To build a home

לחפש נחלה
בתור בני אדם, לקטים-ציידים אנחנו תמיד נחפש את המקום בו יהיה לנו נוח. רובנו קוראים למקום הזה "בית". בית זה מקום שאנחנו חוזרים אליו, בית זה מקום בו הכול מוכר ובטוח או לפחות אמור להיות. כאן אדם מרכז את כל חפציו עלי אדמות, ורק את הכסף הוא שם בבנקים, שאר החפצים שלו הם אצלו בבית. זה בדיוק הערך שנוודים באים לערער עליו. בית, זה לא מקום קונקרטי, בית זו תחושה פנימית.
         אנחנו מחפשים מקומות לגלות, להכיר, כל עוד זה סידור זמני לא מחייב. הנה אנחנו שמחים לשכב לנו תחת הכוכבים ובבוקר לעשב את השורות. העבודה בשדה, היא עבודה בחוץ ואנחנו שמחים להריח את טל הבוקר. איננו חרוצים כמו אנשי האדמה, הדבר הראשון שאנחנו עושים בבוקר אחרי שאנו פוקחים עיניים זה להתיישב בישיבה מזרחית, לעצום עיניים ולנשום. אבל יש אנשים שרואים אותנו, כל כך חם בכליל בחופש והם בסך הכול רוצים לעזור. שהם מציעים לנו קורת גג, בית לשמור עליו.
     אנחנו יושבים בראיון עבודה, תשקו את הגינה, כאן האוכל של הכלבים. בעל הבית מספר לנו איך עשה מצווה כשלקח גורה חולה שמצא בגלידריה, ריפא אותה ודאג לכל מחסורה. אך כל מחסורה כלל את זה שהיא חזקה בטירוף ומאוד אנרגטית. הכלבים בשכונה לא יכלו לשחק איתה, כי היא היתה חזקה כמו דוב והם היו בסך הכול כלבי בית. תחשוב כמה קשה לגור בתוך עיר ולנסות לתת לפצצת האנרגיה הזאת להוציא קצת מרץ? לפעמים הייתי יושב על הספה מותש בזמן שהיא היתה מושכת ומושכת קצה של חבל שאני מחזיק בידי. יום אחד היתה לו הברקה. למה שלא אכניס לביתי עוד כלבה, משהו גדול שישחק עם החזקה. אבל לא משהו מצער בעלי חיים עם בעיות רגשיות ועוד חשבונות וטרינר, הוא כבר הוציא חמשת אלפים שקלים על אחת. והוא צדק, שני הכלבות רגועות מאוד. ואז הוא גילה את הערך של הכלב הגזעי.
     אז אנחנו נכנסים לסופ"ש בבית עם הוראות הפעלה פשוטים. פשוט תהיו פה, תראו נוכחות. הכלבים יהיו רגועים יותר עם בני אדם סביבם. ואיך היה? נהניתם? כן ולא. דבר ראשון שעשינו בבית היה לבשל ולאפות. בכליל חם מאוד בקיץ. לכן הרבה מהתושבים נוסעים ומשיגים עירוניים שיסבלטו את הדירות שלהם. יש חשמל מפאנל סולארי, שזה מספיק חשמל למאוורר, אבל לא מספיק חשמל עבור מזגן. בתוך הבית חם כל כך, אינני מצליח לישון. הכלבים אינם נותנים לנו מנוח, הם דופקים על הדלת עד שאנו מכניסים אותם לבית. ואז הם רוצים שנשחק איתם, בשבע בערב, בעשר בבוקר ובאחת בלילה. המטרה של הבית לא היתה נוחות?
    

    כל בוקר אנו מנסים לשבת בשקט למשך שעה. אך בטבע זה לא פשוט. בחווה יש ערימות של זבובים. עכשיו כשעולה השמש, אנו מתיישבים ברגליים משולבות ומתנסים להתרכז בתחושות של הגוף, לא להכנע לאורחים לא קרואים, פשוט לקבל אותם, מבלי להזיז דבר מלבד התודעה. לא לגרד, אבל להיות מודע לגירוד. לנשום כרגיל כששבע זבובים סקרנים חוקרים את שק הדמעות שלך. אבל זה לא אנושי. אז כל בוקר אנחנו עוברים מקום. מנסים פה ומנסים שם. אני מודט עם חולצה על הראש, כי אפשר למדוט כשזבובים הולכים על המקומות הפחות רגישים על הגוף שלי. הנסיון לשלוט באופן התגובה שלי.  
      עוברים הימים והנה מציעים לנו בית שני לשמור עליו. אנחנו מהססים. הרי גם לבעל הבית הזה יש כלבה. אחת אמנם, אבל מה אם גם היא תהיה נודניקית? ביישוב בו אף אחד לא נועל את הבית במשך היום, מעניין לציין שכשנוסעים לסופ"ש או לשבוע אז מחפשים מישהו שישמור על הבית, כדי שישקה את הצמחים בגינה. קראו לזה בית, אבל זו הכלאה בין בית לאוהל שתיים עשרה צבאי. בלילות היא מכינה תה, אני מנגן מנדולינה. אבל כל שהבית נותן לנו הוא פסק זמן מהחווה.

 אדמה ושמיים
איך מקבלים אדמה בכליל? פעם הזקנים קנו אדמות ב10 דונם כל אחד. אז מי שהיה לו שטח הרגיש לבד בשטח. לאט לאט החלקות קטנות ומתמלאות, אבל אי אפשר להשוות לישובים אחרים. ממש לא צפוף פה. אפשר למצוא פה כל מיני סוגים של בתים בסקאלה שלמה מארמונות בטון ואבן לבתים-אוהלים פשוטים ביותר.
    המקום הכי חי ביישוב הוא בית הקפה. יש פה הופעות ואירועים. ד"ר איתי אהרה, מספר על אלים מהמיתולוגיה ההודית, הוא מכריח את הקהל להמשך אחרי קולו שמצייר במשיכות מכחול עדינות את סיפורו של ראמה בזמן שהילדים בבית הקפה שותקים. לא ראמה המלך ומשרתו הנאמן הנומן, ראמה שעורף ראשים בגרזנו ושופך נהרות של דם.
   החיים בכליל קרובים לטבע, זה רק שזה כפר מאוד מוזר בישראל. נראה כמו קאסול בקיץ וכמו שוויץ בחורף. בלילות של ירח מלא הבתים מתמלאים באור לונרי חזק שמקשה על יושבי הבית לישון. אני קם כמה פעמים בלילה מחפש למה קמתי, משתין וחוזר לשכב במיטה. אבל בבוקר אני יודע שזה הירח שהעיר אותי. הורים מספרים שהם גילו את הירח בגלל שהילדים לא ישנים טוב בלילות של ירח מלא. והנשים מסונכרנות עם הירח בטבעת אדומה של אחדות.
       אנחנו נכנסים לגינה אורגנית. חווה שמגדלת ירקות בחלקה בתוך יישוב. המטרה שלהם היא להאכיל את אנשי היישוב בתוצרת שלהם, ללא תיווך הם גם הסופר וגם החקלאי. הם יוצרים סחורה, מוכרים אותה ועל הדרך משמשים במה לעוד עשרות יוזמות של אנשים בתוך היישוב למכור על מדפיהם. עכשיו נגיד לרגע שהיינו נכנסים לעיר באוטובוס דמיוני, כך שאנחנו לא הנהגים, ונסתכל על פני רחובות מרכזיים בעיר אנחנו נראה חנות פלאפל, פיצה, מסעדה, פאב, מקומות בילוי. מוכרים בגדים, משקפיים, מוצרים מוצרים מוצרים. ובכל מקום יש את המוצר הייחודי שלו עבור הקהל הייחודי שלו. תחרות זה שם המשחק. כאן המטרה היא שילוב כוחות.

השאלות הגדולות
תגידו המטבח פה כשר? שתי בחרות דתיות מגיעות להתנדב בשדה אורגני, בו כל האוכל שמסופק הוא טבעוני. אבל איך אפשר לסמוך שלא נכנס איזה חזרזיר לתוך הסיר? אז הן אוכלות רק טחינה וסלט. כי זה קר. שבוע אחר, שתי בחורות דתיות מגיעות להתנדב בשדה אורגני, הן נכנסות למטבח ומכשירות אותו. טקסי הטהרה נראים פשוטים לעין, אז למה לעשות מזה עניין?
      בחור צעיר מלוס אנג'לס וישראל מספר לנו שהביוגרפיה של אנתוני קדס, הזמר של הרד הוט צ'ילי פפרס, היא על ילדות בלוס אנג'לס עם הורים דפוקים. עוד מספר חודשים הוא ילך ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, אבל לפני כן הוא רצה לראות מה עושים בחקלאות האורגנית. כשאנחנו חורשים ערוגות עם מעדרים, כי הטרקטוריסט היחיד באזור מתעכב. הוא שואל את עצמו: האם אפשר לעשות את זה אחרת? האם זה מתאים שבני האדם עוסקים בחקלאות באותה דרך בה עסקו לפני עשרת אלפים שנה? אז הוא מציע דרכים חלופיות לגדל: כמו לגדל צמחים בלי אדמה כלל במים, צמחי הידרו. או לגדל בקומות. כבר יש מקום שמגדל גידולים של 80 דונם אדמה על 2 דונם, פשוט בקומות. לא מדובר במכוניות מעופפות, אבל זה כבר נשמע כמו מדע בדיוני, כי זה לא דבר שאתה מדמיין בקלות.

      בחור עירוני שקרא על פרמקלצ'ר בספרים וכבר חסר סבלנות לחוות מגיע לחווה. כשמסתכלים עליו הוא נהיה פעיל, וכשלא מסתכלים עליו הוא יושב בצד מעשן. הוא מהסוג בן אדם הפאסיבי, זה שצריך לדאוג לו. זה ששואב יותר אנרגיה ממה שהוא משקיע. כשהוא רעב, הוא אומר שהוא רעב, מדליק סיגריה ומחכה לאוכל. השאלה שמניעה אותו בכליל היא איך קונים פה בית? אבל נראה שרק נוצר אצלו סדק קטנטן בתפיסת עולם.
    סיפורים מחופשה בת שבועיים. שכבתי על החוף באילת, קראתי ספרים. לא אחד, כמה ספרים. אחר כך ביקרתי חברה בקיבוץ נאות סמדר, אבל הם התעלמו ממני. אבל אני אחד שאומר את דעתו בקול רם. לא יודע למה הם היו כאלה סנובים. אחר כך הלכתי לבר ירושלמי, רקדתי בין חרדי בשטריימל עם פאות וזקן וערבי עם גלבייה שקוראים לו מוחמד, ושני בחורות התנשקו לידנו וזה הרגיש כל כך אסלי! הנה מקום שהמשותף בין הנוכחים בו עולה על כל ההבדלים, הגבולות והשנאה. הרגשתי שייך.
    משפחה דוברת ספרדית מצמצמת את הרכוש שלה לשלושה תיקים. עשרים שנה בארץ לא הפכו את המקום הזה לבית. נמאס לנו מהמלחמות, נמאס מהצפיפות הזאת. אין מקום שהוא ריק מאנשים. זוג עם ילדה מחפש בית, מחפש נחלה, מחפש קהילה. אבל בשביל זה הם יוצאים  מן הארץ. פוסט ציונות? יהודים שבאו מהגלות ולא מצאו בישראל את הבית לו קיוו. אנחנו חשים את הקרבה אליהם, אבל גם את הריחוק, זה מסע לא פשוט, עד קולומביה. לעזוב הכול בשביל הסיכוי שאולי תמצא אוצר. למצוא בית.

 

תחזור לעצמך
הרבה אנשים שבאים להתנדב בחווה אורגנית נגועים בחטא הגאווה, ההיבריס. הם בטוחים שהם מבינים משהו על הגידול האורגני, כי הם קראו כמה ספרים ועשו קורס מבוא של פרמקלצר. והם מייעצים לנו מה לעשות ואיך. הם יודעים או חושבים שהם יודעים, כי הם דיברו עם כל המומחים! אני מכיר אותם כי גם אני עשיתי את השטות הזאת פעם, ואמרתי לבוס שלי מה לעשות. אבל בין תאוריה למעשים יש הבדל. לכן אני שואל אותם בדרך כלל: ניסית את מה שאתה מציע? וזה משתיק את רובם. 

    זקן שמבלה את רוב יומו על הטרקטור נותן טיפ לחיים למשקפופר. תקבל את הראייה הטבעית שלך. פעם בן אדם היה שם משקפיים בכדי לקרוא עיתון או ספר ואז מוריד אותם. אבל הדרך הכי טובה לשמור על משקפיים היא על האף. הם מאפשרים לנו לראות משהו מסויים. צורף שם משקף שמאפשר לו לראות פרטים קטנים, מדען במעבדה משתמש במיקרוסקופ, אסטרונום משתמש במשקף אחר. אבל איך אני אתפקד? תתחיל בללכת ברחוב בלי משקפיים. מה זה מוריד? את ההתעסקות המתמדת בקריאת מילים, ולוגואים. ואני שואל את עצמי: זו התקדמות או רגרסיה?

סוף העולם, סוף העולם. יושבים בבית הקפה בכליל ומשוחחים עם זוג, חברים של חברים. הם טסים להודו ומציעים לנו בית. עוד בית... ביישוב אחר, משהו אלטרנטיבי, שונה מכליל. אבל אנחנו כבר בסיפור אחר, זה הלילה האחרון בחווה. רגע לפני המעבר למקום אחר. הנודדים שנשארו בכליל לשבועיים יושבים ליד רועה צאן ונהנים מרגע אחד של הכרה בערך החד פעמיות. המיוחדות של הרגע הזה וברקע שרה זמרת מנלכולית עם פרח לבן בשיער. היה לנו טוב, הסוף היה רע, וקושי זוכרת... עבר והווה מדנדנים בערסל, קדימה אחורה כמו שני אוהבים מתחת סדין. אור ירח מלא מאיר. מלא? כבר מספר לילות. אור הירח המקולל והמבורך מאיר מעל עץ מקדמיה בליל קיץ, באי של שקט, של חורש ואדם. רוקדים שוב את ריקוד המלחמה ופה יש שקט ומרכז להשבת הנפש למרכזה. כי שום דבר לא באמת שלך... היא ממשיכה לשיר.
איפה אנחנו? איפה היינו? ואיפה נהיה?
אנו מתרגשים לקראת המעבר. שאלות שנשאלות בלילה לקול צרצרים ששרים שיר קיץ.