מי יודע מדוע ולמה, לובשת הזברה פיז'מה?

כל ערב לקראת השקיעה הוא מנקה את החוף ליד הזולא שלו. אוסף את בקבוקי הזכוכית בשביל הכסף, ממחזר את בקבוקי הפלסטיק ואת שאר הזבל הוא אוסף בחצאי חביות חלודות שמשאירה עיריית אילת ושורף. ריח הפלסטיק הנשרף, העולה בנחירינו מזכיר לנו עיר אחרת, את קטמנדו, אבל מה נאמר ומה נגיד ל"חמודי", שם החיבה הישראלי למחמוד. בדואי בגיל העמידה, עם גוף צנום על סף תת תזונה, שחי בחושה הכי דרומית באילת, אחריו זה כבר מחלף טאבה קאזינו וחולות סיני. שלד בולט, עם עור כהה ומספר קעקועי בית: דג על קרס בכתף אחת ועקרב עם הכיתוב amane מתחתיו, בכתף השנייה. חיוך תמים והרבה רצון טוב. לידו, בתוך הזולא, ישנו ספר או מדריך אל החופש והחיים בלי החומר, "רק להיום".
         הוא מבקש סיגריה. לאחר מכן הוא מחזיר לנו שתי כוסות מים, אלו מי קרח, טובים! אנחנו מהנהנים בשקט ממרבצינו , איפה שהפרשנו ללילה על החוף. בעודנו נאבקים במדורת הבוקר, הוא בא עם תה בכוסות חד פעמיים ומציע לנו ארוחת בוקר משותפת, בזולא שלו. פינוק של חביתה מושקעת ודגים ברוטב עגבניות. בואו, האירוח עלינו. הוא גר עם עוד שלד של בן אדם, קצת יותר חסון ושרירי ממנו עצמו, עם שערות אפורות בזקן ובקרחת ודיבור רציני יותר שקראנו לו סמי, אבל זה לא השם שלו. ודווקא כשהם דיברו ביניהם בערבית, חמודי נשמע הרבה פחות "חמוד" וכנוע משהוא נראה כשהוא מדבר עברית. יש בו משהו שזקוק לאהבה, אבל לא יכול לקרוא את המציאות כמות שהיא. אצלו בראש יש לתת עד סוף העולם, והעולם בתורו יתן בחזרה עד- שהעולם יעצור ויאמר די, הספיק להיום! הגיע הזמן לללכת לישון.
         אצל הבאבא שלי באילת, ליד מעבר טאבה, בזולה האחרונה בשורה, שמורכבת מקרעים של בדים מכל הבא ליד. שני בני דודים, שממסטלים לי את התחת בבאנג הכי sleezy סטייל כיתה ט', אגדה אורבנית של בקבוקי חצי ליטר עם מבחנה שעשוייה מצינור ואיזולירבנד לבן. מעשנים עד שמגיעים לשיחות זרוקות בהן כל רעיון נראה כמו פיצוח השנה של כלבוטק. זה כמו ביקור בסרט בורקס טורקי שמשודר באחת בצהריים בערוץ אחד ז"ל. ערבי. מעשן. וכבד. חיים בסרט ונהנים מזה. רק להיום. אם נצייר את זה כהDude Labowsky מהנהן בעיניים פקוחות לרווחה. אנחנו רוצים לקום לנפח את המזרון הורוד ולקפוץ למים, אבל אף אחד לא זז. זה נשאר בדיבורים. אני בתוך סיפור של ד"ר סוס, כשבתקרה מטריית פסים בירוק ולבן על בד לייקרה לבן מתוח ואיזור של בד כתום ובד כחול וגם חולצה שמוסיפה ורוד. בא לך להכנס למים?

              סמי, הוא הבאבא, כי יש לו הרבה מה להעביר כשהוא מסטול. וטוב לי לכתוב אותו, על אף שאינני מסכים... אתם האשכנזים [הוא מתכוון לכל היהודים]כל כך חכמים, לוקח לכם מלא מילים להסביר את העולם. וזה פשוט. אבל אתם מסתבכים. ואנחנו הפכים... ארכיאולוג! [הוא מצביע עליי, הגבר המזוקן שכותב בעט את שמתרחש] תרטיב קצת את הגרון. את רואה [הוא מדבר עליי] זה עם המשקפיים מתחבא תמיד מאחורי מסכה, אצלו זה מאס-תו-רין. הכי טוב לקפוץ לתוך הדגים [הוא מתכוון לזרוק אוכל לדגים מהמזח ואז כשהם מתקבצים לנקודה אחת לקפוץ למים]. סיבוב שלישי, רביעי, חמישי. הפסקתי לספור. הם מנסים לשמור על סוטול גבוהה משהכססה מסוגלת לתת להם. מקשיבים לכינורות ערביים מסלסלים ברדיו כיס קטנטן, הים שקט כל כך שהוא לא משמיע צליל. והוא ממשיך: האדם תמיד מפחד מהטבע, משערות לבנות, מחולשה. אצל האשכנזים- הזקן אומר לילד: כשתהיה גדול אל תעשה טוב, למה אתה הולך להצטער עליו. [כשמגיעה הביקורת על הישראליות, תמיד יש את האגו שבוחן האם זו "חדשה תמימה" או "דעה"]. כשאני הולך לקנות כלי עבודה, אני לא קונה סיני, למה זה כמו לקנות זבל, אני קונה גרמני, למה זה מה שהיטלר עשה, כל מה שהוא עשה הוא עשה טוב. [נראה שכאן יש בלבול בין "נאציות" ל"גרמניות", אני נותן לאנטישמיות זולה לעבור מולי בלבוש של בורות. ואני מחייך והוא מחייך. ולכאורה הכול טוב.] הוא מעביר לי את מקטרת השלום.

             כמו שאפשר לצפות מעיירת נופש שנמצאת רחוק מכל מקום יישוב אחר, שממקומת במדבר ללא גשם, אבל עם ים עמוק וקר, דגים צבעוניים שלא סגורים עד הסוף איזו מין חיה הם ולכן חלקם התלבשו בפיז'מה של זברות ולא הורידו אותן, ויש כאלה שלבשו חליפות בצבעים טרופיים ונראים כמו תוכים,  יש כאלה שמסתירים את העיניים האמיתיות שלהן בפסים או כתמים שנראים כמו עיניים ובכך גורמים לעצמם להיראות הרבה יותר גדולים משהם באמת, יש  אפילו דג שחושב שהוא פיקאסו. והכי גרועים זה השמנמנים שהכול טוב להם ויפה, כל עוד לא אף אחד לא נוגע בהם. ואם נתקעת בהם בטעות, סוף הדרך! הם מוציאים מהגוף שלהם כאלה קוצים קשים עם קצוות ארסיים, כדי שתדע תמיד להסתכל לפני שאתה הולך לקראתם, צף על מזרן מתנפח ולובש משקפי צלילה. יש כל כך הרבה סוגים הזויים של דגים, שנדמה שחלקם עישנו פייסל בסיני ונראה שעדיין לא חזרו לגודל האמיתי שלהם, אבל כך הם גם האנשים שמגיעים לאילת. אלו לא רק הסטלנים של סיני, או הערסים של איזור הטיילת והמלונות, כשמתרכזים בישויות הבולטות של אילת, הם קצת יותר צבעוניים וקצת יותר סרוטים מהישויות שאנו פוגשים בדרך כלל. וזה די נחמד להיות הדג הפשוט שנלכד ברשתם הבלתי נראית, ולמצמץ סבתא... מה גדולות עינייך! ושינייך?!  

            בחור ישראלי בגילנו, מספר על גידול התינוקת שלו. חשבנו שלא ניתן לה אף פעם מוצץ, אבל תתפלאו כמה זה עוזר. חשבנו שהיא תאכל רק אוכל טבעי ואורגני, בסוף היו לנו בעיות בהנקה ו"מטרנה" מילא את החור הקיים. מסתכל עלינו יושבים בחוף מוקפים בתיקים וכלבה מתנשפת, פעם הייתי נווד, הייתי מחפש רוחני. הגעתי יום אחד לשומרי הגן, אתם מכירים? כן, זה שיטות השרדות אינדיאנים, וגם שיטות הכרות עם הטבע. כן, שם מצאתי שילוב בין החיפוש הרוחני לצורך שלי להתחבר לטבע. היום אני גם מדריך.

ביציאה מחוף האלמוגים אמא אחת עוצרת את הבן שלה בכניסה לרכב המשפחתי ומצביעה על זוג עם תיקים וכלב לבן וחום  Mira! Esos son Muchileros!

            שעת שקיעה ואנחנו לקראת יציאה מאחד החופים התיירותיים באילת. ואנחנו רואים בחור בריטי שכוב על הקרקע במעבר ליד הבר, בגוף אדום כמו לובסטר, קירח. יותר מוקדם הוא ישב בבר ושתה ושתה. ואמר למישהו ששאל אותו i have a head ache, body ache, everything ache, it's old age. אבל עכשיו כשהוא מכופף על הקרקע, גמור מהרעלת אלכוהול ובעל המקום מבקש ממנו לקום, i tell you, mate, just leave me be. i'm resting, that's what it is. i don't want to get up. האחראי אומר לו, שזה בסדר לנוח, אתה בחוף הים, ויכול לשכב על כיסא ים מול החוף, אבל לא כאן במעבר. הבחור, שנראה כבן 40, כתמי שמש מופיעים בפדחתו המגולחת, מרים יד צנומה באיום i tell you, mate, i didn't want this to happen, but you are going to make me go to the british embassy. you don't want no trouble from them, i'll get all political on you. ואז אומרים לי שהוא עובד בחוף, מוכר פיתות דרוזיות עם שוקולד השחר, ושותה מלא מלא.

            רוכב אופניים עוצר לידי ואומר: i like your shirt., הוא מצביע על צבע התכלת-

 it's the sky with clouds and they turn into a hand. at the center there is a heart,.

 גבר רזה עם פרצוף כחוש, חרוש קמטים, רכוב על אופניים ישנות, מהסוג שרואים אצל ארתראים ועובדים זרים ומלווה בשני כלבי רחוב ללא קולרים. שערו שרוף לבלונד, משוחח עימנו באנגלית עם מבטא זר, אולי שוודי.

  i take care of the dogs, if not, i would probably go someplace else. but no one else will take care of them. just the other day they took 10 dogs from behind that hotel and shot them. just because- they barked.  

הוא מעווה את פניו בגועל וזלזול.

 why couldn't they just nueter them and let them go. they aren't bothering anyone. they are afraid of humans anyway. and a few weeks ago the city rounded up 20 dogs from the streets, took them to the desert and shot them. i don't understand.

הוא מביט עלינו בחמלה,

 i am speaking to you, because i can see that you are travelers... you are from jerusalem? i like Ein Karem, it is a place with good energy. because of all the churches there.

והוא מוסיף תוך כדי שהוא מצביע על חזהו ומדגיש את האני-

 I think. because religion is to preach peace wherever you go.

 עובר אורח מצביע על אחד הכלבים שלידו ואומר שם, את סוג הכלב

. really? well, you see הוא חוזר אלינו you learn something. ומחייך

מנסים לעצור טרמפים מול החופים עם המלונות בדרום אילת. אולי יעצרו לנו. אולי לא, יש אוטובוס כל שלושים דקות. טנדר לבן עוצר והנהג מסכים איתנו, בדרך כלל לא עוצרים טרמפים. אבל אתה עצרת. נכון. זו לא התקופה היפה של אילת. בואו לאילת מאוקטובר עד מאי, אלו החודשים הטובים. עכשיו בקיץ, יש הרבה תיירים, העיר מוצפת, וחם מאוד, כולם בים ועייפים.
           פעם הייתי גר בחי בר, היה לי קראוון. הרשות היתה משלמת לי, הייתי עושה בשבילהם עבודות. כל הזמן הם אמרו שהם רוצים לסגור את החי בר, אך הם לא ידעו מה לעשות עם החיות. לפזר אותן, כמובן, אבל איפה? רצו לסגור את המקום, כי האוכל שלהם היה מאוד יקר, זה הרבה חציר. ראיתם את הנמר שיש שם? הוא לא מהאיזור הזה, איכשהו הוא הגיע לחי בר. כי יש בעיה בגני חיות בכל העולם, יש הרבה יותר מדי נמרים שנולדו בשבי, אי אפשר לשחרר אותם לטבע, משום שיבוא נמר חופשי ונגמר הסיפור. אז פשוט מעבירים אותם בין גני חיות בעולם, מישהו אחר לוקח את הבעיה שלך.

          רחוק מהמרכז בפנייה תועה מהכביש ההיקפי של אילת בו יש מיכל של חברת מקורות כל מאה מטר מסתתר לו נווה מדבר או יותר נכון "נאות מדבר" כמה דונמים טובים של הפרחת שממה טיפוסית ולא טיפוסית: אוהל בדואי, עצי פרי ארץ ישראליים, לבנות בוץ וחציר שפרוסות בחצר כמו חפיסות שוקולד בלגי קקאו 70 %, מבנים, מאהלים ופינות חמד באמצע הרי העיר האדומה. בכניסה מחכה פסנתר קיר שחור שבטנו חשופה לכל, עם עלים יבשים ואבק דרכים תוקעים את נגינתו. כל מבקר שבא מתפתה ללחוץ על הקלידים, לאו דווקא לנגן והצלילים הללו הם תחליף לפעמון דלת משוכלל לבעל המקום, איש מדבר ושלום, שמזמין אותנו להכנס, לשתות קר, להסתובב בחלקתו ואף לישון. אנחנו לא רוצים לגזול לך מהזמן [כי ממש הגענו ללא התראה] והוא בתגובה עונה: יש לי את הזמן שלי.