רוקדים בין עצים

התקבצות המונית בתוך יער לצורך התקרבות אל נשגב ואל מעבר שמועבר בתדרים מוזיקליים ושפתיים. במתחם אוהלים מאולתר בין עצי אלון וחרוב ושיחים קוצניים של אספרגוס פורשים מחצלות, מקימים ציליות ופותחים שולחנות פקיניק. מי שיותר מאורגן יבלה יותר זמן במאהל מאשר בפסטיבל ומי שפחות מאורגן יאלץ לשמוע מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה ולשמוח בחלקו.

יש כמה סדנאות מוזיקליות שלא יגרמו לכם לקום על הרגליים ולנוע למקצבים, אבל הם ילמדו אתכם דבר או שניים על אנשים שעברו מהלחנת מוזיקה לאוונגרד הזוי עם חמש צלילים שמופיעים ונעלמים בתדירות שונה והעקרון שעומד מאחורי ה"מוזיקה" הזאת היא שהמלחין שלה מצא דרך "לנגן יצירות אקראיות עם טכניקות קבועות". כמו המלחין ג'ון קייג' שקם בוקר אחד ולא ראה טעם בהלחנה בשיטה המקובלת של: סידור צלילים במקצבים והרמוניות מסויימות. פתאום הוא הלך ברחוב הסואן בניו יורק וגילה שאם הוא מקשיב לרעש העירוני הוא פשוט שומע מוזיקה.

הוא יצר שיטות כמו: 1. שבע- יצירה בה לכל נגן יש חלון הזדמנות להתחיל לנגן ולסיים לנגן, והנגן בוחר מתי לעשות זאת 2. פרטיטורה גרפית עם קווים ונקודות שאומרת לנגן לפרש אותה על פי רצונו, גודל הנקודות אומר לו כמה צלילים לעשות כל פעם 3. Breaking news- הקראה של טקסט כלשהו כשברקע מתנגנות 5 תחנות רדיו בו זמנית.4. טכניקה לשירה שבה מסודרים צלילים/מילים שצריך לבטא בטונים גבוהים או עמוקים, או בעוצמות שונות. 5. 433- יצירה בה כל הנגנים עומדים על הבמה עם הכלים בידיהם ולא מנגנים. שומעים מוניטור וכחכוחי גרון בקהל. וגם זו מוזיקה. יותר ממלחין קייג' הוא אומן-מדען משנות השישים שהשפיע רבות על הavantgard וממשיכי דרכו הם john zorn  ו mike patton.  יש לזכור שכשהוא ניגן את המוזיקה שלו שכללה בתוכה שקט ומעט צלילים, ישב ג'ון קולטריין כמה רחובות ממנו וניגן 87 צלילים בשנייה.

בתור אורחי פסטיבל אתם יכולים להימשך מיד להופעה של "מופע הארנבות של ד"ר קספר", ושירי הפוגו מהתיכון ואז לגלות שיש כל כך הרבה אנשים שם שלא בא לכם על זה. ובמקום זאת, ללכת לבמה האלטרנטיבית של ISAIAH , די ג'יי של מוזיקת רגאיי מקפיצה ולנענע את התחת בהנאה בין עשרים אנשים ולשמוח במזלך הטוב שהניע אותך מבמת המיינסטרים לאלטרנטיבי. מניע את הגוף בתנועות מעגליות וצופה בתנועות הכובשות של חישוק עם פנסים כחולים זוהרים שמציירים צורות נעימות בחלל.

לפגוש במתחם ילדים אשה עם פנים רחבים ועיניים חתוליות שרק חסרים לה אוזניים מאורכות בכדי שתשתכנע אותך שהיא פיית יער ולשמוע ממנה על רשמים עמוקים מבית הילדים בקיבוץ. אביה הוציא אותה מבית הילדים, היתה הילדה הראשונה שהוצאה משם. הקיבוץ קרא לו: המזרחי המשוגע, ירדו עליו הרבה בגלל הצעד הזה. עם אחיה הגדולים, אמה היתה מתגנבת לתוך בית הילדים, כדי להניק אותם. זה היה מאוד לא מקובל. לכל קיבוצניק יש "הלם קרב" מימיו בבית הילדים, וזה מודחק. ואז להמשיך בשיחה ולשמוע ממנה על חבר חבדניק, חוזר בתשובה עם 8 ילדים שאומר ש: פעם התחרות היתה דבר פנימי שכל אדם עשה עם עצמו, לנסות להיות בן אדם טוב יותר ולקיים יותר "מצוות", אבל כיום החברה הפכה את התחרות למשהו חיצוני, כל אדם רוצה להיות טוב יותר מאחרים וזה עיוות של הרעיון. ולשמוח שזכית בחוכמת חיים בקצב ההתקדמות ברחוב.

אפשר לתכנן ללכת להצגה אחת ולקבל ממנה משהו מסויים. כמו "אחד שחור חזק", חשבתי על בולבול, אמרו לי שזה בטח על קפה, ובסוף זה היה הצגה על פליטים סודניים. אז נכשלתי ברורשאך שלי, אבל צפיתי בהצגה. על במה בגובה הקהל מסתובבים שלושה סודנים וישראלי אחד שמנהלים שיחות שדומות ל"מחכים לגודו" על חיי פליטות. המסרים שעוברים מההצגה הם אוניברסליים, אך הדוגמאות מאוד ישראליות. ההצגה ממחישה מה עובר על הפליטים שמגיעים ארצה: המילים הראשונות שלהם בעברית הם: [גינת] לוינסקי ושלום. התורים הארוכים לויזה במשרד הפנים ליד שומרים צעירים שרק רוצים לשחק באייפון. הזימונים לכלא סהרונים ומתקן חולות והרצון לגמור את היום עם אוכל בבטן כשאתה בתחתית סולם חברתי של חברה שמשחקת על שני צידי המטבע והיא מצד אחד הומנית ומצד שני לא נותנת לך זכויות. ובכל זאת, אנחנו בישראל.

הולכים "אל הדרכים הצדדיות" בטעות בעודנו מעורפלי כוונות. לא יודעים אם רוצים להשאר ברגע או להמשיך לדבר הבא. מתבלבלים מרעב בבטן, רעב במכנסיים, ורעב לתרבות ולבסוף נכנעים וסופגים את סיפוריו של איש שעושה תאטרון פשוט ביער ומספר אולי מתוך דמות ואולי מתוך עצמו שעשה vision quest  במדבר. ארבע ימים ללא אוכל ורק עם מים. בלי פלאפון, בלי טכנולוגיה, בלי הסחות דעת. עברו רק 4 שעות וכבר אני חושב שאני הולך להשתגע, ויש עוד 92 שעות במדבר. אלו 96 שעות של הבנה שבסופם הבנתי את הייעוד שלי. אני חוזר לבית ופוגש את השכן בשביל. והוא שואל אותי- יש פה ריח של מדורה. אני מריח ואומר לו- כן זה אני. והוא שואל אותי- תגיד, לפני זה, לפני שהיית יוצא ליער הרבה, לא היית בן אדם מן היישוב?

 בפסטיבל הוויבים הטובים באים בפולסים לא קצובים של מוזיקה ואנשים. "אתה יכול להביא לי חולצה ארוכה וקולורבי?" סעודת שישי משותפת, לחם טחינה וירקות. פשטות. והרבה אהבה. Keep it real" אריה!" צועק לכיוון ילד עם פני נמר. "נמר!" צועק אביו בתשובה, לכיוון מזוקן עם חולצת אריה. Jah-jarusalem  הגרוב אמבסדורס מקפיצים את הקהל בריקוד אפריקאי ומסיימים מופע בשקשוק תחת ענק לקהל. The betty bears שרים בwhen I get home I get high. "רוצה להתחתן איתי בקפריסין?" הופעת לייב פרטית מצעיר שהבאנו לו קארמה טובה, גם הבאנו לו מנה חינם בסוף היום וגם הוא הרים שטר של מאה מהרצפה כשהלך איתנו לכיוון האוהלים.

חוזרים ממשמרת בעבודה תשושים. מקבלים שאכטה בדרך להופעה. מנסים להגיע להופעה בלי יותר מידי הסחות דעת, אך אלו מופיעות בדרכינו בדמות אנשים שלא ראינו זמן רב. ואז של תמונות שצריך לצלם. תוך כדי תור לשירותים שצריך לחכות. תור לברזיות ומחכים. ערב שבת וחבורה על צעירים שרים שירי שבת. למראה המצלמה הם קופצים לformation של תמונה. לאן זה מגיע? הם שואלים. לא לפייסבוק. כשמגיעים סוף סוף להופעה שהקהל בה בהתרגשות למראה עשרת הנגנים היפים על הבמה. יא חביבתי מן סאמר. רוקדים קופצים ושוכחים לרגע מהחיים. בפסטיבל עם לוחות זמנים, שעה זה שעה. והלהקה יורדת עם קהל שצמא לעוד.

 

כואב לי הראש. שתית מים? שתיתי. עישנתי. הייתי בשמש. עבדתי. לא אכלתי... פגישה מקרית שהובילה לפגישה מקרית עם רווח של שנה באמצע. לפני שנה לקחנו טרמפ במרכז עם זוג חמוד, בו דיברנו ספרדית. ועכשיו נפגשים, הם זיהו אותנו. יושבים על מאטה וסיגריה בדוכן הקריקטורות של קארן ואור, ישראלי וארגנטינאית שהתאהבו בצפון בוליביה והביאו את האהבה שלהם לישראל. קשה לעבוד במה שאתה אוהב, כי העבודה יכולה להרוס את האהבה הזאת. אולי נפגש? אולי. אנחנו עמוק בbabylon. בעת העבודה הוא קולט את תווי פניהם של אנשים, דרוש הומור. מצייר אותנו יחד ומצחקק, יכולתי לצייר אותה יותר טוב, אבל הזקן השתלט... היי יונה ואנבלה- אתם החברים שלי שתמיד אנחנו נפגשים במקרה. אומר חבר עם טבק לגלגול שלא תראו בשום חנות.
 What's your name,
where you from,
what you on?