שלושים ושלוש

הזוג: גוצה עם חיוך, שלוש ראסטות וקעקועים קטנים מתחת לבגדים, מסתירים תקופה של כעס שהגדיר את זהותה מחדש . מטיילת עם צעיר מזוקן במגפיי עור ורגליי תרנגול דקים, בטן עגולה ושעירה שהולך ערום למעט תחתוניי סופרמן במעיינות החמים של נחל קדם, ים המלח.

המקום: צף על הגב במעיין החם ומביט דרך האוויר אל ירח, כוכבים והריק המוחלט וחושב על הפער בין קסם למדע. מרגיש דווקא את הקירבה ביניהם. אם רק היינו אומרים את זה בדרך אחרת. הרי הכוכבים עפים בשמיים וזה נשמע לנו יומיומי, כי קראנו על זה בספר מדעי. חוק הכבידה מבטל את הפליאה במחשבה שכרגע אני הולך הפוך או בזווית על דופן של כדור ולאו דווקא על רצפה. ורק חבל שבזום אאוט אין כיוון ואין צפון, רק חלל סיבובים ושדות מגנטיים. אנו מסתובבים כמו שני מצופי קלקר חסרי שימוש בבריכה ציבורית, נעים במעגלים, נצמדים לקיר ואז דוחפים בבוץ דומה לרפש של פרות ומשנים כיוון.

בירידות למעיין, בכבישי העפר הבטנו בשלוליות וחריצים עמוקים בגאיות, הצבעים השונים של החול מעידים על השטפונות שעברו כאן לפני מספר שעות. הגשם בא לביקור כמו דוד מאוסטרליה שלא ראיתי הרבה זמן. עכשיו כדור צהוב מרחף בשמיים ומזיין את שכבות העור הלבנות שלי, וגורם לחזרה בתשובה כללית אל אדום, כהה אם צריך.

Timing: קשה לתאר תחושה יותר גדולה של סנכרון עם היקום כאשר אנחנו מגיעים למחוז חפצנו בעזרת חבורה של צעירים בין תקופת סיום המכינה והגיוס שהיו at the right place at the right time. בעודנו מתכננים איך נבוא מהתחנה הכי קרובה [עין גדי] בטרמפ חזרה למעיינות החמים, האוטובוס עוצר שם לאחר שאחד הצעירים שאל, אם אפשר?

 

הנוסעים מודיעים: זה קנס וחושבים בפנים: זה לא יקרה. לתדהמת כולם הנהג עוצר. אנחנו מודים להם שביקשו, העולם הרי שייך לצעירים. ואז הללו, התמימים, הביאו בשר קפוא למנגל שלהם. אולי יפשיר עטוף בשקיות סופר בנביעת גופרית ומינרלים חמים? בעודם בוכים על מר גורלם עוצרים לידם שלושה מכוניות, מדליקים רמקולים, מנגל נרגילה ושתייה. והם מאושרים. טנדר אחר מגיע, עוצר, מרוקן ערימת רפסודות וארונות מטבח ישנות בערימה. ובתוך פחות מחצי שעה: מדליקים מדורה בגובה אדם ממוצע ועושים סלפיים לפייסבוק, טובלים במעיין ומביטים רגע בחום החורך ויוצאים לדרך. המדורה ממשיכה לבעור, ללא בעליה.

חיית מחמד: כלב, מה הוא היה אומר? יש נטיייה של אנשים לדובב את חיות המחמד שלהם. זה קרה לטום האנקס עם כדור יד בנסיבות מסתוריות, על אי בודד. אבל בדרך כלל האדם מדובב את בעלי החיים ולא את הדוממים. אנחנו מחיים אל מנצ'יטס העייפה בעלייה חזרה אל הכביש ואנחנו משמיעים את קולה של כלבה, מוכפפת. וואי, איזה קטע, מאז שהמשפחה הזאת אימצה אותי מוציאים אותי למסעות הזויים ברחבי הארץ. איך שאני צמאה ואתם ישנים לכם היטב עד הצהריים, אז אני נעמדת עליכם ואתם מתעוררים, נובחת ואתם בודקים בתועלתנות- יש אוכל, אין מים. נמלא מים! וחוזרים לישון. אני מתיישבת על החול וממשיכה במה שעשיתי קודם, מלקקת את הבוץ מכפותיי. איך שזה מלוח!כ;

אתם נכנסים לבריכה עם מים שחורים וצוחקים בעוד אני עומדת על החוף בחום בלתי נסבל עם פרוות החורף הירושלמי שגידלתי בבית ואני אומרת: זהו, אני נכנסת למים ואצטנן. אך אבוי, איזו הפתעה המים חמים, אני צפה ושוחה, אני נמוכה מידי והמים נכנסים לי לעיניים, ואז- all hell broke loose הקריז החייתי מתפוצץ לי בפנים ואני שותה עוד ועוד ושורף לי וחם לי ורע לי. ואחר כך אתם שואלים אותי בהגיון קר כסכין: למה ניסיתי להטביע את עצמי, מסתובבת, מייללת, זה נורררררא! מגרדת את הראש בחול והבוץ. ועוד יש לכם את החוצפה לבקש שלא אתלכלך!

ניו יורק, ניו יורק"Cool dog" says the man from new York , which we hitched a ride with in a rented car, Driving dirty hitchhikers with dead sea mucky mud on their sole bottoms. He's on a personal journey to meet his maker, jesus, and to baptized in the same spot. but in his own words it was: "i'm going to Jordan", I heard "Jordan" and thought of the red sand castles of Petra, but as it turned out, he was talking about something entirely different. 

He's tired out of his mind, with only a week to tour the hold land there are a lot of "to-do's" and no time to let his jet leg settle. yawning on the dashboard, driving slow on the highway, he strains his half deaf ears against the wind, in an effort to listen to our tales. but he can go on and on about Bush...

 

אנשים טובים: אני אוהב את הגרביים שלך, אומר לי ילד בחטיבת הביניים עם כובע מצחייה מוטה על הצד וחברים מחייכים מכל צד. הוא היה ה"מגניב", שהיה צריך להגיב על הבוקר המזוקן עם תיק בגודל של מקרר משקאות ונוטה כשלושים מעלות אל צד שמאל שעבר מולו הרגע. והגרביים, גרבי צבא אפורות.

 יערן ערבי מיריחו שביקש ממני שיחה בפלאפון, מביט בתיקים הגדולים ובאביזרי המטבח הפרושים ושואל: אתם הולכים ברגל לכל מקום? ואני נזכר בטרמפ שלקחנו בשביל ישראל לכיוון סופר באילת, ממש לפני הסוף וחולות סיני, הנהג כל כך התלהב שהתקשר לחברה שלו ואמר שהוא הרגע אסף זוג שהולך כבר חודשיים ברגל עם תיקים על הגב. מה, הם בדויים? היא שאלה בהפתעה ברמקול של הטלפון שהחזיק ביד שלא נהגה. לא, הם כמונו, אנשים טובים.