בתמונות מחיים אחרים הסתכלתי על חיי האמנים וקינאתי להם. יושבים עם בד פרוש לרגלי ההולכים ושבים ומוכרים ממעשה ידיהם. גם אני רוצה. רוצה ולא רוצה. הרי הזמן דופק ובינתיים עובדים ומקבלים תשלום על כל זמן שנתת. שם משלמים לך על זמן שנסעת באוטובוס ועל זמן שעשית מה שהתבקש ממך. ולאמן לא משלמים על הזמן שעבד וגם לא על הזמן שישב למכור, רק על הערך המוחלט של היצירה אותה מוכר. אם זמן = כסף, לא שווה למכור יצירות ברחוב. אבל אם למכור יצירות מאפשר לך ליצור עוד יצירות, אז זמן מכירה = זמן בריאה.
תשע בבוקר על מדרחוב בן יהודה, יש איזה מוזיקאי אחד שתפס מקום שווה מול 'קצפת' ממש במרכז, והמדרחוב עדיין ריק מאמנים. כשאני פורש את הבד, ליד רחוב ההסתדרות מתחילים לעבור על ידי קבצנים. יש לך שקל? שואל בחור בחליפה שחורה עם כיפה וריח חריף של אלכוהול נודף משפמו. ערבי זקן שממלמל ברכות בערבית ונראה כמו הומלס טיפוסי בסן פרנסיסקו [מראה פרוע, מדבר אל עצמו בקול רם] שואל אם יש לי סיגריה ואני נזכר ב9.99 בחרדה, מקווה שהיום הוא לא יום המזל שלי.
משאיות ברינקס עוברות על פני כל עשר או עשרים דקות, מלאות בחלומותיהם של בני מעמד הביניים, ערימות של כסף ושיזוף בביקיני. פתחתי דוכן רחוב, ביום חופש מעבודה, well, here goes nothing. וואו, גבר סורג. לא רואים דבר כזה כל יום. אתה יודע שבבולגריה הגברים יושבים וסורגים... המדרחוב לא מעלים עין מגבר סורג. יש לא מעט מרימי גבות, מפרגנים ויועצים. מה אתה סורג את הזבל הזה? תסרוג כיפות! תקשיב לי אתה, מזה אתה תתעשר. איזה מן כיפות לסרוג? כיפות בלבן ושחור ועם מגן דוד [משמאל ומימין יש חנויות שמוכרות כיפות מגניבות עם הלוגו של facebook, צבי הנינג'ה ודרדסים]. חבורה של חרדים אמריקאים בני 19 מתגודדת סביב הירקות. אתה יודע מה אתה צריך לסרוג?! תיקים לתפילין בצבעים מגניבים, זה מה זה ילך לך! גבר פרסי מבוגר מנסה לשכנע אותי לסרוג לו שק ביצים שתופס קילא כמו שהיה פעם בפרס-איראן. ואיזה גבר מלוכלך אחד שמציע: אתה צריך לסרוג תיקים לקליפרים, יש עוד מעט מסיבת רגאיי בניצנים, תוכל להסתובב שם ולהתמסטל בחינם!צדוקה! רוחם! קורא בקול חזק חרדי זקן עם נימים בולטים באפו הבולבוסי וקול רועם. "צדוקה" הוא צועק לכל אדם שעובר בהטעמה אשכנזית. הוא לא מוותר לאף אדם, לחרדים הוא פונה בנימה אישית ביידיש ולאחרים הוא פונה בעברית. הודו לה' כי טוב! הוא קורא לאמריקאי עם זקן קצרצר שמחזיק שקל בידו ומשיב לאחר היסוס קל- כי לעולם חסדו. הוא מתיישב משמאלי ולחצי שעה ממלא את המרחב שלי. בוא, הוא פוסק נחרצות, תראה את הספר הזה. אבל בדיוק ברגע שהוא מתיישב עליי מגיעה משהי מימיני שמאוד רוצה שאעיין בספר הילדים שהיא כתבה. רגע. בלי לחץ. על מה הספר שלך אדוני? הלכות שבת וצניעות. לא נראה לי שאני אי פעם אפתח אותו. כן... הנה ספר פילוסופי עם עיצוב ילדותי שמיועד לגיל ארבע עד מאה. איש זקן מראה זרעים לילד והם שותלים עץ... נחמד, אם לא היו אלפיים מילים בספר, אולי הייתי חושב שלסופרת יש איזשהו ניסיון בכתיבה לילדים.
I think you should read philosophical stories to children. Talk to a four year old and you'll see. They know! They know there's a god. [ The woman's in her 30's, speaks with a New York accent, pretty nerdy: long dress, a baseball cap and a pouch on her waist] You know, the kid of a friend of mine was asked what is beauty? And do you know what he said? That which is most like itself! hah, they know.
גבר עם שיער שחור מתולתל וגיטרה זרוקה על הכתף בתיק בד עם ריצ' רץ' פתוח, עובר לידי ושואל: מה קורה? אז אני מספר לו על נגני הרחוב הקיימים והוא מתפרץ בזעם. אפילו בעד מליון דולר אני לא מנגן בירושלים, פה כולם מנאייקים. פרחות לועסות מסטיק בזמן שאתה מנגן, אין להם כבוד למוזיקה פה! שתבין לי יש חשבון עם העיר הזאת... בשנות ה70 היו רק שלושה נגנים בעיר: אחד תלה את עצמו, השני רצה להקליט ובאו אליו החברה מטקסס ואמרו שיש להם אולפן, רק הם שכחו לציין שהם שייכים לכת של דיוויד כורש. והוא נהרג בטקסס, באיזה קרב יריות עם הFBI ובסוף שרפו אותו חי. ואני? אני ברחתי מהעיר המגעילה הזאת. אין פה כבוד למוזיקאים... עכשיו מנסים למנוע ממני את האישור לקנביס רפואי, כדי שלפחות אני אמות בלי כאבים. ותעשה לי טובה, צא מהשמש, פה הסרטן יתפוס אותך. כל יום בשעה שלוש מתכנסת חבורה של ותיקי השבט לישיבה ב"משרד", כולם בני 60+ . בני החבורה כולם באו ממדינות זרות, הם נראים זקנים ובודדים מאוד, עבורם ירושלים היא בירת העולם. פעם הם מתווכחים על הזכות שלהם להשתמש בחד פעמי בשבת, כדי שיוכלו לנוח. I don't wanna work on the holy day. ופעם רק מתלוננים על משהו אחר. לקשישה אחת יש ארבע שיניים קדמיות ומזג נעים [היא קוראת אליי: here comes the vegetable man], זקן אחר הוא כהה עור עם ברט קש, משקפיים ובעיית דיבור שגורמת לי לבקש ממנו לומר כל דבר פעמיים. הקשישה שבחבורה בעלת מבטא נורווגי וישובה בכיסא גלגלים וניראת בת מאה. היא ניצולת שואה, מצביע עליה עובר אורח בתוספת הינהון מכובד. מישהו עובר לידם ואומר where are the numbers? i don't see the numbers? וכשאני מביט לכיוונו אני רואה שהוא מצביע על הזרוע שלו. הקשישה מרימה טלפון למשטרה.
Did you know that in the fourteenth century in France, Louis
the 14th had a contest with a prize for the person who could make him
leggings without seams. And in the end, it was a man who won the contest. so you are
going back to a long tradition.
יום בירושלים. יום בבית זית. יום בעבודה. ויום ברחוב. בסוף שבוע, אני משיל את עורי והופך למלח על ספינה, מרים מפרש, מוציא פנדרים, קושר חבלים ומתיר. וכיצד השכנים שלי מגיבים? גבר שחור עם ניוון שרירים בשני זרועותיו שמתרגז בגלל שכולם חושבים שהוא ראסטאפריי. נזכר בעבר בחיוך נוסטלגי.
I ain't no rastafarai, but that's what everyone here thinks.... I was on a yachet once. In Chicago... that was manymanymanymanymanymanymanymany moons ago. I took my girl on the lake... you come back tommorow. Then maybe, we'll smoke a bud
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה