שוכני אוהלים

זריחה בחניון בורות לוץ

אם בני ישראל הסתובבו במדבר סיני ארבעים שנה, למה לא לבנות גם על זה מסורת? הגיע חג יהודי נוסף, בו כל דר ודיירת בטון יוצאים אל המרפסת ומקימים אוהל קטן. יושבים שם עם משפחתם ושרים שני שירים, אוכלים קצת, אולי אפילו ישנים באוהל הזה ובבוקר יוצאים לשדה על סוס ברזל, מעשה ידי ערל, עובדים בתוך ארבע קירות בטון ובהפסקת עישון, מעשנים באוהל מעלי טבק, אוכלים סנדוויץ' באוהל וחוזרים לבטון. בתוך הקירות נסתרים צינורות שמובילים את כל צרכיי האדם אל תוך קופסה אפורה שם הוא יכול להתקיים, ועם סוס ברזל הוא יכול לרכוב על נוף השקיעה ולחזור לקופסא ולהספיק לחיות כדרך מלכים מכל הבא ליד. עם ישראל הוא כמו פיל, ופיל אף פעם לא שוכח [ע"ע ספר הג'ונגל]. הוא פשוט לא יודע להבדיל בין מי שהיה פעם למי שהוא היום.

תצפית מראש אילות

המפל הנסתר, נחל ערוגות

      יושבים עם בדואי-יהודי בחולות באר מילכה ולו שלושה אורחים במדים ונעליים אדומות. קפה שחור עם הרבה סוכר, אגוזי קשיו ושקדים. האיש הבכיר מספר על קו מבצעי בדרום הר חברון, בו התוודע לשני כפרים ערביים בשם "יוטה וא-סמוע". אלו נחשבו ככפרים מאוד עויינים למדינה, אבל התברר שפעם הם היו יהודים. ולמה הם שונאים? יש לכך הרבה סיבות, הסיבה היהודית הכי טובה, "כי הם יהודים ואנחנו הרי הכי קיצונים" . מתברר שמדובר בכפרים שהיה חשוב להם להשאר באדמתם ויהי מה! וכך כשהגיעו התורכים לארץ, לפני 400 שנה, הם התאסלמו בפרהסיה ובסתר הם שמרו על יהדותם. ובאחד הכפרים, עוד היו מדליקים נרות בערבי שישי בתוך מערות, לכבוד שבת, עד לפני 70 שנה. היום הצעירים בתנועת הנוער "חמאס".


    זוג צעירים, נשוי, ללא ילדים, קם בוקר אחד, נועל את הדלת ונותן את המפתח לאחר, הולך לעבודה, יום אחרון ולא חוזר, שם תיקים על הגב, קושר כלבה לחבל, מושיט יד בכביש ונעלם. והרוח עוד שורקת בענפים. בישראל נהג כיהודי. כשאתה מטייל בחו"ל אינך חייב בחוקי הארץ, כלומר: שמיטה, מעשר, סעודות חג, מילואים, וחתונות. אבל כשאתה מטייל בארץ, אתה חייב. יש יהודים שאוכלים כשר בבית, ולא כשר במסעדה, או כשר בארץ ישראל וצ'יזבורגר בהמבורג. אבל עזבו, זה כבר להכנס לפתולוגיות של יהודים. בחג הסוכות האחרון הוצאנו פטורים על סעודות חג אצל משפחה, בתי כנסת ובמקום זאת הסתובבנו בכבישים עמוסים בכל מיטלטלינו ומשוטטים במדבר וחולות.

      עבור מי אתם? החתונה. בחורה רזה עם משקפי פלסטיק עבות מסגרת סוקרת זוג בלבוש חצי-רשמי עם תיקים מאובקים על הגב וכלבה קטנה עם בנדנה של הצופים. מאי..זה צד? מהצד של הכלה. יום שישי אחר הצהריים, חתונת שקיעה מתוזמנת היטב [(בלי איחורים) ובלי רב]. מעניין מה לרב היה להגיד על זה... במתאבנים יש דוכן פיצות, ויש דוכן צ'יליאני [שלא מבייש את הארגנטינאי] עם תור מתחדש של מבוגרים ששואלים שוב ושוב, אבל איך אוכלים? ואיפה הצלחות?! והאסאדור עונה: ככה. בשר אוכלים עם הידיים! יש מפיות אדומות בצד. החתן והכלה חיפשו משהו שמכיר אותם היטב כדי לנהל את הטקס, ולבסוף גילו שהם הכי מתאימים לתפקיד. הדי.ג'יי מקפיץ את הסבתות והילדים עוד לפני החופה. בר עם הפתעות כמו סוכריות על מקל, בזוקה וסגריות בודדות עם מצית. כמעט עשרים שעות של ריקודים ועשן, עונות מתחלפות כמו באוסוואיה: כלומר גשם שמתחלף בשמש, רוח קרירה וגלים של חום, על החוף של ניצנים. אנחנו והם, דומים אבל שונים.

    בואו לסוכה שלנו, עושים חפלה בנחל. אבל להגיע זה לא פשוט, תתכוננו. זוג נוודים שעבר לא מעט טרמפים בחייו, עומד בטרמפיאדה עם חבורת חיילים וערימת עיתוני "ישראל היום" שעתידם להתפזר ברוח המדברים ומושיט יד. על כל רכב שעוצר, עולים כמה וחיילים ובאים אחרים במקומם. גורלינו הוא להקשיב לשיחות על פז"ם ושבו"ז ועפו"ץ, ולשיחה בין נהג טלטולית עם שיער מהצד שמכסה את הפדחת שמנסה למכור לרוסי הצעיר שמוחץ זבל את המוסטנג הישנה שלו בעשרים אלף שקל. בעיה? אין בעיה איתה, הבעיה עם הנהג, אני לא יכול לנהוג עליה יותר. עוד חודש... בטוח? שואל הצעיר. כמעט... למה אם שילמתי והיא לא באה אליי, אני בא לקחת אותה מהחנייה! שש שעות ציפייה. קריאת כל העיתון מהכותרות ועד המילים הקטנות, שלא מוסיפות דבר על הגדולות, מונית, והליכה בשטח נחל עם עצי אלה וללא סימני דרך מלבד עקבות של זוג סנדלי שורש וזוג כפות רגליים יחפות.
        על הדרך הראשית של הנבטים [הבדואים הקדמוניים-תקופת רומא], אנחנו יושבים בסוכה במדבר. יש לולב ואתרוג וסכך נצח [פיסת שמיים]. היתה כוונה להביא סכך, אבל הוא עף מהגג כשהרכב עלה על איילון, אז יש לפחות 'כוונה' ו'שכר טרחה'. אי שם בהרים בין בורות בשם 'לוץ', נחל בשם 'עקרב' והרים בשם: ערוד, חריף ועריף. בו הלבוש המועדף הוא דגמח ירוק זית או בד שחור ואוורירי עם חרכי עיניים. בו כל תנודה מצריכה האמר, גמל, שקית על הראש או תיק על הגב. שם אנחנו מעבירים ימים בסוכה במדבר כמו שהיום חיים רק הבדויים.
         קצין אדום נעל, מספר שפעם אחד החיילים הבדואים שלו התקשר אליו, ואמר שהוא בפיקוד העורף ולא מאמינים לו שהספחים של תעודת הזהות שלו אמיתיים. הקצין הגיע לעזור, אבל הוא מספר שמתעודת הזהות יצאו כל כך הרבה ספחים עם שמות ותעודות זהות שזה הגיע לרצפה, משום שלאיש הזה היו 42 ילדים וארבע נשים. החיילת בקופה חשבה שצוחקים עליה. דרך החיים של הבדואים בישראל אינה נמצאת בפיקוח, אך לדבריו הקהילה מכפילה את עצמה כל 12 שנים. לרוב הגברים יש שתי נשים: את הראשונה הכריחו אותם להתחתן עימה בגיל צעיר מאוד ובדרך כלל הם אינם אוהבים אותה. את השנייה הם אוהבים, היא זאת שהם בחרו להתחתן עימה. שלוש וארבע זה כבר עניין של יכולת כלכלית.

    בחור שחור עור, עם שיער מתולתל קצר, נטייה לחיפוש אחר צדק, דיבור כנה, וחיוך לבן שמאיר לשמיים. יש לי שש או שבע אחיות, אני לא בטוח... פשוט האחות הכי גדולה מתה. היום היא בת ארבעים, אני לא בטוח. ואחריה זה עוד בת ואז שתי בנות שנודלו באותו הזמן ואז אני... כל המשפחה שלי שם ורק אני פה [בישראל] כבר כמעט ארבע שנים. אני בן עשרים ואחד. איך הגעת לישראל? אני שואל חבר ארתראי שפגשתי בחווה במדבר. באתי לסודן בגלל שבת דודה רצתה להגיע לסודן. ושם תפסו אותנו, שמו עלינו שרשרת ברגליים ובידיים, אבל אז הגיע ___ והם ברחו. בסיני הייתי ארבע חודשים. הבדואים שם תפסו אותנו ועשו לי עם הג'ריקן והאש. טפטפו על כפות הרגליים. וגם עם ה___ שלוחצים וזה עושה אש. כשהגענו קרוב הבדואי הראה לנו נקודה אדומה [אנטנה של בסיס צה"ל ] ואמר לכו לשם. השוטרים המצריים ירו ואמרו לעצור. אני הולך ככה [הוא מדגים צעדים קטנטנים עם רגליו] ולא עוצר, אחד עצר והרים ידיים ועוד אחד עצר, אבל לא יכול להרים ידיים. אני הולך בחושך בין המצרים והם לא רואים אותי. ואז הגעתי לגדר. ואני לא יכול לטפס על הגדר, הרגליים שלי שרופות, ואני נופל על הגדר, והיא נופלת איתי. ישו עזר לי להגיע. בסיפור שיש בו טובים, תמיד יש רעים, ודי לחכימא ברמיזא.
       רמת הנגב, איזור בו מפוזרים שלטים של "זהירות גמלים" בכל עבר, כי חבורות של גמלי פרא מסתובבים במדבריות. הטענה המקומית אומרת שכל גמל שייך לבדואי, ואלו גמלים שחצו גבול סיני-ישראל עמוסים בסמים ונשים מסכנות, אם הם שייכים למישהו זה לבדואים מסיני. אנחנו פוגשים את הבדואים של הנגב בטרמפים. אתה חי באוהל? בוא לכפר שלנו תקים אוהל. פוגשים אותם בחניוני לילה. אתה צריך משהו? סבון... לא. לחם? כן. וכך אנו מקבלים פיתות בדואיות כל יום לזולה שלנו בבורות לוץ. גבר! צועקים לי מרכב שעובר בחורשה ליד כביש 40, מצפה רמון. רוצה להפיל ראש? מתקרב, ונוספת גם אשה. אפשר להפוך את זה לשני ראשים? נעמדים בחלון של אוטו עם שלושה בדואים חייכינים. הנהג מעמיד באנג פלסטיק זול מולי [הבחור המזוקן עם וסט בז' עם כיסים, שחושב שהוא בספארי] ואז הם מסבירים ונותנים דוגמאות לאיך לזהות את מי שמעשן. אנחנו מכירים אותכם ["או" עם שורוק], יש לכם את המבט הזה בעיניים. 

המלצה מטרמפ:
יש חפץ בו- תערוכה של אומנות בדואית בבאר שבע

מקלחת בקערת המים של כלבה