והגדת לבנך

סעודת שבת אצל סבתא, אבל סבתא לא גרה שם יותר. הבית עדיין עומד על תילו ומציע כמו עץ נדיב את שנותר לתת. מקום ישיבה ליד אב ואם ותכנון של סדר פסח. אך זה חסר תקנה, כי האגדה יותר לעוסה מאוקיי קומפיוטר. אי אפשר להציל את הערב. כבר בשלב התכנון אני רוצה שזה ייגמר. 25 אנשים בסלון של הורי, זה יותר מדי. הרעיון המקורי של הסדר זה ארוחה וסיפור טוב, לא דיון פילוסופי עקר על בטן ריקה, יין ותחרות בין חוכמלוגים עם גמרא בהוצאת האוניברסיטה העברית.

יוקלילי ובנג'ו מנגנים בשמש של אחר צהריים ירושלמי. חבורה של פרצופים מוכרים יושבים בתצורה של זוית ישרה, קו אחד של שולחנות בהם ישובים מתבגרי הדור שלנו, שמבלים כבר עשור של מסיבות ובדידות עירונית-השכלתית. מנסים להגיע להגשמה עצמית על חשבון זוגיות ומשפחה, חיים את היום ולא את המחר. רק שולחן אחד, במרכז, רואה את הלהקה שמנגנת בלו גראס אמריקאי ורוב הסאונד נשפך אל תוך המסדרון הריק שמאחוריהם. ההופעה חינם.

טרמפ עם גנן עם שלווה וכיפה אל העיר הגדולה, מדברים על אוכל. הוא מציע לי תפוח, זה פינק ליידי, אני אוהב את השילוב בין חמיצות למתיקות בתפוח הזה. לא סובל את תפוחי הגראנד הם רק חמוצים. ואת הירוקים צהובים אני לא אוהב בגלל הטקסטורה שלהם, זה מרגיש כמו ביס קמח בפה. הוא אוכל פירות כמעט כל היום. אז שאלתי אותו אם הוא בדיאטת הפירות ואגוזים של הרב גד. לא, הוא מחייך, אני אוהב בשר.

יוצאים מסרט בלב סמדר, ופוגשים בחור עם בלורית שמודד גשרים. חצי מהעבודה הוא בנסיעות ומדידות של גשרים בחוץ, וחצי מהעבודה היא עיבוד נתונים במשרד מול המחשב. הוא ביקר ביפן לשבועיים. שאלתי איך היה? הוא אמר אכלת פעם דגים חיים? לא, עניתי. אז אם תבקר ביפן יצא לך לאכול כל מיני דברים שלא ברור מה הם. זו חברה מעניינת, הערך העליון שם הוא עבודה ולכן הומלסים הם ברמה הכי נמוכה בחברה, לא מביטים עליהם כלל. ביפן מקפידים להסתיר את העוני, אבל יש הרבה.

מעבדות לחרות

עומדים על הכביש בעמק רפאים לקראת חצות, חבורה של דתיים ודתיות עוברים על פנינו "that's so Ashkenazi" אחד מהם אומר וצוחק. עוברים בעיקר מוניות ואנחנו מקווים עוד להגיע מחוץ לעיר בלי לתרום לכלכלה. עוצר לנו רכב שחור שטס במורד הרחוב ועוצר על מעבר חצייה עשר מטר קדימה,. זה עבורנו? היא שואלת. כן! ואנחנו עולים. הנהג השמנמן מחזיק סיגרייה על אדן החלון, ומחייך ומושיט יד, קוראים לי מחמוד. אתם מבית זית? הוא שואל. בנינו שם שבע וילות. הוא גר בכפר ליד הר חומה. אצלנו במשפחה יש חמשת אלפים איש. וואו. אני לא מגיע למאה וזה כולל שבעים חרדים. מה דעתך על החיים בכפר? אני שואל. אם תיתן לי וילה במרכז העיר, אני לא לוקח. בכפר אני מכיר ילדים בגובה הזה-

שני צעירים ממבשרת לוקחים אותנו עד הפנייה למוצא. בדרך אנחנו שמים לב שהם מקשיבים בעיון רב למוזיקה, אז גם אנו מטים אוזן קשבת. המילים קשות ומאוד ישראליות. מה אתם שומעים? זה הרכב שנקרא "החצר האחורית" תומר יוסף שר שירים שכתב יע'נקלה רותלביט. אוקיי... עכשיו אנחנו כבר מדמיינים את הזמר ואת צורת השירה שלו. פצצה מתקתקת

עוברים מתחת לגשר וחוצים את כביש אחד. ג'יפ דוהר עם מוזיקה רועשת עוצר וממשיך. איתנו. אני סוגר את הקור מחוץ למכונית. מחייך. מפוחית נותנת בבלוז. מה אתה שומע? אז זה מוזיקה מהיו טיוב, רק הפסקול. אבל מה זה? קנד היט. מה? ק-נד היט. אני לא מבין אותך. תבדוק On theroad again, וודסטוק. בבית.