כל כלב בא יומו

כל כלב בא יומו. אמרו לי את זה פעם כשהייתי גורה ועושה שטויות, אבל לא הזכירו לי את זה שוב. שכחתי. חייתי את החיים הטובים, בלי לדעת שהם טובים, לא ידעתי שאני חופשייה לשכב בחוסר מעש 24/7. הייתי מרגישה כל כך בנוח במיזוג שלי, בבפנים, שלא היה משנה איזו עונה בחוץ, יש לי בית וגם אם הוא מתחלף מידי פעם בבית אחר. אני מוגנת שם ויכולה לחלום. ובלילות אני חולמת שאני אשה ולא כלבה. אשה שחופשייה לעשות ככל העולה על רוחה. שוכבת, כשבא לי מלקקת קצת את הכוס, קצת את התחת, אין עניין של בושה, כי אני כלבה-אשה ויש בזה מן הנמוך ויש בזה מן החופש.
      בבית האחרון הייתי גרה במקום קצת מוזר. קצת גן עדן וקצת גיהנום. כבר לא היתה את השגרה שכל כך נצרכתי לה. זה לא היה שקט ואז טיול ואז שקט. הדלת היתה פתוחה ויכולתי לעשות מה שבא לי. פגשתי כלבים שרצו לשחק איתי ולא לתקוף אותי, אבל כבר לא יכולתי לשחק. איזו חמודה! אמרו ובאו ללטף אותי, גדולים כקטנים. הייתי עושה את שלי וחוזרת לבית לשכב. בחוץ בפנים לא היה הבדל. אז ויתרתי על זכויות המזגן שלי. לא היתה ברירה. ואז נזרקה האבן הראשונה. היא לא פגעה בי, אבל אז ידעתי שהפכתי למטרה בתוך הבית שלי. בית קרקע במושב עם פרצופים מחייכים וקול שבא משמיים espera, aqa viene la perra de la vecina... חלון היה נפתח ואבן היתה נזרקת. צעקות נשמעות בספרדית, זו שפה שאני מבינה. אבל אבנים למה? אבנים יהודיות.
        ואז התחלפה שנה, ואף אחד לא הודיע לי על כך. כלומר לא היה אסאדו ובשר ועצמות, דברים שבדרך כלל מעידים על מעבר כלשהו וזה פשוט קרה... פשוט הוציאו אותי מהבית, כאילו אנחנו הולכים לעוד אחד מהטיולים המוזרים הללו של יונה ואנבלה, עולים על מכוניות, יורדים מהם. פעם תופסים אותי יפה, פעם לא כל כך. פעם אני יושבת על רצפה של מכונית בלי חלונות ומתחננת למשב רוח מרומם, פעם אני יושבת על הברכיים של אנבלה ומתחננת לקצת יחס, אבל אנבלה ישנה והנסיעה קצת יותר ארוכה משציפיתי. וחשבתי תמיד, טוב מחר נחזור לבית. הורידו אותי בעל כורחי לנחל ורק שכחו להודיע לי שצריך ללכת שלוש קילומטר בנחל. עכשיו שלוש קילומטר, מה זה בשבילי. tres kilometeros a pie no es nada para mi. זה מה שאמרתי, למרות שבלב אמרתי- מה אתם משוגעים? אני אוטוטו בת 18 וזו המתנת יום הולדת שלי? אתם יודעים מה? תביאו לי כיסא גלגלים אני הולכת עד הסוף. בלתי אפשרי. והם עוד מתפלאים כשאני גומרת את המסלול על הידיים כמו תינוקת והם על הברכיים והגב דואב. 

    אילת. חוף ים. בחורות בביקני. שאני אתלונן? זה בדיוק זמן הנופש שאני זקוקה לו. אך אלוהים! איפה האוויר פה. ביקשתי התחננתי לתספורת שתקל על עומס החום. לא עזר כלום, הם הכירו רק מספרה אחת אצל גרמנייה דוברת אנגלית שהיתה לו אורווה עם סוסים, אבל את מי היא הכי שיבחה בכל החיות שלה? את החמור. זו חיה מאוד פיקחת היא אמרה. והיתה מוציאה ממני קרציות עם ציפורנייה. una mujerula. heavy . בסוף למדתי לשחות. זה לא היה דבר שחשבתי שאני ארצה לעשות בגיל כזה מופלג, אבל זה היה או זה או זה:

והייתי חייבת אוויר. אי אפשר להלחיט מספיק מהר שם. במדבר. הכלבים המקומיים היו מסתכלים עליי, במבטים מתנשאים, הי את. מנידים את הראש למראה שעוות העיניים והלשון המשתרבבת בעקימות מהפה. רואים שאת לא מפה. אה, כן? la puta madre בטח שאני לא מפה ולא רוצה לחזור למקום הזה.

     הולכת על החול ונשרפת. הולכת על האספלט ונצרבת. מקפצת ברגליי ומבקשת בפעם הראשונה בחיים- נעליים. אבל עכשיו לא חג המולד, ואין אף עץ בסביבה שיכול לספק צל. צריך להמשיך ללכת. ואני לא יכולה. אז שוב פעם ahupa על הידיים. וחם כל כך בערבה, וכבר אין מים להצטנן בהם. זה גיהנום אמיתי.

 

 Dios! llevame ahora. no tengo fuerzas de seguir de esta manera, hace no mas de un anio, estuve parada en una jaula en el piso cuatro, alla me pasaron todos mis anios del juventud, y ahora donde estoy? pienso que llega mi tiempo de devolver las llaves, ya no tengo casa, pero quiero devolver las igual. si vos escuchas, es el tiempo del juicio. estoy parada bajo el sol en un desierto infinito. mis patas, cuatro, se quemaban sobre un infierno de tierra. exhalando aire, pero no hay nada que inhelar. no puedo comer, no quiero tomar. quiero subir sus escaleras a otro lugar con plumas y aire frio y muchos perros. puedes sacarme en caulquier momento, sin avisarme. pero si no haces esto para mi, yo pido de tus otros servientes que cagan sobre tu silla de superpoderes, para que recuerdas siempre que hay otros alrededor.

זה נראה רע, וזה מרגיש רע

לומדת לעמוד על שלי מול באסטר

       

      ברגע של חולשה אני עוצמת עיניים ופוקחת, איפה הם? מטושטשת אני שוכבת על הרצפה. קשה לי ללכת מאז שבאסטר קפץ עליי כאילו הייתי גם אני בת שנה. חושב שאני החברה הכי טובה שלו, ויכולה לו, שמונת הקילו שלי אל מול השלושים-ארבעים שלו. אבל הוא רק גור ומה בכלל יודע מהחיים? לא עזר כלום, שבר לי את הגב, זה מה שהוא עשה. יום שלם לא יכולתי לקום, הייתי הולכת על שלוש רגליים, צולעת. זה כבר לא עניין של העדפה, זה לא מספיק שאני אוכלת בישיבה, מה לא רואים שאני עייפה כבר, שיש פ"זם? בן כלבה הבאסטר הזה.

        ושוב פעם אני עוצמת עיניים ופוקחת. אוי, מנצ'יטס מה קרה לך? מצאו אותי שוכבת במטבח כמו בסצינת הפתיחה של "שבעה חטאים" או בסרטים הוליוודים הללו שכבר הוציאו את הגופה, וציירו קו לבן מסביב, שכבתי תשושה על הצד, אומללה בתוך שלולית של שתן וקיא וחרא. לא הצלחתי אפילו לקום לחרבן. והקקי...פשוט יצא. התייבשתי, וכמו כלבה ישראלית קערת המים שלי היתה מלאה לידי.
        ידיים הרימו אותי וטבלו בבריכה של מים. התעוררתי ואז הכול החשיך שוב. נהייתי כבדה. כלומר הגוף נהייה כבד ואני השתחררתי מעולו של זה. העיניים שלי יצאו מחוריהן, כמו צל של יום, נשמתי נעמדה מעל סצינת המוות של גופתי המתה. כמו מלאך צעיר ישבתי בקלילות על ענן והסתכלתי בפניהם העצובות, ובחולשה שלהם. לא בא טוב עכשיו, המוות הזה, לא יכול להיות... קומי, מנצ'יס שלי! הסתכלתי ברצונותיהם וביכולות שלהם: הם היו רעבים, הטלפון צלצל ודרישות השעה קראה להם לעבוד, אבל הם עמדו לצידי... אז חזרתי אל גופי. פתחתי עיניים, משקל גופי שינה מעשר לחמש [תנסו את זה עם יד רדומה של שיכור ויד שהתעוררה] המשקל שונה. אז חזרתי, זה לא טי ניי ניי, חגיגה. קצת כמו תינוקת. פוצי מוצי, השקו אותי בתרופה, הייתי בינג'מין באטון לדקה. ואז חזרתי לעמוד על הרגליים.
     אני עדיין לא יודעת למה חזרתי, כי שני המטורפים הללו לעולם לא ילמדו איך להיות עייפים וזקנים. והם חושבים להגיש אותי למועמדות בספרי השיאים של גינס על הכלבה בת ה17 פסיק 9 נקודה 9 שעלתה על הכי הרבה סוגים של רכבים בטרמפ: טנדר פתוח, משאית, סמי טריילר, ריו צבאי, מונית עם כיסאות עור, מה שתרצו. אם זה מתגלגל מכאן, אני נוסעת.

פה אני הולכת משיבטה הנבטית לבסיס צבאי שיבטה

וממשיכה לשחות, כי בחיים צריך רק לא לטבוע