הקבצן ואשתו החכמה

wild oscar

היה היה קבצן אחד ולו צמר ושתי מסרגות ועליהם הוא עומל יומם וליל. ואשתו אומרת לו מה אתה עושה? והוא עונה לה: סבלנות. והיא שואלת למחרת: ועכשיו? אפשר לראות. והוא עונה: עדיין לא. פס בז' ופס בורדו, וחוזר חלילה. לאט לאט התגלה לו כובע של קוסם, ארוך מאוד, רחב בקצה אחד והולך וצר בצד השני. כשכמעט ונגמר הכובע, הכניס בו הקבצן את האות הראשונה של שמו J מתחת לסירה כדי להכניס בכובע את שמו. שאל עצמו הקבצן בליבו, אילו מעשים יזמן לו כובעו זה? 

קעקוע בעיצוב אישי, מחווה לאדריכל החברתי Mr. Pollack

      יום אחד הוזמן הקבצן לפסטיבל מוזיקה במצפה גבולות בתואנה שיש שם עבודה. גם עבודה וגם מסיבה?! שמח הקבצן וסיפר לאישתו. שמחו שניהם במאוד מאוד, הלכו לצד הדרך עמוסים בתיק אחד עם אוהל, שמיכה ואוכל לכלבה. לא עבר זמן רב והגיעו אל אותו פסטיבל, לפני תחילת המסיבה. אמר להם אותו אדם שקשר את שמם במלאכה: היכנסו מבעד לשער ואראה אם יש לכם עבודה. אך בכניסה עומד שומר רחב בטן עם חולצה זוהרת צהובה ולא נותן הוא ליכנס ללא צמיד או פתק מההנהלה. ואיך יכנסו השניים?

     אין דבר, אמר הקבצן בליבו בעודו חושב על אותו כובע שהשלים בכוח האמונה והעקשנות.  הלך הקבצן אל השער ולידו אשתו היחפה מתלוננת שהרצפה דוקרת בכפות רגליה. ומה יהיה אם שומר השער? אז ידע הקבצן את שיעשה. הלך אל אשתו היחפנית והרים אותה על גבו משום שכפות רגליה התמלאו בקוצים קטנים ואכזריים המכונים "קוצי אייכמן" בפי המקומיים, וצעד קדימה אל השער, ובעוד שקפקא או אדם חכם אחר היו עומדים ומדסקסים עם שומר השער על האפשרות שלהם להכנס מבעד לשער, הקבצן ואשתו [המצחקקת כעת], צועדים. ומה שיהיה הוא שיהיה. אם הוא נועד להכנס לפסטיבל, הוא יכנס ואם לאו. ישאר בחוץ. ובדיוק ברגע בו הוא צועד עם אשתו בשק של קמח על גבו, מסובב השומר את גבו לעיסוק אחר. והדרך פתוחה לכל באיה, ורק הם הנכנסים.

     עומדים הם הקבצן ואשתו מול האיש שקרא להם לבוא לעבודה והם אובדי עצות. הנה הם עומדים, הרי הגיעו לפסטיבל והאיש אומר, חכו עד שאתפנה. זמן עובר, עובדים נוספים מגיעים, אבל אין עבודה, רק הבטחה לעבודה, אך התנאים המוצעים השתנו. עבודה ללא שכר, וללא חופש תנועה. האיש סירב לתת להם צמיד שעימו יוכלו לצאת ולהכנס בשער כשווים. מה עושים? הזכירה האשה לקבצן את כובע ולא נכנסה דאגה אל ליבו. כל עוד הוא ברשותך, עליך להאמין בטוב והטוב יהיה. ומהעבודה הזאת? תשכח! אמרה האשה, אם לא מועילה היא לנו, אין לנו לתת עימה יד. נמצא לנו עבודה אחרת.

      וכך היה. רצו עבודה, קיבלו עבודה עם תשלום הוגן. שלושה ימים הוא יקח כוסות וקשים ובדלי סגריות ויתן לדוכן שמעניק שתייה חריפה לכל עוזרי הפסטיבל. ויסתובב הוא שיכור ושמח לבב בפסטיבל הרוקרים. ואפילו מבין הוא שזה המקום שריבונו של עולם שלח אותו אליו משום שהילדים מתאספים סביבו ועוזרים לו במלאכתו, ואפילו האורחים השבעים, גם הם נותנים לו. כאילו אומרים הם: שתה! והוא מתריע בפניהם: שתה אשתה! לחיים.

      הגיע ליל, ויחדור קור המדבר לעצמותיהם. מה נעשה? חשש הקבצן. אל דאגה, אמרה אשתו, נסתדר. באה חברה ותשאל אם קר לכם, צאו הביאו לכם בגדים. לא נוכל, אם נצא לא נוכל לחזור. הלכה החברה החוצה וחזרה עם ביגוד חם מהאוהל. רצו לצאת וליכנס? פגשו חברה אחרת שאמרה שתלך באמצע יומו השני של הפסטיבל. קיבלו ממנה שני צמידים. רצף של מזלות. חייך הקבצן אל אשתו.

       

        בתוך פסטיבל מוזיקה מסתובב האורח עם הארנק השמן כאדם בתוך אי של תענוגות, מרוחקות שנות אור ממרחבו הטבעי של: עבודה-אשה-בית, חובות ואחריות. כאן עליו להנות מכל דבר בפיו ומכל מאכל ומשקה. אבל הקבצן לעומת זאת, אינו יודע מה יפול על לשונו בעוד רגע משום שארנקו דל, ואין לו אוכל באוהליו. שומר הוא על נפשו-אשתו-ואוהלו. בתחילה, הוא דואג ויש לו חרדת אוכל. והאשה אומרת אל דאגה. רצית אוכל? באו משרתיו של זה שהפנה להם עורף ונתנו להם אוכל וגם תלושי אוכל, כדי שיאכלו לא רק שווארמה מסייטן ונקניקיות מאפונה, אלא גם אינג'רה ופיצות. שבעה בטנו. מתעורר הצמא. שתה בירה. מתעורר צמא לגראס. וכך מתנהל הפסטיבל בעצלתיים בין סיפוק סיפוקים.

          רצה לשמוע רוק אנד רול ושמע די והותר. בתחילה כל להקה תופסת את תשומת ליבו. הלהקות ישראליות, אך מזכירות לו להקות אמריקאיות ובריטיות עליהן גדל במשך השנים. smashing pumpkins, tom yorke, אבל מה שעבד פעם אחת לא יעבוד פעמיים. וכך תוך זמן לא רב דופקים הלהקות על אוזניים אטומות, ספג ליבו את כל אשר יכל. כבשוש מופיעים עם דניאל זמיר, אך דניאל מופיע באיחור של 3/4 הופעה מנגן קצת והולך, בלי לומר מילה. ברי סחרוף מקפיץ כמו לפני 15 עשרה שנה, כשהקבצן עוד לא גידל שיער זקנו. וקופץ הוא עם כובע הקסמים על ראשו, לשירים המוכרים: בואי הביתה, כמה יוסי, בצהרי היום, אל תחפש רחוק... והכובע יפה יותר מכל כובעי הפסטיבל בן שבעת אלפים מבקריו. ומבין השיטים, רואה הוא את חיוכה הבוטח של אשתו. ולא יודע הוא, אם התמזל מזלו בגלל כובע הקוסם שסרג או שאשתו היא שכישפה את ימיו לסיפוק.

        בסוף פסטיבל, הולכים האורחים לבית ומשאירים בחולות את האוהלים הזולים והשבורים, את האוכל שלא אכלו סגור בשקיות של פלסטיק ונייר. והיכן הקבצן ואישתו? יושבים הם סביב מדורה עם מורה דרך. מסביר הוא. נותן הוא. עצה ותיאבון. ובעת שהם יושבים ליד האש, בא זקן קירח אל שדה זרוע הרס ולכלוך ומוצא אוהל אחד, עדיין עומד על תילו. באור הירח, לא נראה צילו. הגיע העת לקחת. נובר הוא באוצרותיו של הקבצן ואשתו. ולוקח את שמגיע לקרחת, כובע להתכסות בו. 

      בלילה ישן הקבצן באוהלו ולא ייחם לו. קפאו עצמותיו, נקשו שיניו, ובכה על כובע המזל שנלקח לו. לא נורא, אומרת האשה. אמור תודה על שניתן לך, במקום הכובע שאבד, הכן אחד חדש. זכור את כל האוצרות שניתנו לך. חייך הקבצן בתוגה על מזלו הטוב, ואמר תודה על האשה, חכמה היא וטובה.