צריך לשים את הסטלנים בצד

 

שעת השקיעה בשוק מחנה יהודה, השוק הומה באנשים וכולם תופסים את תשומת לב המספר. חבורה של ארגנטינאים צעירים רוצים לקנות נקניק "como dicen salamin?... y picante, como?" כדי שהמוכר לא ירמה אותם, הם דורשים לראות את המספר מודפס על הדף. זה שונה מעט מהמיקוחים העלובים בתאילנד בהם המוכר והלקוח מחליפים הנהונים ורטינות סביב מחיר סביר במחשבון כיתה ג'. 10 15 30 בהט. yes yes no no. והחוש הישראלי יגיד לך שתמיד, לא משנה כמה שילמת בסוף, יצאת פראייר.

       דוכן התפילין של חב"ד הלך לישון, אבל במקומו יש גיטריסט עם שירי נשמה שמחכה שתפתח את הכיסים. קבצנים ערביים ויהודים נעים הלוך ושוב על פני השוק הפתוח בפרישת כף יד, ואין לך מבדיל בין אלו ואלו, העיקר שתוכל לעבור הלוך ושוב בתוך ים של צרכים ומשימות קטנטנות. חרדייה מבוגרת נכנסת לחנות גרעינים ושואלת כמה זה? 34 לקילו זה מה שכתוב. טוב, תעשה לי ב60 שני קילו. אבל גברת אי אפשר, אני לא בעל הבית. אז איפה הוא? תביא את בעל הבית שיעשה לי שישים. הוא שוקל ואומר את המחיר. אבל אמרתי שישים. גברת... והיא מתרתחת, ריבונו של עולם, איפה הוא?

       מוכר ירקות צעיר מהשוק העירקי שואל אותי: ממתי הזקן הזה? אני עונה בפשטות: כנראה, התחיל לגדול בהודו. הודו? הוא מצחקק ומוסיף: אל תראה אותי ככה [כנראה הוא מתכוון לערס-טרנסים-אלכוהול-פלרטטן בשרשרת] גם אני הייתי בהודו. [הצחקוק אמור להעיד על סוד משותף, ביננו] אבל אחי, עזוב אותך מהודו! קולומביה מקסיקו זה הדבר! אני משלם על הירקות והולך [תפוחי אדמה, בצל, קישוא, קוקאין... קולומביה זה המקום לסטלנים הכבדים שקונים קוקאין במחיר עלות, ישר מהחקלאי]. אוי ויי זמיר!

        קונה שניצלים מהבחור הקבוע שלי בשוק, במשולש בין תבלינים ומסעדת דגים, שיער קצר, בלורית שחורה ויד שמלטפת תמיד את הבטן ומוסיפה מריחות אדומות כמו שילדים מורחים את הנזלת. כבר מאוחר והויטרינה שלו כמעט ריקה. שניצלים? הוא שואל בחיוך. קלטת אותי. בעודי מתפלא על המחיר שמאמיר מקנייה לקנייה אני קולט שלט מאחוריו בו כתוב "ליל הבאנגים הגדול- מעשנים מול הכנסת". את השלט כבר ראיתי ברחוב, אבל לא בקצבייה עדיין, הוא מחייך אליי חיוך תמים: הם נלחמים על הלגל...לגליזציה של לעשן. המילה מתגלגלת על לשונו בצורה לא טבעית. אבל לא הסיפור. אתה צריך לשים את הסטלנים בצד, זה משהו אחר, הרפואי ממש עוזר. יש לי בן דודה שחלה בסרטן בגיל צעיר מאוד, הוא החלים, אך נותר עם כאבים שאתה לא מאמין. הוא היה מכור למשככי כאבים הכי חזקים שיש בשוק ופשוט נהיה "ג'אנקי" שלהם. ואז יום אחד באו אליו והציעו לו גראס רפואי, הוא היה בן שבע עשרה לא שותה ולא מעשן. ואתה לא יודע, זה ניקה אותו. היום הוא בן עשרים, לומד באוניברסיטה, נוהג.

      רוכב על אופניים בלילה, ביציאה מהעיר מכוסה במחזירי אור ופנסים מהבהבים, הסלסלה שמאחורי עמוסה קניות בסך 250 שקלים. ברמזור שמול הגשר הלבן עוצר לידי אופנוען עם מוהוק בקסדה, סוף סוף קסדה לרוחי. אנחנו חולקים הינהון ללא מילים ונוסעים איש איש לדרכו.