סרט המלחמה הראשון שלי

בישראל כל אחד חווה על בשרו מלחמה לפחות פעם אחת. חלק חווים את התקופה הזאת כחיילים, אך כולם כולם כאזרחים. כך קרה שבגיל שבע הייתי הולך לבית הספר עם שני תיקים, תיק בד ותיק קרטון, בתיק הבד עם הלוגו של מודן היו מחברות משורבטות ובתיק הקרטון הסתתרה מסיכת המגן שלי, מסיכה עם ריח גומי חזק עם חדק וקופסא שמחוברת בקצה, קינאתי באחים הגדולים שלי ובחבריי לכיתה שלא היו "אסמטיים" והיתה להם מסיכה בדיוק כמו של המבוגרים. היו לי גם קלפים של "סופה במדבר" עם טנקים ותותחים אמיתייים, אלו היו הקלפים שבאו אחרי "חבורת הזבל" שנתנה לי את הכינוי "יונה פעמונה". הרבה זמן התביישתי במסיכה שלי, ובזכרונות הקטנים שלי מאז, כשהייתי ילד, אבל היום כשאזעקות הם שוב חלק מהדיבור היום יומי, אני יושב על ספה עם חברים וכל מה שמדברים זה מלחמה: או על משהו טרי טרי, או על יושן נושן. ומתחילים להיפרם הקשרים שקשרתי על סרט המלחמה הראשון שלי.

פעם לפני שנים רבות, עוד לפני שהיה בכל בית בישראל ממ"ד, ובהישמע האזעקה שהיתה קצת שונה מזאת של היום, אבל בישרה את אותה בשורה, טילים יורדים מהשמיים, היתה כל משפחה נכנסת ל"חדר האטום" עם החלון שסגור עם סרט הדבקה, והסמרטוט מתחת לדלת. כל אחד מבני המשפחה היה מלביש על פניו מסיכה, כמו בפורים, רק הרבה יותר מפחיד. [היו לי סיוטים באותו זמן כשהייתי הולך לישון. הייתי חושב שההורים שלי לובשים צורה אחרת אחרי שהיו משכיבים אותי לישון והופכים למפלצות ירוקות.] ואם היה למישהו אח או אחות קטנה היו מכניסים אותם לתוך שקית פלסטיק שקופה בצורת ריבוע והם היו בוכים כל הזמן. מזל שהיה את הבכי הזה, ואת ההתבכיינות של הילדים. אבא קשה לי לנשום, אבא סגרת את זה טוב? אבא, מתי נוכל לצאת? אבא... מוזר, שאני לא זוכר איך אמא שלי הייתה באותה תקופה. פעם, כלומר באחד הימים, ראיתי את אבי יושב במרפסת ומעשן סיגריה, ושאלתי: למה אתה מעשן? הוא הרי לא עישן כלל, ובהחלט לא בבית, והוא רק ענה לי, משהו בסגנון: because who knows… what will happen. ואני הבנתי ממנו שאולי משהו רע יקרה, וזה מתי שכדאי לשאוף עשן לריאות.

רק חבל שלא ידעתי שכולם דווקא רצו את המסיכה עם החדק של הפיל, כי אפשר היה לעשן דרכה. וחבל שלא ידעתי שלעשן זה מרגיע. אבל חוץ מזה, מזל שלא ידעתי. כלום. שום דבר. אפילו לא הבנתי למה אבא כעס על הבני דודים, לובשי השחורים שלא בנו בכלל חדר אטום ולא היו נכנסים לבית בעת אזעקה, כי אלוקים שומר עליהם, והם כבר אמרו לו "שים שלום, טובה ברכה עלינו ועל כל עם ישראל" ואין צורך להוסיף דבר.

כי בכל מלחמה שהייתה מאז רק התווספו לי הקמטים והקרעים בנשמה. ובכל שנה, יום הזיכרון של סבא וסבתא הופך לרחוק יותר ויותר. היינו אומרים בפה לא נשכח ובלב היינו שוכחים, ויום הזיכרון שבא שבוע אחר כך היה נהיה רלוונטי יותר ויותר. והדמעות נקוות בעיניים כל פעם ששרים "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום" וכל יום יש לי יותר שאלות על העולם. וכל יום יש פחות תשובות הגיוניות. ואני שואל רק למה? ולמה? והשדרנים בחדשות מסבירים לי כי ככה וככה. אבל למה חייבים למות? ולמה חייבים להרוג? ולמה יש מלחמות? ותילי תילים של סברות. וזה כבר לא כמו בכדורגל, לא מפסידים והולכים הביתה עד העונה הבאה. החייים הם המגרש, ואי אפשר לצאת ממנו לעולמות רחוקים, והסיגריות ואפילו הגראס, הם רק חצי נחמה. כי אני כבר לא ילד. ואין לי אף תשובה. ובלילה, כשאני שוכב ליד האשה שלידי, אני מקווה שהשינה תבוא ותקטוף אותי לפני שאזכר, שיש לי כבר דם על הידיים.