שואל] אני פשוט מצטער בשביל הבן אדם שהוא ככה, כי באמת שזה צרות שלהם, אין לי שום קשר לזה.
     זקן עם זקן לבן ושיניים תחתונות דקות עם קצה כתום מחודד ומעיל ירוק דמוי צבאי, יושב כפוף מעט על כסא בר גבוה מחוץ לדוכן שניצלים על כביש ראשי ומציע לקחת אותי טרמפ. רגשותיו הם אבהיים, אל תלך על הכביש זה מסוכן. אתה מטייל? הארץ שלנו יפה... אני גדלתי בנתניה, לא  ידעתי מה זה ללכת, אם הייתי הולך לאנשהו הייתי שט בים, על מפרשית של ארבע מטר או דו מפרשית. ואז בצבא גילית כמה הארץ שלנו יפה. הייתי בכל מקום. יש לי חבר, נכה צהל הוא חורש את הארץ עם להקה של ג'יפאים והם לא משתעממים. למה לנסוע לשוויץ? או לאנגליה? מדהים בארץ. 
      נסיעה באזור כביש 6 בלילה. חצוצרה רועמת בכבישים, בסוף מישהו תמיד עוצר. פעם הכדורגל היה אחד בשביל כולם וכלם בשביל אחד. היום זה יותר אגואיסטי. נהג עם שפתיים עבות וקול רועם מדבר ברשימות מתאר לך את קבוצות הכדורגל שבארץ, ומונה את כל השחקנים החשובים של כל קבוצה. גם אם אני לא מבין על מה הוא מדבר. השחקנים השווים של היום ושחקני העבר. הוא מאוד אוהב נשים והדרך שלו היא לדבר בקלישאות. אשה היא כמו אוטובוס. לא רצים אחרי אשה. הלכה, תבוא אחרת בדיוק כמו אוטובוס. זו פארפרזה על ציטוט מהאוטוביוגרפיה של סופיה לורן שאמרה: לא רצים אחרי גבר.
   פעם הוא היה הולך לבומבומלה, פסטיבל שאנטי בחוף ניצנים. היו לו שם כל מיני "חברות", כולן צמחוניות. אלו אנשים שלא מתפשרים עם האמת שלהם... איזה ישקה אחד מהדרום אמר לי שמכל המדינות בעולם הכי הוא נהנה במרוקו כי שם שמו אותו בחדר עם 40 בנות ונתנו לו לבחור חמש-עשר בנות. חשוב לי להיות עם הרבה נשים, בשביל שכשאהיה זקן  בן שבעים לא אצטער שפספסתי משהו בחיים.

טיול לאור ירח ללא ירח. בעצם זה טיול לילי בתוך ואדי של ישוב הקשת. זה אומר שהתארגנת ללכת במקום שמוגדר "יער אלונים" עם שביל אדמה בוצית ומדשאות חורף פרושים כשטיח על כל צעדיך. אתה מחוץ ליישוב, צידם החיצוני אחורי של הבתים פונה אליך. אתה פוגש חלונות רחבים, מנורות סגנון שנות ה70 ומשקופי עץ מלא מביטים אליך בחום. אין גדר בין הואדי ליישוב, כך שביום של המדיטציה אתה יושב בבית מחומם עם קיר שקוף שפונה ליער ועוצם שתי עיניים ופוקח עין אחרת. אבל עכשיו לילה, בואדי הלחות מרטיבה את הבגדים ובקצה של האף שלך שוכנת טיפה על סף גלישה. מספיק קר לך בחוץ בכדי לוותר על טיול בעיר או לפאב או לאן שלא תרצה, אבל דווקא משהו בזה שזה יער מושך אוך החוצה למרות הקור. בכל אופן המקום היחיד שחם בו הוא בתוך השק שינה. כדי להפיס את הביקורת העצמית, אתה מנשנש שוקולד מריר שבעים ושש אחוז קקאו עם שבבי קוקוס. פיך עסוק בשיבוב ולעיסה והזקן מנוקד בלבן, אך למי אכפת. ירדת גרם מדרגות של אדמה ועץ והלכת לקראת יער עם עץ שיזף מפוצל גזעים שפורש צילייה נוחה על השטח. במקום הזה היה מעגל שירה בהנחיית גבר עם קול של מלאך הרוך. הוא הגיע פעם נוספת על להקה אחרת ושר בג'יבריש צועני וזה כדי לעזור לה למות היטב. או שזה היה להיפך. וטבולים בזה קסם ועצב כמו תחליף קפה עם מרשמלו.

     עוד יום עם הרפתקאה. טיול סובב ישוב ואיסוף פטריות, נרתיקנית נאה דביקה. דפים לבנים וכיפה דביקה עם עיטור לרגל לבנה או חומה מעט. גודל בדשא עד גובה 15 ס"מ. כי הוא צריך שמש. שב פשוט שב ותיגע בסרפד עם ידיים חשופות. שורף אש! ומגניב. הכנסייה על ראש התבור מצלצלת תשע פעמים, הם מסמנים את השעה. למה דווקא תשע ולא שמונה או עשר? אולי זו שעת התפילה כי זה או תשע בבוקר או תשע בערב.
     אני בוחר ספרים ביד שניה של היישוב, הבוטיקשת. זה מקום שפתוח בהתנדבות. פרנהייט 451, עולם בו כבאים מדליקים שרפות ולא מכבים אותם. עולם בו הטלויזיה נועדה לסבן את ההמון, וספרים הם המבוקש מספר אחד. זה ספר שבעקבותיו יצאו שני סרטים, שונים מאוד זה מזה, ויש בו מספיק דלק לעוד. זו דיסטופיה בסגנון אורוול על ספידים, יש חלקים שבא לך לשרוף עם אש, ויש רגעים בהם אתה פשוט מניח שזה המחר כתוב היום.

    אתה הולך לטיול אחרי הגשם בחורשת אלונים עם שטיח אבן גיר מקיר לקיר ושיחים עם קצוות מחודדים עם ירוקת נוטפת להם מבתי השחי הרבים שיש להם, כמו בגד שעוטף פרצוף עם גוף. ברקע מתנגנת לה נעימה של יום זכרון וקצב ואלס שמתמשכים כמו סיוט. באמצע הטיול עצרת בצומת בה אינך יודע באיזו פנייה לבחור:

האם ללכת קודם על גורדי השחקים של אספרג שידועים בטעמם המשובח או ללכת להריח את פרחי הנרקיס ולקחת wiff טוב של אבקנים? מצד אחד זה מריח טוב וממלא את הנפש ומצד שני הבטן מקרקרת למראה ניצני אספרג שאפשר לקטוף עם השיניים. צרות של עשירים. לפעמים בליל קול אחד אומר לך: לך תנוח, אחר אומר: תקרא, היום עוד ארוך. קול שלישי (לא בראש שלך) אומר: ישנת מלא ועוד תישן עוד מלא. הרי אתה ישן בדום-גיאודזית בלי חשמל. לא עכשיו אתה אומר, אני ממשיך לטייל, כי זה מה שאפשר לעשות באור בחושך, מתי שיש לך אומץ להתמודד עם הקור.

  אני חושב על העבודה שלי ואיך הגעתי לכאן, לא לכאן פיזית, לכאן בחיים. עוצר רגע משווה לאחרים וחושב שאם רק היה לי קמצוץ מיכולת התכנון שלהם בחיים הייתי איפשהו היום. אז קול אחר אומר לי שאני כבר במן דרך. שהתחלתי במגעים להיות מדריך והנה הפחד שלי מתבטא בהכאה על חטא שלא למדתי מקצוע שנגמר עם עניבה וכסא או לפחות עם תלוש משכורת. אבל אנבלה מזכירה לי שזה אני, ואף אחד "מהם" לא יודע איך זה להיות יונה. אולי... אולי, מי יודע?
    יש לי שני בוסים באותו ישוב. כל אחד בונה בית. ואני כאן כדי לעזור. אחד פותח את הלב בפני, מציע עזרה לדבר עם ההוא. אחד אומר אם קר לך בדום אתן לך שמיכה, שני אומר קר לך שם? חשבתי שאמרת שתסתדר... אז אני מסתדר. אחד מציע לקום לעבוד משש בבוקר ואז מבטל בחמש ועשרים כשכבר התעוררת, ואז בכל זאת קם ולוקח אותך לשעה אחת בלבד. השני שולח הודעה בשבע בבוקר, תבוא מתי שאתה רוצה, אז יש גם זמן לשתות קפה ולאכול דייסה. אני מרגיש כמו ילד בגן, עוד מתלהב מהרעיון שיתנו לך פטיש ויאמרו לך: דפוק! יתנו לך פטישון ויאמרו לך: שבור!
    זה לא פשוט לבנות בית. זה דבר שלוקח זמן ולוקח הרבה אחריות. יש את הגישה שבונה משהו אקולוגי, עם הרבה עץ ובוץ וקמין שמתחבר לספה ומחמם אותם [קמין מסה]. ויש את הגישה שלא רוצה להתעסק עם שיפוצים עוד שבע שנים אז בונים מבטון [כי בטון זה סוג של אבן], סיד, טיח. דברים שיש עליהם אחריות. לנצח?

  בגיל 23 הוא החליט שהוא רוצה ללמוד חינוך. הוא לא לא ידע למה הוא נכנס. חיפש מקום ללמוד. שמע מעצות של אחרים שלא כדאי לו, כי ללימודי חינוך מגיעים כל האנשים שלא הצליחו להתקבל לשום דבר אחר. אבל אז הוא הלך ליום פתוח בהרדוף, באנתרופוסופי וידע שהוא הגיע למקום הנכון... אבל בסוף שנים של לימודים העדיף לעצב חומר גס למשהו שימושי ולחנך רק את יוצאי חלציו. אביו היה נהג משאית, מלטש יהלומים וסוחר יהלומים. פעם זה היה מאוד רווחי, לפני שהשווקים עברו לסין. האבא אומר שבזמן שהוא היה ממלא כיסים, אחרים היו ממלאים חשבונות בנק. יש אנשים שידעו לעשות כסף טוב ממנו.