אתמול, כאשר החיים היו פשוטים

יום שבת בבוקר, אנחנו באילת. ים, שמש, חופים צפופים, שופינג של בגדי ים, קפקפים ומשקפי שמש. הצעירים מחפשים צעירות, המשפחות מחפשות דרך לעייף את הילדים, כדי שאבא ואמא ילכו לחדר לשעה לנוח. המקומיים עובדים בתיירות, סובלים מתיירות וחולמים על החופשה הבאה. אפשר לומר שה"חופשה" הזאת מספקת כל אדם, אם יש לו כסף לישון במלון, ואם יש לו שלווה מלהדחף לחוף עם המרפקים, העיקר שהוא רחוק מהעבודה. אותי זה לא מספק. ים סוף נשמע לי טוב, אבל אם האפשרות היא לבחור בין חוף צפוף כמו שיא הקיץ לבין חושה צמודה לדגל ירדן בגודל של עשרים מטר רוחב וכשהוא מתנפנף הוא נשמע כמו פרה שמנסה לקפוץ מעל ירח, אז אני אמצא דרך אחרת לנפוש, לנפוש בים סוף, אבל בשביל זה צריך: to break a few ground rules.

   אז כשהגיס נוסע צפונה לחגוג את היום הולדת עם המשפחה והחברים, אנחנו משתלטים על הדירה שלו. וממש ברגעים בו הוא שר: feliz feliz in tu dia, אנחנו יוצאים מהבית אחרי שהשקנו את העציצים, האכלנו את החתולה ושמנו את המפתח מעל אמסלם מכלוף ולוקחים את קו 15 עד התחנה האחרונה, הנוסעים האחרים יורדים בקניון, יורדים בטיילת, יורדים בחופים ואנחנו יורדים במעבר גבול טאבה.
    %$#%^$^ you did what? אז נתחיל מהסוף. במעבר גבול, פקידה עם שיער ורוד פותרת סודוקו בעמידה ואומרת: לא, אין לי מושג מתי עובר האוטובוס. אז אנחנו נאלצים לחלוק מונית עם שני נערים בחופשה מעמותה של שופטי כדורגל. כן, שיחקתי כדורגל, אבל לא הייתי מספיק טוב. הנהג נזכר בנוסטלגיה בסיני, הייתי שם ב'73, מצאתי שם צדפה ענקית בצורת מאפרה... היא הייתה כל כך יפה. רק עד שהגעתי הביתה היא נשברה. חבל, [לא נראה שהוא זוכר את הנסיבות שהביאו אותו לסיני ב73', מלחמה].
     נהג שלוקח אותנו צפונה, מתלונן: אם הייתי יודע שהייתם בסיני, לא הייתי עוצר לכם [הוא לוקח אותנו עד השרון]. אני הפסקתי ללכת לשם אחרי הפיגוע שהיה, הם לא נתנו לאמבולנסים ישראלים להכנס ולפנות את הפצועים! העניין הוא שהבדואים הם אולי בסדר, אבל המצרים חארות! הבדואים צריכים אותך בחוף, יותר משאתה צריך אותם! והמצרים האלו...אולי לא היינו צריכים את סיני, אבל איך הם נתנו לנו את עזה. וכשנכנסנו לעזה הם כל כך פחדו מאיתנו! אף אחד לא העז לעמוד מולנו, אבל איפה הם היום?


באונסרים בכניסה שומרים עם החוף נקי, הם מכניסים רק דרכונים זרים וצעירים עם כרטיסי סטודנט ממצרים וירדן. רק חצי שעה נסיעה מהמעבר גבול [במהירות מופרזת ובלי חגורות] ובחצי שעה נוספת אפשר כבר לשכב על מזרן במסעדה עם ג'ויינט ולבהות בריק בגוון כחול-ירוק. הרצה של הסרט הזה במהירות X8 תגרום לבן אדם עם השלט לחשוב שהדיסק נתקע, X32 וכבר אפשר לתת שם לסרט "כך נראה יומו של הסטלן". אוכל ומעשן, קורא ונרדם, סורג ומסתכל בחלון- רואה ים.

     העור שזוף, רוחות צפוניות חזקות מייבשות את הפנים והים שקט. יש בעיקר ישראלים בראס א שטן, הם באים בזרימה בלתי פוסקת, אך בטפטופים. כל מי שבא- היסס, אבל אז הוא פשוט היה חייב לבוא ומכאן הוא בטוח- שכל מי שנשאר בארץ הוא המשוגע! מה יותר טבעי מלרדת לסיני? לעשן חשיש ולמדוט על הים? אלו לא החבורות הרועשות של הישראלית המטיילים בהודו, כל קבוצה רוצה את השקט שלה, היא רואה שיש עוד ישראלים, אבל לא אכפת לה. פה זה לא מנאלי, לא באנו להתקבץ פה, את החיים המוכרים השארנו במעבר גבול ועכשיו זמן סיני. בעוד הישראלים באים לסיני עם כלי נגינה אתניים [ניי, עוד ודף] ואילו הצעירים המצריים באים עם כלי נגינה מערביים. אחד מתלונן שבכל קהיר יש אולי עשרה נגני מפוחית ואף לא מורה אחד. ואחר מזמין אותי לשמוע אותו עושה ראפ מצרי של הג'וקר.
   

יש לכם אש? שלי הפסיקה לעבוד, בדיוק כשלכולם התחילה להעלם המצית. ואחרי רגע, אפשר?לאחר הנהון הוא מתיישב. תעשנו איתי? הי אני אלי, ואני לא אגיד כמה שנים אני לא הייתי בסיני [משווים בגודל, והוא מנצח את השש שלנו בעשר]. אה כן, יש פה איזה מנהג מגונה של להחרים את הדרכון שלך ל24 שעות. אבל הם בסדר.

את צמחונית, אה? אבא שלי היה אומר שמה שמוגזם מוגזם! וגם לצמח כואב, עבורי זה פשוט עניין של איך אתה מתייחס לאוכל שלך. תאכל במידה, תכבד את האוכל שלך... זה לא יפה איך שמתייחסים אליהם, אבל לפחות אוכלים אותם בסוף.
      אמא שלי היתה אומרת שבספרים מתחבא סוד. הייתי פעם בשארל דה גול בפריס, הייתי בן שמונה, זה מן מדרגות נעות מעל אולם ענ-ק, מפה עד ל... שם. גדול, ואני מסתכל למטה ואתם לא תנחשו מה היה שם למטה... ספ-רים. ואני הבנתי אז, שבכל החיים אני לא אצליח לקרוא את הכול. אז הייתי צריך לבחור. אספתי יומנים וכתבי מסע. ויום אחד כשחשבתי מה אעשה איתם פרצה השריפה בכרמל ופיחמה את הכול. אז... הוא מחייך, כלום לא הייתי צריך לעשות איתם!

    אני הולך בעקבות הרצון שלי לשנרקל בחוף. נלך לאלי, הוא השאיר הצעה פתוחה לשנורקל. הוא אינו בבית. אני ממשיך ללכת בכל זאת ויש איזה תמהוני מחוץ למים עם שנורקל. מה הסיכוי שאוכל להשתמש בזה? הוא מניח את השנורקל בידי ומוסיף עליהם גם נעלי סיליקון. לשם. הוא מצביע לים. go, it's OK 

   פעם ראשונה במים, אני מאד מתרגש. כי זה ככה תמיד בסיני, יש את העולם של החוף, של קריאת ספרים ועיסוק בתחביבים ויש את העולם האחר הזה שנמצא במרחק דקות של שחייה. המים די רדודים, ואינך רואה היטב בלי המשקפיים, ואתה משקשק מפחד כשאתה מעל הדוקרנים השחורים, אתה מודאג כאשר המסכה לוחצת לך במרכז הפנים ואתה מתקשה לנשום רק מהפה. הדופק מאיץ, דפיקות הלב חזקות והנשימה שטחית ומהירה. אבל כך אי אפשר לצאת לים! רגע. תעצור. תנוח. תנשום. צריך לתרגל נשימות, לא מהאף, אוחז את הגומי בשיניים ויורק סילונים של מי ים כמו לויתן. עכשיו הזמן לפתוח בחתירה מהירה לעומק הים- כמתאבנים יש קיפודי ים ומלפפוני ים ודג אחד, ואז מים מקפיאים, עברת ממים רדודים ל"אקווריום" בעומק 15 מטר עם חול לבן וחלון ל"תפארת הים" וחלון ל"אימת הים", עומק הים, כחול עמוק, בלי מעקה.

אבל מה גורם לאנשים לבוא לפה? לשכב על מזרנים עם קרציות aka חרקים רעים. המארחים הם בדויים, עם תווי פנים רכות ועגולות ודיבור קולח בעברית. הם מעוניינים להשאר את אורחיהם בחוף ושיבואו אחרים כמוהם. זו הסיבה שדבר לא נעלם בחוף, אפילו לא שטר של 5 פאונד מצרי מקופל [שנח בשירותים למשך יממה], מידי פעם נשארים במקלחות סבונים, שמפו ואפילו שמן גזר עם SPF 2 עם אזהרה דו משמעית: הזהרו מחשיפה ממושכת לשמש. מיד עם בואך יבוא אחד העובדים ויציע לך לקנות משהו חום במחיר זעום, הדבר הזה יצמיח לך תאבון ואת הרצון לעשות כלום, hacer fiaca. בלילה יפזרו על השולחנות נרות דקים בתוך בקבוקי שש ליטר מלאים עד השליש בחצץ. ואתה תדליק סיגריה בתוך החולצה, תלטף כלב, והעין תדמע. התחושה היא של פעם, ושל אתמול, כאשר החיים היו פשוטים.