לפקוח עיניים בשש בבוקר ולקום בשש וחצי. לראות כל יום את הזריחה ולשתות מאטה בשקיעה. שמיים צבעוניים ולילות שטופי כוכבים הם הנוף הקבוע במדבר. אדמה חולית כמו במדבר סהרה וכמו בעזה. היצורים המקומיים חופרים להם מנהרות עם פתחי מילוט רבים, שאם יבוא אוייב הוא יתעה במנהרותיהם למשך שנים...ואולי רק למספיק שניות כדי שהם יוכלו להיעלם. הפתחים השחורים הללו מביטים בי לכל מקום אשר אלך, בין עם זה לחממה להפוך אדמה עם מעדר ובין אם זה לעשב את עשרות זני הקוצים שממררים את חיי ההולכים על שתיים. כפתור החולות הוא המבוקש מספר אחת ברשימת המזיקים, מדובר בתחליף המקומי לכרבולת התרנגול [קוצי מוות, בפי חבריי]. ללכת יחף- NOT. אי אפשר ללכת יחפים. קוץ בדמות כפתור שכל רצונו להדבק אליך, כל כך מכאיב וקשה שבכדי להוציא מהסוליה צריך למצוא מקל או לנסות להתעלם מסוליית הקוצים בנעל. מתפזר בסלון, במטבח, בחדר השינה... אם הייתי בצד שלו, הייתי חייב להסכים, גאון! הייתי מצלם סרט פלישה של חייזרים לחולות באר מילכה, לא ניתן לעמוד מולם. כל פעם שעוקרים צמח אחד, הוא מפזר מאה כפתורים במדבר. קשה מאוד להלחם ברוע, זה מזכיר את הנחשים מ"מחזור שער המוות", להרוג אחד פירושו להעיר שניים לתחייה. לפני זמן מה, לא זמן רב, אבל זמן מה, זה היה בפסח, אבל לא פסח יהודי, פסח בסגנון מיצרי, האדמה פערה את פיה, רוחות המדבר הביאו את המליארדים הרעבים, משהו בסדר גודל כזה שישראל לא יכולה לעמוד בו. זה קרה בגלל חורף גשום במערב אפריקה, אז החגבים מדלגים על שלב רבייתי והופכים למין מתפרץ, מה זה אומר לגבינו? מכת ארבה בשדות של באר מילכה. משך הביקור: חודש, מאכלים אהובים: הכול. תגובה מקומית: משאת נפש עד שיוויון נפש. העולם מתמוטט. תופעת טבע שמגיעה לישראל פעם במאה שנה.
החקלאים באיזור מספרים: צריך לראות כדי להאמין, נפתחו שערי הגהינום, האדמה זזה [כי הארבה הלך ולא עף עדיין], החקלאים האורגניים סבלו הרבה יותר מאלו שריססו, והם מספרים: "בהתחלה הם אכלו רק את העשבים השוטים, אז אמרנו לא נורא, אבל כשהם גדלו הם נהיו פחות בררניים ואכלו את צמחי המרפא מהקודקוד ועד האדמה". היה רק חסר נביא מזוקן עם עיניים בורקות שיעמוד על ההר ויקבע בקול רועם שזהו רצון האל! אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
כשמתנדבים בחווה, יש לקבל את השותפים כמו שהם:
הוא עבר דרך שלוש מדינות בהם ניסו להרוג אותו ובישראל שמו אותו בסהרונים. הישראלים מספרים: סהרונים זה לא כלא, זה גטו. בבוקר יוצאים לעבודה, בערב חוזרים. צעיר חרוץ, עם עור שחור ושפה זרה לא אוניברסיטאית, יושב על הספה ושומע את המזרחי הכבד של ארצו, סגנון של הrompecorazones שוברי הלבבות. זה הזמר הכי גדול שלנו, שפכו לו חומר לתוך העין והוא עיוור בעין אחד, אז אשתו עזבה אותו והוא שר לה: אני עיוור, אבל הלב שלי רואה... העיניים של הבטה גם רואות, אך מבט עיניו עובר דרך צלב העצם שתלוי על חזהו. בהתחלה הוא היה שקט, אחר כך פצה את פיו ונשמע כמו הדרשה של יום ראשון: יש אחד שיצא מעיראק עכשיו, הוא אומר לאנשים ללכת אחריו, קוראים לו הינדריאס, יש לו את השמש ביד, מי שלא הולך אחריו הוא הורג, וגם מי שהולך אחריו הוא הורג. [מי זה השטן? שאלתי] כן, השטן! יש לו בבית כוס שקיבל מהמדרשה בניצנה שם למד עברית ומתמטיקה: הבטה, כל יום הוא סיפור, כל יום הוא דף בסיפור שלך, לסיפור שלך יש סוף טוב. וכשהוא אומר לי: אם נתתם לנו לבוא, למה אין עבודה? ואני יכול רק לשלוף לו: ישראל לא רוצה אותכם פה. אתה נכנסת מהגדר, אבל הממשלה רוצה שאנשים יכנסו רק מהדלת.
היא הגיעה הקיץ הזה לישראל ב"תגלית", עשרה ימים אינטנסיביים של ישראל, תוך כדי מלחמה, אבל בחינם. עם סיום התוכנית כל הקבוצה שלה ניצלה את ההזדמנות לקפוץ לאירופה. היא נשארה בישראל. לא פשוט לגדול במשפחה בה אמא שלך מספרת לך על שואת היהודים ואבא שלך מספר לך על שואת הארמנים ואז כשאת מגיעה לבית הספר מספרים לך על הדיקטטורה בארצך ורצח, וחפים מפשע וגורל שנחרץ. שנים היא בילתה בהשתתפות בעמותת Hijos שמנסה לעלות על עקבותיהם של נעלמי הדקטטורה. אך בחייה הבוגרים, היא נמשכת לתנועה של שלום עם היקום, שלום ואהבה. לעמוד מאחורי האמת שלה זה להיות טבעונית עם צליאק, לתת לשיער שלה לגדול כבר ארבע שנים, למחזר כמה שרק אפשר. על tetra שמעתם? קרטונים של מיץ שמורכבים משכבות של פלסטיק וקרטון מהם אפשר להכין ארנקים. היא אמנם רק בת 26, אבל במובנים מסויימים היא כבר הרבה יותר מגובשת מבני 26 רבים. כבר גרה בקומונות ולבדה, מכרה ריבות ביתיות באינטרנט ונסעה את כל דרום אמריקה עד אקוודור בטרמפים ועל הדרך התפרנסה מעשיית לולואים. מלמדת אותנו מאנטרות של שאמאנית מקסיקאית בת 80, על אהבה, על אמא אדמה ואבא שמש:
חרגולים, חרדונים, ציפורים, נחשים ואיילות הם חיות הבר שהטבע מספק. ובחווה גרים חתולה וכלב שחושבים שהם אח ואחות. היא צדה עכברי שדה והוא חוטף לה ומחביא בבורות חצי מכוסים בחולות. כשמגיע זמן הארוחה הוא אוכל מהקערה שלה והיא מהקערה שלו, ואז הוא מצטרף אליה. הגיעו השעות החמות, הם נשכבים יחדיו על רצפת הבטון ומתנשפים בחוסר אונים. המצנן אינו מספק את צורכם להצטנן. הכלב יעשה מקלחת בתוך כיור המים שלו, ישאיר עקבות על המיטה שלי ואז ישכב בחול. החתולה תיעלם. להקה של תרנגולי חופש: זכר ושלושה נקבות מקרקרים בחווה, בעיקר מפרקים לערימת הקומפוסט את הצורה, טועמים מהאוכל של הכלבים. הם הולכים באיטיות משגשגת, הזכר מופיע יש מאין ממתחת למדרגות מקלחת השדה ואז... מופיע תרנגולת אחת מהצד, ועוד אחד מהחזית. אין זכר לביצי החופש שהן מטילות, אולי הכלב אוכל אותן.
יום אחד אנבלה מתעוררת רק עם סנדל אחד, יום אחר יונה מגלה ששקית הצמר שלו נחטפה, יום נוסף דסירה שואלת מי לקח לה את כרית הנסיעות והכול בגלל גור כלבים רענן.
שירת המדבר, חוות צמחי מרפא, שיש הקוראים להם צמחי תבלין: שמתחילים בלימונית וורבנה לימונית [לואיזה], מנטה, ויתניה [הצמח של המוקסות של הרפואה הסינית], אשווגנדה [שם של צמח ויתניה משכרת בסנסקריט] וזה ממשיך וממשיך. ואחרי שלמדים מה הצמחים המדוברים, אז חותכים אותם במזמרה ומייבשים אותם בצל. ואז.... מפרידים את העלים מהמקלות [שזה יכול להיות פעילות מדיטטיבית לשמונה שעות יומיות], ואז זה הופך או לחליטה עם כוחות ריפוי או לקוסמטיקה טבעית. נשמע כיף? לאשת התה שלי, זה היה גן העדן.
החווה ממוקמת אי שם בין התחת של מדינת ישראל לתחת של מצריים. כל החיילים הגרועים של מצריים נשלחים לפה, כדי לירות על מבריחי סמים, והצבא שלנו? רואה בזה הזדמנות לשמור על עירנות. לפעמים מדובר באריתראים שצריכים טרמפ לתל אביב ולפעמים זה סמים. יש פה ציר מוכר להברחות שמוביל כמעט עד למועצה האזורית, שם יש את כפר המבריחים המוכר היטב למקומיים [דיר אל בל]. מצפון-מערב הגבול המצרי, מדרום שטחי האימונים של תותחנים בשבטה ומצפון-מזרח פיצוצים על קוליים זה צה"ל ברפיח. אנחנו שומעים חדשות: ביום, בלילה, כשאני הופך אדמה בחממה, קוצץ צמחי מרפא בשדה ושם אותם לייבוש בחממה בצל. ועדיין מדבר הזה יש שקט שלא ניתן לקנות בשום מקום אחר בארץ. למעט רעשים על רקע בטחוני, אין כמעט רחש שעולה על: צלילי הטרקטורים בשדות, ציוצי הציפורים בבוקר והצרצרים בערב, רעש המצנן בסלון בשעות החמות של היום, נביחות כלבים מהשדה השכן, צעקות של מסיבות מהתאילנדים בשדה השכן בערבים. ולוח הזמנים מתנהל בשאנטי, צריך להיות מסוגלים לעבוד לבד, ללא בוס על הראש, אבל ההרגשה היא שאוכלים טבעוני ובריא, שיש שפע, אם אין לחם שיפון 80% בפריזר, אז הבטה מרים פיתה דרוזית עם סאג' על הכיריים, כי חם מדי להדליק מדורה בשתיים אחה"צ. אורז. קינואה. שמן זית. ירקות מהגינה. עדשים ירוקות. אבטיח מלון ובמיה ענקית. עדשים כתומות. וטחינה וטחינה וטחינה. אז עובדים שמונה שעות ביום, אבל הימים מתנהלים בעצלתיים בין קריאת ספרים, שינה ואוכל. העיקר שכמתנדבים בחווה ואין תשלום עבור העבודה, רק החלפה של שינה ואוכל, אז אוכלים טוב, ואוכלים הרבה. ואת זה אפשר לראות לפי הקקי... קקי אחד ביום.
הוא עבר דרך שלוש מדינות בהם ניסו להרוג אותו ובישראל שמו אותו בסהרונים. הישראלים מספרים: סהרונים זה לא כלא, זה גטו. בבוקר יוצאים לעבודה, בערב חוזרים. צעיר חרוץ, עם עור שחור ושפה זרה לא אוניברסיטאית, יושב על הספה ושומע את המזרחי הכבד של ארצו, סגנון של הrompecorazones שוברי הלבבות. זה הזמר הכי גדול שלנו, שפכו לו חומר לתוך העין והוא עיוור בעין אחד, אז אשתו עזבה אותו והוא שר לה: אני עיוור, אבל הלב שלי רואה... העיניים של הבטה גם רואות, אך מבט עיניו עובר דרך צלב העצם שתלוי על חזהו. בהתחלה הוא היה שקט, אחר כך פצה את פיו ונשמע כמו הדרשה של יום ראשון: יש אחד שיצא מעיראק עכשיו, הוא אומר לאנשים ללכת אחריו, קוראים לו הינדריאס, יש לו את השמש ביד, מי שלא הולך אחריו הוא הורג, וגם מי שהולך אחריו הוא הורג. [מי זה השטן? שאלתי] כן, השטן! יש לו בבית כוס שקיבל מהמדרשה בניצנה שם למד עברית ומתמטיקה: הבטה, כל יום הוא סיפור, כל יום הוא דף בסיפור שלך, לסיפור שלך יש סוף טוב. וכשהוא אומר לי: אם נתתם לנו לבוא, למה אין עבודה? ואני יכול רק לשלוף לו: ישראל לא רוצה אותכם פה. אתה נכנסת מהגדר, אבל הממשלה רוצה שאנשים יכנסו רק מהדלת. היא הגיעה הקיץ הזה לישראל ב"תגלית", עשרה ימים אינטנסיביים של ישראל, תוך כדי מלחמה, אבל בחינם. עם סיום התוכנית כל הקבוצה שלה ניצלה את ההזדמנות לקפוץ לאירופה. היא נשארה בישראל. לא פשוט לגדול במשפחה בה אמא שלך מספרת לך על שואת היהודים ואבא שלך מספר לך על שואת הארמנים ואז כשאת מגיעה לבית הספר מספרים לך על הדיקטטורה בארצך ורצח, וחפים מפשע וגורל שנחרץ. שנים היא בילתה בהשתתפות בעמותת Hijos שמנסה לעלות על עקבותיהם של נעלמי הדקטטורה. אך בחייה הבוגרים, היא נמשכת לתנועה של שלום עם היקום, שלום ואהבה. לעמוד מאחורי האמת שלה זה להיות טבעונית עם צליאק, לתת לשיער שלה לגדול כבר ארבע שנים, למחזר כמה שרק אפשר. על tetra שמעתם? קרטונים של מיץ שמורכבים משכבות של פלסטיק וקרטון מהם אפשר להכין ארנקים. היא אמנם רק בת 26, אבל במובנים מסויימים היא כבר הרבה יותר מגובשת מבני 26 רבים. כבר גרה בקומונות ולבדה, מכרה ריבות ביתיות באינטרנט ונסעה את כל דרום אמריקה עד אקוודור בטרמפים ועל הדרך התפרנסה מעשיית לולואים. מלמדת אותנו מאנטרות של שאמאנית מקסיקאית בת 80, על אהבה, על אמא אדמה ואבא שמש:
soy tu ninia madre,
soy tu ninia,
derpierta es hora de jugar con la tierrra
, derpierta es hora de cantar al sol,
derpierta es hora de jugar con la tierra
, derpierta es hora de cantar amor
חרגולים, חרדונים, ציפורים, נחשים ואיילות הם חיות הבר שהטבע מספק. ובחווה גרים חתולה וכלב שחושבים שהם אח ואחות. היא צדה עכברי שדה והוא חוטף לה ומחביא בבורות חצי מכוסים בחולות. כשמגיע זמן הארוחה הוא אוכל מהקערה שלה והיא מהקערה שלו, ואז הוא מצטרף אליה. הגיעו השעות החמות, הם נשכבים יחדיו על רצפת הבטון ומתנשפים בחוסר אונים. המצנן אינו מספק את צורכם להצטנן. הכלב יעשה מקלחת בתוך כיור המים שלו, ישאיר עקבות על המיטה שלי ואז ישכב בחול. החתולה תיעלם. להקה של תרנגולי חופש: זכר ושלושה נקבות מקרקרים בחווה, בעיקר מפרקים לערימת הקומפוסט את הצורה, טועמים מהאוכל של הכלבים. הם הולכים באיטיות משגשגת, הזכר מופיע יש מאין ממתחת למדרגות מקלחת השדה ואז... מופיע תרנגולת אחת מהצד, ועוד אחד מהחזית. אין זכר לביצי החופש שהן מטילות, אולי הכלב אוכל אותן.
יום אחד אנבלה מתעוררת רק עם סנדל אחד, יום אחר יונה מגלה ששקית הצמר שלו נחטפה, יום נוסף דסירה שואלת מי לקח לה את כרית הנסיעות והכול בגלל גור כלבים רענן. שירת המדבר, חוות צמחי מרפא, שיש הקוראים להם צמחי תבלין: שמתחילים בלימונית וורבנה לימונית [לואיזה], מנטה, ויתניה [הצמח של המוקסות של הרפואה הסינית], אשווגנדה [שם של צמח ויתניה משכרת בסנסקריט] וזה ממשיך וממשיך. ואחרי שלמדים מה הצמחים המדוברים, אז חותכים אותם במזמרה ומייבשים אותם בצל. ואז.... מפרידים את העלים מהמקלות [שזה יכול להיות פעילות מדיטטיבית לשמונה שעות יומיות], ואז זה הופך או לחליטה עם כוחות ריפוי או לקוסמטיקה טבעית. נשמע כיף? לאשת התה שלי, זה היה גן העדן.
החווה ממוקמת אי שם בין התחת של מדינת ישראל לתחת של מצריים. כל החיילים הגרועים של מצריים נשלחים לפה, כדי לירות על מבריחי סמים, והצבא שלנו? רואה בזה הזדמנות לשמור על עירנות. לפעמים מדובר באריתראים שצריכים טרמפ לתל אביב ולפעמים זה סמים. יש פה ציר מוכר להברחות שמוביל כמעט עד למועצה האזורית, שם יש את כפר המבריחים המוכר היטב למקומיים [דיר אל בל]. מצפון-מערב הגבול המצרי, מדרום שטחי האימונים של תותחנים בשבטה ומצפון-מזרח פיצוצים על קוליים זה צה"ל ברפיח. אנחנו שומעים חדשות: ביום, בלילה, כשאני הופך אדמה בחממה, קוצץ צמחי מרפא בשדה ושם אותם לייבוש בחממה בצל. ועדיין מדבר הזה יש שקט שלא ניתן לקנות בשום מקום אחר בארץ. למעט רעשים על רקע בטחוני, אין כמעט רחש שעולה על: צלילי הטרקטורים בשדות, ציוצי הציפורים בבוקר והצרצרים בערב, רעש המצנן בסלון בשעות החמות של היום, נביחות כלבים מהשדה השכן, צעקות של מסיבות מהתאילנדים בשדה השכן בערבים. ולוח הזמנים מתנהל בשאנטי, צריך להיות מסוגלים לעבוד לבד, ללא בוס על הראש, אבל ההרגשה היא שאוכלים טבעוני ובריא, שיש שפע, אם אין לחם שיפון 80% בפריזר, אז הבטה מרים פיתה דרוזית עם סאג' על הכיריים, כי חם מדי להדליק מדורה בשתיים אחה"צ. אורז. קינואה. שמן זית. ירקות מהגינה. עדשים ירוקות. אבטיח מלון ובמיה ענקית. עדשים כתומות. וטחינה וטחינה וטחינה. אז עובדים שמונה שעות ביום, אבל הימים מתנהלים בעצלתיים בין קריאת ספרים, שינה ואוכל. העיקר שכמתנדבים בחווה ואין תשלום עבור העבודה, רק החלפה של שינה ואוכל, אז אוכלים טוב, ואוכלים הרבה. ואת זה אפשר לראות לפי הקקי... קקי אחד ביום.
נשמע מדידטיבי. אבל למה אין תמונות שלכם יחד??
השבמחקשרה