ירושלים שבין הכרכים

הגעתי לפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, עיר הבירה של כל העולמות הדתיים, מקום שמשוייך לאליטה האינטלקטואלית:

I've said it before: punk's not dead

משום שנפלתי על מאנץ' עירוני בג'חנון בר, מול לשכת הגיוס a.k.a כיכר הירח, מקום של זכוכיות שבורות בשישי בערב, gang fights וניידות משטרה ששמורות על הסדר בתוך המכונית. בין שליכטות טחינה בזקן ועיון בכותרות זוועה בעיתונים, קלטתי ינשוף ממילים מביט אליי. בשונה מפסטיבל מוזיקה בו הלהקות משחזרות למופת את הקומפוזיציה המוקלטת או פסטיבל תאטרון בו נכנסים שינויים לטון הדיבור והעוויות הפנים של הדמויות, אך הן משוחזרות להפליא, מה עושים לעזאזל בפסטיבל סופרים?

פסטיבל כותבים. פסטיבל קוראים. מקשיבים. אם ההנחה המרכזית היא שמרגע שפרסמת משהו, הוא כבר לא שלך, אז מה תוכל להוסיף לקהל של שומעים פנסיונרים וצעיר מיוזע בחולצת רכיבה אדומה וריח של בית שחי? על הבמה יושבים אנשים עם פרסומים מודפסים ומדברים ביניהם על: מה זה ספר? ואדם בקהל יכול לשאול: what, you don't know? המנחה שואל מה גרם לך לכתוב ספר? או מה התפקיד של סופר בעולם... דיבורים. זה לא מעניין. אותי כן, אבל אני סופר.

מה שנחמד ואולי עצוב זה שאפשר ללכת לקנות כרטיס להרצאה, חמש דקות לפני תחילתה, בלי לפחד שיגמרו הכרטיסים. להזכיר שהכותרות: "פסטיבל" "בינלאומי" "ה-4" במספר, אמורים להבטיח שמדובר באיזו הצלחה מסחררת. בפסטיבלי מוזיקה עם להקות לא מוכרות מחצי עולם כרטיסים נמכרים עד שהמשטרה אומרת: די, ועושה תנועה מפחידה עם הידיים. טוב שהם למדו איך, מאז אסון ערד 1995. אבל כבר השנה ב"אינדי נגב 2014" מאות אנשים קנו כרטיסים, הגיעו לפסטיבל ורק אחר כך שילחו אותם לבית, אין מקום הם אומרים, תקבלו פיצוי, ביום שישי אחר הצהריים, באמצע מדבר שממה. 

איך נולד רעיון לספר?



unconditional love
 

רצתי עם הבן שלי בגינה ואז כשהתעייפנו נשכבתי על האדמה והוא שם את הראש שלו על החזה שלי. אבא, הוא אמר, אני שומע רעש. ונלחצתי, איזה מין רעש אתה שומע בן? בום בום בום בום. אה... נשמתי לרווחה, זה הלב שלי. ואז כמה ימים אחר כך, הוא שוב פעם שם את הראש שלו על החזה שלי והקשיב, הפעם הוא אמר: אבא, הלב שלך נשמע שונה. ונלחצתי, כי יש לי בעיות בלב. איך זה נשמע עכשיו? שאלתי. והוא ענה: בום... בום... בום... אה, חייכתי, וזה נתן לי רעיון לכתוב על סיפור אהבה ללא תנאים. אומנות ההקשבה לפעימות הלב/ יאן פיליפ סנדקר

איך הגעת למקצוע הזה? סופר. הוא היה עיתונאי גרמני שסיקר את סין ואת ארצות הברית שנים רבות. היתה לו משכורת קבועה וחיים נוחים, הוא נסע הרבה בעולם, אבל בתוך ליבו היה לו חלום לא ממומש. הוא יכל לראות את מסלול חייו ממשיך בבטחון עד הפנסייה, ואז יוכל לומר לנכדיו שסבא יכול היה להיות סופר אם רק היה מנסה. ואז הוא גמר אומר בליבו. עזב את העבודה, וכתב את ספרו במשך שנתיים וחצי. זה היה הימור, כי הוא היה הפרנס העיקרי של משפחה עם  3 ילדים. לפני הוצאת הספר אמר לאשתו: עוד חודשיים הספר ימכור 20,000 עותקים. והיא שאלה אותו: ומה אם הוא לא ימכור? הוא מעיד על עצמו: אפילו לא הבנתי את השאלה.

אחרי שנתיים הוא ספר מכר רק 2,000 עותקים. והוא היה בשפל כלכלי. הוא בא להוצאת ספרים באנגלית ואמר שהוא ישמח שספרו יראה אור באנגלית. ובתגובה אמרו בצנינות: כן, מר סנדקר, הרבה סופרים היו רוצים את זה. הם טס לארה"ב על חשבונו והשאיר עותק מספרו בגרמנית ב20 הוצאות ספרים ואף אחד לא חזר אליו. בסוף הוא תרגם את הספר לאנגלית על חשבונו ושלח להוצאה אחת...ומאז עלה חינו בעיני העולם, הוא כבר תורגם ל30 שפות. It started in America. הוא מעיד בחיוך.

 

חיים באר מרצה על ספרות פנטזיה ומעיד על עצמו שכשהוא קורא פנטזיה הוא חוטף נמנום, "חאפ מנא דרן". ההרצאה מתייחסת לספרות המדרש כספרות פנטסטית. מי הגיבור של התנ"ך? אלוהים. הוא גיבור פנטסטי. למה? אף אחד לא ראה אותו ומידי פעם יש מישהו שטוען שהוא דיבר איתו. ואז מתחילים להופיע מלאכים ושדים. ואז הוא מצטט אגדה מהגמרא: יהודי הולך בשדה ופתאום מופיעים מולו שני אריות. מה הוא עושה? מדבר עם אלוהים. איך? יהודים מדברים עם אלוהים בפסוקים. כפירים שאגו לטרף לבקש את אל אוכליו. משמע? אם הגורל שלי הוא להטרף בשדה, לך על זה, אבל אם לא, אז במטותא תסלק אותם מדרכי בדרך ניסית כלשהי. ואז? מהשמיים נופלים שני שוקיים של פרה. האריות קופצות על שוק אחד, שובעים והולכים. ומה עם הבשר שנותר? יהודי לא ישאיר אותו כך זרוק, זה בזבוז. הוא מעמיס את הבשר על כתפו והולך לבית המדרש. ושם? מתחיל ויכוח שכלי על: האם בשר שנפל מהשמיים הוא כשר? 




כשאוכל הנמלים קטן מהנמלה

באמצע החגיגה האנטלקטואלית הזאת מכניסים ביצועים מוזיקליים חיים, כדי שיהיו קטעי קישור מהנים בתוך כל הbrain storming  הזה. בהרצאה על בורחס מכניסים טנגו מעולה עם בנדניאון וקונטרה בס. בהרצאה בין סופרים מערביים שכותבים על המזרח שמתבצעת מתחת לתחנת הרוח של משכנות שאננים רון שפץ מנגן על בנסורי ועושה music of the wind by a windmill. ובתוכנית "ציפורי לילה" מביאים את לונה אבו נאסר-שתי גיטרות, אחת קצב, אחת מלודיה, וקול שמעביר צמרמורות בגוף, מעלה את סף הרגישות לעולם בראשיתי, הרגשה שרק פתחת את העיניים בבוקר והעולם בmute, מסתובב במטבח בתוך קליפ מוזיקלי קצר ונוגע בפני אהובה בחיוך. מלטף את לחייה, בעיניים דומעות. אספר לך

יורד אל הים מרחוב "בית הדפוס", יורד אל העמק באופניי, מאט מול מחסום, בשער אל יער ירושלים, כמעט עד לעצירה מלאה, אך לא מסיט את מסלולי מהדרך. צעיר עם מבטא ערבי אומר בעברית: אתה יכול לעבור. מאה מטר של חשיכה ואני עוקף שני דחפורים צהובים שהופכים את הכביש בכניסה לטורבינה תת קרקעית מכוסה בבטון וברזל. ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול. מאיר אריאל.