לאן שהרוח נושבת

כל כך קשה לצאת מהשגרה, כשיש לך כל מה שאי פעם רצית שיהיה. זה הבית עם הזולה בכניסה, והמדורות בלילה כשהילדים של האורחים ישנים בבית והם מספיק קרובים כדי שנשמע מעל המוזיקה שהיא תמיד babylon by bus ושותים קצת ומעשנים. וגרים הכי קרוב שאפשר לעבודה ואין דאגות גדולות. והמשא של החיים נסבל. הכסף בבנק עולה, אבל משהו מעקצץ. הגיע הזמן לצאת שוב פעם למסע.

      לא ברור איך לקרוא לזה. חוצה ישראל. זה שילוב בין כביש לשביל שחוצה את הארץ, אבל השביל לא מסומן. אי אפשר לקנות את התוכנייה שלו, הוא לא מופיע במפות. נוודים 2014, זה סוג של מודעות שאנחנו מנסים להכניס לחיים שלנו, אבל זה לא קל. כול הבית על הכתפיים, כי מה שעליי זה מה שיש לי. ויש לי הרבה, אין על מה להתלונן. מעקצץ לי לנוע. עומד בש.ג. של המושב, מושיט יד ומחכה. לאן שהרוח תנשב, לשם אנסוק.

         גבעות חוליות מזרחית לירושלים, כביש שמתפתל בירידה לכיוון ים המוות, ים הציפה, ים בלי דגים. הנהג חובש כיפה מסביר לי שהוא עובר עוד רגע למרכז הארץ, כדי לגור קרוב למשפחה שתעזור לו בטיפול בילדים, כדי שהוא ואשתו יוכלו להמשיך לעבוד כמה שהם רוצים ויכולים. מדבר יהודה, זו הארץ של הנביאים. הם היו יוצאים מירושלים לכאן כדי להתנבאות.על ירושלים- אני גרתי שם 3 שנים וזה הרגיש כאילו סחבתי משא של 3000 שנה על הגב. קשה להאמין שעיר כל כך גבוהה רוחנית, יכולה להיות כל כך כבדה.

      לילה בואדי קלט, צרצור של צרצרים, קריאה חדה של צפרדעים, זרימת מים קבועה, אור של רקיע, כוכבים נופלים, פס זוהר בגבול בין המצוקים לרקיע, מקהלה של יתושים חוגגת על הדם החם שנפל ברשותם, ואני מגרד בקדחתנות את כפות הידיים. רוח חמימה מלטפת בשערותינו. טבילה קצרה במי הנחל במערומינו, מרגיש כמו גן עדן.

       עומדים בצומת אלמוג, רוח חמה וחזקה מיבשת אותנו ואנחנו עוברים על חוקי הטרמפים. דבר ראשון: לא עולים עם ערבים, דבר שני: לא עולים על טנדרים סגורים, דבר שלישי... משאית סמי טריילר מבהיקה עלינו את האורות החזקים ואנחנו מסמנים. אולי... מי יודע? על כביש ישר במגמת ירידה היא עוצרת מאה חמישים מטר אחרי. יונה, רוץ אליו > יש לך מקום לשניים? > ריצה בחזרה> כן? [היא שואלת בהתרגשות] > הולכים עם התיקים במהירות המתאפשרת > הכלבה בוחרת בדיוק את הרגע הזה בכדי לחרבן>

       הכול טוב, התיקים יושבים בחוץ על המנוע ואנחנו בתוך משאית שווי 200,00$ שסוחבת עגלה בשווי 200,000 ש"ח, שעולה 5,000 ש"ח למלא טנק דלק סולר שהיא מסביימת באופן יומי על נסיעות חוזרות ונשנות מהמפעל למרכז. הנהג משועפת, חי על ההגה הזה כבר 25 שנה. כל כמה שנים הוא טס לחו"ל כדי לעבוד שנה או שנה וחצי. והוא עבד בכל העולם, אבל בישראל הכי טוב, יש תשלומים טובים. והמלחמה? כבר התרגלנו שכל שנה שנתיים יש איזו "הצגה" בארץ, אבל זה עובר. והנער החטוף משועפת? היו קצת בעיות בשכונה, פגעו ברכבת, אבל זה נגמר. ממשיכים לנסוע.
            
     בישראל, על המשאית אין זמן, לפעמים אתה יוצא לעבוד בשבת ואתה חוזר לבית ביום חמישי. כל היום נוסע בין המפעל הזה או הזה ומפזר למחסנים בארץ. אתה ישן במשאית, אוכל בדרכים. המדינה הזאת כל כך קטנה שלמשאית עמוסה שנוסעת מאילת לראש הנקרה לוקח 7-8 שעות וזה גם בגלל שחייבים לקחת הפסקה. בסן פרנסיסקו אתה יוצא לנסיעה 15 יום לכיוון אחד. אבל שם הכול יותר גדול, הקבינה היא כמו חדר, יש לך מקרוגל, ארון בגדים, מיטה, גז, רק שירותים אין וגם עם זה מסתדרים, לפעמים motel. מובילים בשר קפוא, ירקות, אוכל, רהיטים, מוצרי חשמל, ה-כול. ואיך עם הסתדרת עם השפה? הבוס היה יהודי-ישראלי והוא מדבר איתי 3 שפות, אבל בעיקר עברית. לפני שהתחיל... חשבתי לנסוע שוב, אבל הבן שלי בן 18 עכשיו, אז צריך לשמור עליו.

 

        בצומת של עין גדי לעת לילה נטוש כמו במערבונים, תאורת הכביש שותקת והכוכבים מנצנצים. טרמפ עם סרן בצו שמונה ברכב ממוזג עושה את כל ההבדל, לאחר נסיון לתפוס טרמפים בשמש הקופחת, תשע בבוקר מרגיש כמו צהריים ומתחמם ומתחמם. אנחנו יושבים מאחור כי בכיסא ליד הנהג נח הM16 המקוצר, הנסיעה מהירה הנהג מזפזפ בפלאפון בין אוסף עצום של שירים, כל שתי דקות עוברים לשיר אחר, מאמצע לאמצע לאמצע. when the violence causes silence, who are we mistaken? can't you see over, since 1916 in your head in your head they are fighting... i'm fixing a hole where the rain gets in and stops my mind from wandering, where it will goooo... she loves you yeah yeah yeah...די מעצבן אם רוצים להקשיב לשירים, אבל נחמד כי אפשר להוריד את הראש ולנמנם. עד שייגמר המזגן והשמש תנעץ לך שוב את הציפורניים בעיניים.