כששמעתי מחברים שיש כינוס ריינבו בגליל, התעניינתי במה מדובר? הם ניסו להסביר לי במילים. זה פסטיבל? לא בדיוק. כמה זה עולה? אתה נותן כמה שאתה רוצה לתת. אבל זה טריקי, הרי אני קצת קמצן בימים שאין לי הכנסה, בדמות של חסר בית שיושיט יד מהר יותר משיכניס אותה לכיס. אל דאגה, זה בדיוק המקום עבורך אמרו לי והתמהמתי. אם זה כל כך תפור למידותיי, איך זה שלא שמעתי על זה לפני כן? המילים קצרות מלתאר את המפגש הזה, לך וכשתחזור נדבר שוב. אמרו ולא הוסיפו.
יצאתי לדרך בטרמפים עם בת זוגי, משום שלא היו אוטובוסים לנקודת המפגש, כי זהו מפגש מחתרת במקום לא מוכר, אין לשם תחנת אוטובוס. עצרה לנו אשה שהיתה בדרך לשם, היא הלכה לאסוף את בן זוגה ואת בנה. היא לא אמרה שהוא היה בעלה, ואני לא שאלתי, משום שהיום אי אפשר לדעת. בעלים ובני זוג חד הם. וכשנוסעים למקום שהממסד זר לו, לא שואלים על בריתות ונישואין, הרי אני לא רוצה להעליב את המארחת שלי. אבל היא מסתבר לא היתה שם עדיין, למרות שהיא באה לאסוף את המשפחה שלה. בכל אופן חשדתי שמשהו כאן אינו כשורה, כשאם בישראל שתשאיר את ילדה בידי הבעל מבלי לוודא שיש להם בגדים חמים לעונה, ומבלי שתוודא שיש מיטה נוחה להציע לבנה וסנדוויץ' לאכול.
נסענו עימה על כביש חשוך בצפון הארץ וחיפשנו את הפנייה לכינוס, אבל לא הצלחנו למצוא אותה. היינו צריכים להסתובב כמה פעמים על כביש חשוך עם פס לבן רצוף עד שמצאנו את הפנייה הנכונה. ציפיתי לשלט גדול שיצביע לפנייה, זה היה לוקח הרבה פחות זמן אם היה שלט מורה בכביש, אבל בסוף התברר שהשלט היה עשוי מערימת אבני גיר, ולא אבנים כמו שהציב יהושע בגילגל כשחצה את הירדן, משהו שיזכר לדורות שכאן היה כינוס ריינבו. אלא חופן אבנים בגודל אגרוף-אגרוף וחצי.
חנינו בשטח חקלאי ונכנסנו במעבר פרות צר לתוך יער אלונים ואלות. הדרך היתה משובשת, הדבר היחיד שמנע ממני ללכת לכל הכיוונים היה "השביל" שסומן באמצעות אבנים קטנות. מישהו התבלבל בין פסטיבל ביער לבין עמי ותמי משאירים פירורים ביער. לא היה אף שלט מואר, בעצם לא היה אף חיבור לחשמל. מים זורמים לעומת זאת היו. התחנה הראשונה שלנו היתה ה"'welcome", זו תחנת ההסברה בכניסה לריינבו. פה מסבירים לך איפה לשים את האוהל, איפה לא לשים אותו, היכן אוכלים. מתי אוכלים? זה לא קבוע.
סביב מדורה ישבו מספר אנשים. מיד הציעו לי פיתה, שמחתי על הכנסת האורחים. הציעו לי גם חמאה למרוח. ומרחתי. ואז הוסיפו אבל אל תספר לאף אחד על החמאה. למה? שאלתי. בגלל שפה אנחנו טבעונים. אוקיי... שאלתי למי החמאה בדרך כלל אמרה האשה: עבור הכלב שלי. עצרתי את עצמי מלהמשיך בשיחה משום שחשתי שיש בה סתירות שאיני מעוניין להבליט. אחרי כמה דקות התיישבה אשה נוספת סביב המדורה.
וא התחיל הויכוח. שתי נשים מבוגרות, שתיהן לבושות בבגדי יד שלישית שדהו בשמש בזמן שהיו על חבל הכביסה ואז הועלו שוב על כתפיים עייפות וחזה נפול. למה יש פה כלב? שאלה אשה אחת. זה הכלב שלי, אמרה האשה השנייה. אבל אסור להביא כלבים לריינבו! ביקשו בפירוש שלמי שיש כלב שישאיר אותו בבית. והיא עונה לה: להגיד לי להשאיר את הכלב בבית זה כמו להגיד לבן אדם אחר להשאיר את הבן זוג שלו בבית או את הבן. כלב זה החבר הכי טוב שלי הוא בא איתי לכל מקום. הכלב לא אמר דבר אז הנחתי שנשארנו עם הכלב ואין דבר נוסף שאפשר לומר על זה. המדורה ליחששה כאילו עוד רגע היא תגלה לנו סוד שאף אחד מן הנוכחים עדיין לא גילה ואז ראינו בחור צעיר עובר לו ליד המדורה, הוא לא הספיק לומר מילה לפני שקפץ עליו פה מלא שיניים מתוך החשיכה והוציא עליו מגוון קללות.@#$^*&^ % איך העזת לדרוך לי על הזנב! אל הנביחות הצטרפו צעקות של שתי הנשים ביחד. האחת אוחזת בכלבה באמהיות ומסבירה לבחור שלא יפחד והשנייה מוסיפה עוד גזר עץ למדורה. אני בחרתי ברגע הזה לקום ולעזוב, הרי יצאנו לטבע כדי לשבת יחד, והנה זקנות קנטרניות הן זקנות קנטריניות. אין בכך שום דבר חדש.
הלכתי למרכז העניינים, הmain fire, כאן סיפרו לי שיש אנשים ששומרים על אש תמיד. במעגל אבנים גדול שיאפשר לשלושים איש להצטופף מצאתי ערימת עפר גדולה, עדות למדורה גדולה, אבל בוערים מצאתי רק שני ענפים דקים למדי. התקרבתי אל האש כדי להתחמם ושני צעירים יחפים צעקו עליי, אסור להתקרב למדורה המרכזית עם נעליים. ניסיתי להסביר להם שקר והמעגל ממנו הם רוצים שאצא הוא פשוט גדול מידי. המדורה הזאת קדושה. אז הלכתי.
כשהייתי רעב הפנו אותי אנשים למטבח. חשבתי שאני אפתח מקרר ואנשנש קצת לחם עם טחינה. אך כשנכנסתי למטבח מצאתי שגם כאן החוקים מעט שונים מאשר במקומות אחרים. היו סירים, כפות ואוהל עם ירקות וקטניות, אך לא היה לחם. מי שרעב מוזמן להכין אוכל לכולם. מי זה כולם? שאלתי בתמימות. בין מאה למאה וחמישים איש נאמר לי. איך הגעתם למספר הזה שאלתי. ספרנו בארוחת הבוקר כמה אנשים היו, בערב באים קצת יותר אנשים. אההה.
אז אמרתי לההוא לשטוף ירקות ולההיא לחתוך אותם. תוך רגע הפכתי למנהל של מטבח תעשייתי בטבע. סוקרים של משרד הבריאות היו מזדעזעים מהרמה הגבוהה של ההגיינה. שוטפים פה ידיים עם סבון אקולוגי מאפר של מדורות
יושבים על ארגזי פלסטיק כתומים הפוכים וחותכים עגבניות בחשיכה לאור פנס נטען בלוח סולארי עם סכינים כהות. תמיד קל לנהל מקום עם ידיים שמעוניינות לעבוד. כולנו רעבים, אז למה שלא נשמח לבשל ביחד? ואז הבחור הבלונדיני מאוסטרלייה קם אחרי שסיים לחתוך ירקות לתבשיל אומר תודה והולך. אה? ואין למנהל מה לומר לו, חוץ מתודה ויום טוב. נתראה בארוחה.
אבל מה שהכי מקשה עם מנהל ארוחה, זה עוד מנהלי ארוחה. תארו לעצמכם שאתם משתתפים בניסוי פסיכולוגי בו אומרים לכם להכין את ארוחת הערב לכיתה. רק לעשרים איש נאמר. זה בסדר כל עוד אתם באיזור הנוחות שלכם. ברגע שיתחילו להכנס למטבח שלכם עוד אנשים שחושבים שהם יודעים איך צריך לבשל אורז. או כמה מלח הם היו מוסיפים. או כמה אש צריך להיות מתחת לסיר הייתם מתחילים להזדעזע. אם אתם מאלו שמתבצרים באגו, זה עלול להעלות את הטונים של השיחה ואתם תתיאשו מהר. ואם אתם ותרנים, אתם עלולים להתאכזב כשיאמרו לכם: לדעתי צריך עוד מלח. הוספתם. אתה מבשל כאילו אתה מבשל לחברים שלך בבית, תוסיף עוד. עוד. ואז התבשיל יוצא מלוח מדי. ומי אחראי לכך? היועצים רק יועצים. וזהו מבחן בעמידות הפנימית שלכם לעבודה בצוות מנהלים, כשרק השם שלכם רשום על הדלת.
אין ספק שאנשים הם אנשים. תמיד יחפשו את הדרך שהכי תתאים להם, אבל אני גדלתי בבית וכך חשבתי שגם כל האנשים האחרים גדלו. לכן האם זה לא הגיוני שירצו בית יציב, עם חצר ועם מרפסת ועם כלים מעוצבים שנקנו במבצע באיקאה בכספים ממשכורתם המשותפת. אבל פתאום מצאתי את עצמי בחברת קהילה של הוביטים ואלפים, טרולים ופיות. ככאלה הם חיים בחוץ. אין להם צורך בגג, אוהל זה די והותר. מי צריך מרפסת או שולחן אוכל או טלויזיה 56 אינץ'? הוביטים אוהבים לשבת יחפים סביב מדורה לשתות תה ולאכול עוגיות במשך שעות, תוך שהם מתבוננים בילד קטן צועד את צעדיו הראשונים. האם עם לב רחב וחזה גם כן, לומדת עברית מספר שיצא לאור לפני שלושים שנה. מה שלומך, אדון? טוב תודה.
קשה להאמין שקיימים באמת הוביטים ופיות. את זה אני מוכן לקבל. אבל מה עם אנשים סגולים? למה סגולים? כי כל פריט לבוש שלהם סגול, וגם אוהל שמעליו תלו וילונות סגולים, למרות החשש לגשם. אקרובט בוסני עם גוף שרירי ורחב כשל ואן דם מקרין שלווה נפשית, חוסן וחריצות. אם זוג אחר הולך על השבילים, הוא וזוגתו הולכים תוך כדי קפיצות שפאגט בשטח פראי ועקום. לא פלא שבשלב מסויים הוא יפצע ופתאום יתגלה כבן אדם רגיש עם לב חם. הוא יספר שכל פעם שהוא נפצע פיזית הוא מנצל את ההזדמנות לעשות דברים חדשים. בפעם האחרונה הוא שבר את הברך שלו בהרי ההימאליה, אך לא אובחן. אז הוא נכנס לסדנת קונג פו בסין. כל פעם שישר את הברך נשמעו קולות פיצוץ של סלרי, אבל זה הסחוס של הברך שלו שהתפצח. הוא נאלץ להפסיק את הלימודים, וגם אמרו לו בבית החולים שעליו להפסיק כל פעילות פיזית לחודש ואף יותר. זה היה כמו לשפוך מים על אש, הוא מספר. ואז למדתי טאי צ'י ומדיטצייה.
אני יושב במדורות לצד אנשים צבעוניים. איש עם חולצת פסים לבנה ושחורה עם וסט שחור, מכנסי ג'נס שחורים צמודים המבליטים את רגלי הסיכה שלו, לראשו חבוש כובע פיארט שחור עם שלוש פינות. יש לו זקן ארוך ושרשרת גולגלות על הצאוור. אתה פיראט? אני שואל. כולנו פיראטים הוא אומר, בעודו שולף כוס שמחוברת לחגורתו בשאקל ומוזג לעצמו כוס תה מהבילה. כולנו פה מאמינים שגבולות הם קווים שצויירו על מפות. אין בהם צורך. אך הוא גם יספר כמה משכנעים היו השוטרים הרוסים שביקשו שיעזוב את הריינבו ברוסיה, כשעשרים אנשים חמושים במכונות ירייה עם תחמושת חיה ביקשו ממנו ומכל מי שנוכח ללכת עכשיו! הם הלכו בלי מאבק.
אני שומע על כל מיני הרגלים מגונים של אנשים אחרים. פעם חשבתי שזה היה מגניב להתגנב בלילה לבריכה של מושב ולהתרחץ ערום כשפחיות בירה ובדלים מנקדים את הדשא ואנשים אחרים מספרים לי איך הם דלגו מעל גדר ונכנסו ממש לאזור של הקרנפים. וקרנף זו חיה מסוכנת ועצבנית, לכן הם עברו שם מהר. ואז הם הגיעו לג'ירפות וחיבקו להם את הרגליים. המטרה של הביקור הלילי בספארי היא להראות שהחיות הם חברות של בני האדם. לכן הם מסיימים בג'ויינט ליד אגם מלאכותי ונושפים עשן בפניהן של מספר גברברות במשקל שלוש טונות האחת, שתי שניים מצהיבות בפיהן אשר מסוגלות לזוז בקלילות כמו סוסים, אך הן סוסי יאור. רגע אחר כך הם יתיישבו לאחור ויביטו בזריחה עולה וכל חיות הספארי מתקבצות מולם לקראת שיר הפתיחה של מלך האריות.
זאת חגיגת הכסף של הריינבו בישראל. כבר עשרים וחמש שנה שאפשר היה לשמוע על זה בארץ, אבל קשה להאמין שיש לאנשים עובדים בעבודה קבועה זמן לעזוב הכול לחודש. הריינבו הראשון היה באילת, ליד עמק ססגון. חלק מהאנשים שהתעניינו בהצגת צורת הממשל הזאת היו מקיבוץ סמר. כיום יש מעמד לזקני השבט הם נקראים elders, אך הצעירים שמים על דעת עצמם מנעול יומנים קטן על אוהל האוכל כשנעלם אוכל מהמטבח. הזקנים הסכינו עם המצב, כי בכל אופן יצורי יער הם בעלי נפשות חופשיות.
אנשים שעושים כל מה שליבם חפץ, בזמן שבא להם מרגישים תקועים כשאין להם איך לצאת מהיער לעיר. או אם נאמר זאת באופן אחר, קשה למצוא טרמפ שיוצא אל הכביש והעולם הגדול כשיש רק עשרים מכוניות בחנייה ומאתיים אנשים באוהלים. אבל אחר כך אנשי היער מרגישים שפויים למדי כשהם שומעים את האנשים בעיר מתלוננים שאין להם איך להגיע הביתה בגלל ששריפות משתוללות בכל מקום. אבל הנווד יקח את הארועים הללו כסימנים שאינו צריך להמשיך בכיוון האש. ללא אינטרנט, וללא חדשות היה לי קשה להבין שהפאניקה הרגעית שפגשתי ברכבת, היתה פאניקה מוצדקת.
נראה שהיום והשעה בהם בחרתי לקפוץ לביקור בעיר, ביקור אצל הורי בחיפה היה מתוזמן בערך כמו שנביא זעם יקפוץ לביקור בעיר נצורה. זה האמצע של הסוף. התכוננו לטילים על תל אביב, הכנו את הארץ לרעידות אדמה על הקרע הסורי-אפריקאי ובמקום זאת קיבלנו מזג אוויר יבש ואנשים שאוהבים להדליק גפרורים. ההסטוריונים שכחו להגיד לנו שמה שמתכוננים אליו, לא קורה בסוף. וכמה זה עצוב כשנשרף עץ וכמה זה טרגי לראות בית שרוף ואנשים ברחוב. כך שכשחוזרים ליער שוכחים לזקנות הקנטרניות על נטיות הלב שלהן.
וא התחיל הויכוח. שתי נשים מבוגרות, שתיהן לבושות בבגדי יד שלישית שדהו בשמש בזמן שהיו על חבל הכביסה ואז הועלו שוב על כתפיים עייפות וחזה נפול. למה יש פה כלב? שאלה אשה אחת. זה הכלב שלי, אמרה האשה השנייה. אבל אסור להביא כלבים לריינבו! ביקשו בפירוש שלמי שיש כלב שישאיר אותו בבית. והיא עונה לה: להגיד לי להשאיר את הכלב בבית זה כמו להגיד לבן אדם אחר להשאיר את הבן זוג שלו בבית או את הבן. כלב זה החבר הכי טוב שלי הוא בא איתי לכל מקום. הכלב לא אמר דבר אז הנחתי שנשארנו עם הכלב ואין דבר נוסף שאפשר לומר על זה. המדורה ליחששה כאילו עוד רגע היא תגלה לנו סוד שאף אחד מן הנוכחים עדיין לא גילה ואז ראינו בחור צעיר עובר לו ליד המדורה, הוא לא הספיק לומר מילה לפני שקפץ עליו פה מלא שיניים מתוך החשיכה והוציא עליו מגוון קללות.@#$^*&^ % איך העזת לדרוך לי על הזנב! אל הנביחות הצטרפו צעקות של שתי הנשים ביחד. האחת אוחזת בכלבה באמהיות ומסבירה לבחור שלא יפחד והשנייה מוסיפה עוד גזר עץ למדורה. אני בחרתי ברגע הזה לקום ולעזוב, הרי יצאנו לטבע כדי לשבת יחד, והנה זקנות קנטרניות הן זקנות קנטריניות. אין בכך שום דבר חדש.
הלכתי למרכז העניינים, הmain fire, כאן סיפרו לי שיש אנשים ששומרים על אש תמיד. במעגל אבנים גדול שיאפשר לשלושים איש להצטופף מצאתי ערימת עפר גדולה, עדות למדורה גדולה, אבל בוערים מצאתי רק שני ענפים דקים למדי. התקרבתי אל האש כדי להתחמם ושני צעירים יחפים צעקו עליי, אסור להתקרב למדורה המרכזית עם נעליים. ניסיתי להסביר להם שקר והמעגל ממנו הם רוצים שאצא הוא פשוט גדול מידי. המדורה הזאת קדושה. אז הלכתי.
כשהייתי רעב הפנו אותי אנשים למטבח. חשבתי שאני אפתח מקרר ואנשנש קצת לחם עם טחינה. אך כשנכנסתי למטבח מצאתי שגם כאן החוקים מעט שונים מאשר במקומות אחרים. היו סירים, כפות ואוהל עם ירקות וקטניות, אך לא היה לחם. מי שרעב מוזמן להכין אוכל לכולם. מי זה כולם? שאלתי בתמימות. בין מאה למאה וחמישים איש נאמר לי. איך הגעתם למספר הזה שאלתי. ספרנו בארוחת הבוקר כמה אנשים היו, בערב באים קצת יותר אנשים. אההה.
אז אמרתי לההוא לשטוף ירקות ולההיא לחתוך אותם. תוך רגע הפכתי למנהל של מטבח תעשייתי בטבע. סוקרים של משרד הבריאות היו מזדעזעים מהרמה הגבוהה של ההגיינה. שוטפים פה ידיים עם סבון אקולוגי מאפר של מדורות
יושבים על ארגזי פלסטיק כתומים הפוכים וחותכים עגבניות בחשיכה לאור פנס נטען בלוח סולארי עם סכינים כהות. תמיד קל לנהל מקום עם ידיים שמעוניינות לעבוד. כולנו רעבים, אז למה שלא נשמח לבשל ביחד? ואז הבחור הבלונדיני מאוסטרלייה קם אחרי שסיים לחתוך ירקות לתבשיל אומר תודה והולך. אה? ואין למנהל מה לומר לו, חוץ מתודה ויום טוב. נתראה בארוחה.
אבל מה שהכי מקשה עם מנהל ארוחה, זה עוד מנהלי ארוחה. תארו לעצמכם שאתם משתתפים בניסוי פסיכולוגי בו אומרים לכם להכין את ארוחת הערב לכיתה. רק לעשרים איש נאמר. זה בסדר כל עוד אתם באיזור הנוחות שלכם. ברגע שיתחילו להכנס למטבח שלכם עוד אנשים שחושבים שהם יודעים איך צריך לבשל אורז. או כמה מלח הם היו מוסיפים. או כמה אש צריך להיות מתחת לסיר הייתם מתחילים להזדעזע. אם אתם מאלו שמתבצרים באגו, זה עלול להעלות את הטונים של השיחה ואתם תתיאשו מהר. ואם אתם ותרנים, אתם עלולים להתאכזב כשיאמרו לכם: לדעתי צריך עוד מלח. הוספתם. אתה מבשל כאילו אתה מבשל לחברים שלך בבית, תוסיף עוד. עוד. ואז התבשיל יוצא מלוח מדי. ומי אחראי לכך? היועצים רק יועצים. וזהו מבחן בעמידות הפנימית שלכם לעבודה בצוות מנהלים, כשרק השם שלכם רשום על הדלת.
אין ספק שאנשים הם אנשים. תמיד יחפשו את הדרך שהכי תתאים להם, אבל אני גדלתי בבית וכך חשבתי שגם כל האנשים האחרים גדלו. לכן האם זה לא הגיוני שירצו בית יציב, עם חצר ועם מרפסת ועם כלים מעוצבים שנקנו במבצע באיקאה בכספים ממשכורתם המשותפת. אבל פתאום מצאתי את עצמי בחברת קהילה של הוביטים ואלפים, טרולים ופיות. ככאלה הם חיים בחוץ. אין להם צורך בגג, אוהל זה די והותר. מי צריך מרפסת או שולחן אוכל או טלויזיה 56 אינץ'? הוביטים אוהבים לשבת יחפים סביב מדורה לשתות תה ולאכול עוגיות במשך שעות, תוך שהם מתבוננים בילד קטן צועד את צעדיו הראשונים. האם עם לב רחב וחזה גם כן, לומדת עברית מספר שיצא לאור לפני שלושים שנה. מה שלומך, אדון? טוב תודה.
קשה להאמין שקיימים באמת הוביטים ופיות. את זה אני מוכן לקבל. אבל מה עם אנשים סגולים? למה סגולים? כי כל פריט לבוש שלהם סגול, וגם אוהל שמעליו תלו וילונות סגולים, למרות החשש לגשם. אקרובט בוסני עם גוף שרירי ורחב כשל ואן דם מקרין שלווה נפשית, חוסן וחריצות. אם זוג אחר הולך על השבילים, הוא וזוגתו הולכים תוך כדי קפיצות שפאגט בשטח פראי ועקום. לא פלא שבשלב מסויים הוא יפצע ופתאום יתגלה כבן אדם רגיש עם לב חם. הוא יספר שכל פעם שהוא נפצע פיזית הוא מנצל את ההזדמנות לעשות דברים חדשים. בפעם האחרונה הוא שבר את הברך שלו בהרי ההימאליה, אך לא אובחן. אז הוא נכנס לסדנת קונג פו בסין. כל פעם שישר את הברך נשמעו קולות פיצוץ של סלרי, אבל זה הסחוס של הברך שלו שהתפצח. הוא נאלץ להפסיק את הלימודים, וגם אמרו לו בבית החולים שעליו להפסיק כל פעילות פיזית לחודש ואף יותר. זה היה כמו לשפוך מים על אש, הוא מספר. ואז למדתי טאי צ'י ומדיטצייה.
אני יושב במדורות לצד אנשים צבעוניים. איש עם חולצת פסים לבנה ושחורה עם וסט שחור, מכנסי ג'נס שחורים צמודים המבליטים את רגלי הסיכה שלו, לראשו חבוש כובע פיארט שחור עם שלוש פינות. יש לו זקן ארוך ושרשרת גולגלות על הצאוור. אתה פיראט? אני שואל. כולנו פיראטים הוא אומר, בעודו שולף כוס שמחוברת לחגורתו בשאקל ומוזג לעצמו כוס תה מהבילה. כולנו פה מאמינים שגבולות הם קווים שצויירו על מפות. אין בהם צורך. אך הוא גם יספר כמה משכנעים היו השוטרים הרוסים שביקשו שיעזוב את הריינבו ברוסיה, כשעשרים אנשים חמושים במכונות ירייה עם תחמושת חיה ביקשו ממנו ומכל מי שנוכח ללכת עכשיו! הם הלכו בלי מאבק.
אני שומע על כל מיני הרגלים מגונים של אנשים אחרים. פעם חשבתי שזה היה מגניב להתגנב בלילה לבריכה של מושב ולהתרחץ ערום כשפחיות בירה ובדלים מנקדים את הדשא ואנשים אחרים מספרים לי איך הם דלגו מעל גדר ונכנסו ממש לאזור של הקרנפים. וקרנף זו חיה מסוכנת ועצבנית, לכן הם עברו שם מהר. ואז הם הגיעו לג'ירפות וחיבקו להם את הרגליים. המטרה של הביקור הלילי בספארי היא להראות שהחיות הם חברות של בני האדם. לכן הם מסיימים בג'ויינט ליד אגם מלאכותי ונושפים עשן בפניהן של מספר גברברות במשקל שלוש טונות האחת, שתי שניים מצהיבות בפיהן אשר מסוגלות לזוז בקלילות כמו סוסים, אך הן סוסי יאור. רגע אחר כך הם יתיישבו לאחור ויביטו בזריחה עולה וכל חיות הספארי מתקבצות מולם לקראת שיר הפתיחה של מלך האריות.
זאת חגיגת הכסף של הריינבו בישראל. כבר עשרים וחמש שנה שאפשר היה לשמוע על זה בארץ, אבל קשה להאמין שיש לאנשים עובדים בעבודה קבועה זמן לעזוב הכול לחודש. הריינבו הראשון היה באילת, ליד עמק ססגון. חלק מהאנשים שהתעניינו בהצגת צורת הממשל הזאת היו מקיבוץ סמר. כיום יש מעמד לזקני השבט הם נקראים elders, אך הצעירים שמים על דעת עצמם מנעול יומנים קטן על אוהל האוכל כשנעלם אוכל מהמטבח. הזקנים הסכינו עם המצב, כי בכל אופן יצורי יער הם בעלי נפשות חופשיות.
אנשים שעושים כל מה שליבם חפץ, בזמן שבא להם מרגישים תקועים כשאין להם איך לצאת מהיער לעיר. או אם נאמר זאת באופן אחר, קשה למצוא טרמפ שיוצא אל הכביש והעולם הגדול כשיש רק עשרים מכוניות בחנייה ומאתיים אנשים באוהלים. אבל אחר כך אנשי היער מרגישים שפויים למדי כשהם שומעים את האנשים בעיר מתלוננים שאין להם איך להגיע הביתה בגלל ששריפות משתוללות בכל מקום. אבל הנווד יקח את הארועים הללו כסימנים שאינו צריך להמשיך בכיוון האש. ללא אינטרנט, וללא חדשות היה לי קשה להבין שהפאניקה הרגעית שפגשתי ברכבת, היתה פאניקה מוצדקת.
נראה שהיום והשעה בהם בחרתי לקפוץ לביקור בעיר, ביקור אצל הורי בחיפה היה מתוזמן בערך כמו שנביא זעם יקפוץ לביקור בעיר נצורה. זה האמצע של הסוף. התכוננו לטילים על תל אביב, הכנו את הארץ לרעידות אדמה על הקרע הסורי-אפריקאי ובמקום זאת קיבלנו מזג אוויר יבש ואנשים שאוהבים להדליק גפרורים. ההסטוריונים שכחו להגיד לנו שמה שמתכוננים אליו, לא קורה בסוף. וכמה זה עצוב כשנשרף עץ וכמה זה טרגי לראות בית שרוף ואנשים ברחוב. כך שכשחוזרים ליער שוכחים לזקנות הקנטרניות על נטיות הלב שלהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה