נס רפואי

היינו אמורים להיות ההוספיס שלה, מושב זקנים. לא עוד מגורים בתוך בדירה, קומה ארבע עם צורך להתאפק כל היום ואז במעלית ואז בחנייה ואז אפשר לשאול אם אפשר עכשיו? אלא קומת קרקע במושב, כשאני נעמדת מול הדלת אתם פותחים לי ואני בחוץ. כשאני מגרדת את הדלת מבחוץ אתם מחזירים אותי חזרה. אמנם אני זקנה, אבל האוויר הפתוח, הכלבים החופשיים שקיבלו אותי מיד לחבורתם, חושבים שאני צעירה בעשר שנים, ממש כוסית. יש ארנב שרוצה כל היום לזיין אותי, והוא לא מגיע. איזו הקלה!

יום אחד אני הולכת לי בגינה שלי, מסתכלת על שתי נשים מחוייכות בשמש. הן מאושרות. הכול טוב להן בחיים. ברור לי שהן עישנו הרגע והזמן האט את מהלכו. אני עומדת בקצה של הטרסה, האדמה נמצאת מטר למטה, ופתאום הרגל האחורית שלי מתחילה לעקצץ, זה דבר ידוע אצלי, מאז הילדות, העצבים שלי דפוקים. ואז הרגל קופצת במקום, מעקצצת, ואני נזרקת, נופלת לרצפה, חוטפת מכה הגונה. קמה מתהלכת בצליעה. מסתכלת אל שתי הנשים, עכשיו הן מתפקעות מצחוק. נושמת, מלחיטה, דופקת מבט אופקי למרות הקטרקט, לא קרה כלום, תמשיכו כרגיל.  

 עומדת בפינה עם הראש נשען על הקיר ונוהמת. אני תקועה, אבל טוב לי, אל תזיזו אותי מפה. אך לנו לא נעים עם הנהימות ואנחנו מוציאים אותה, כי קשה לנו לחשוב על הזדקנות ללא אפשרות לשמור על הכבוד העצמי. מרימים אותה, מסובבים והיא ממשיכה ללכת כמו הארנב של דורסל, עם בטרייה, צועדת ישר עד שהיא מגיעה לפינה השנייה, נתקעת ונוהמת. אה אה אהההה! שוכבת על הכרית שלה ולא מסוגלת לקום, ועושה פיפי ועוד פיפי על עצמה. רועדת כל הזמן. אך יום שישי בערב, האם צריך לעשות משהו בנידון? האם זה טיפול חירום. החוק עם כלבים הוא שאם: הם אוכלים, שותים ומסתובבים אז זה יעבור. לא צריך לתת שם לכל מחלה. ואז שומעים פתאום שסבא בבית חולים עם חום גבוה והזיות. האחיות מנסות לנשוך אותי. לא סבא, אנחנו פה שומרים עליך, הם לא עשו את זה. מכניס קצת לפרופורציה.

יום ראשון בבוקר, מגיעים לביקור אצל הוטרינר, דרך טרמפ עם ג'ינג'ית חמודה שאומרת: לא היית צריכה להביא שמיכה לאוטו שלי, יש פה שערות של כלבים, חתולים וארנבים על המושבים. הוטרינר מציע טיפול, מרים מזרק, מגלח פיסת פרווה, והיא מביטה בו באימה. זה בעבורי? כך אתם מראים לי את אהבתכם? היאיוצאת משם עם מרשם לאקמול ועתיד מעורער כי " יש טיפול תומך, אך אנחנו לא יכולים לשלול גידול במוח." ?? מה?! דיבור נונשלנטי מהשבוע.

מבקרים נכנסים לבית כדי לראות את הארנב הלבן ומרימים גבה. זו הכלבה ההיא? כן, זו הכלבה. היא פשוט זקנה, אנו מצטדקים. מאוד זקנה! או או אווו! מייללת עם הראש תקוע בגומחה בין המקרר לארון. לא אוכלת, שותה ממזרק, ציר של מרק ירקות, וקוטג' שצריך לדחוף לפה ולסגור עד שמופעל רפלקס הבליעה. אי אי אי! יש לנו זאב בבית. A- E-O-I-U "זו בעיית עצבים... המוח שלה נרקב..." שומעים קולות אחראיים מדברים בתוך הראש "צריך להרדים כלבה כזאת" נזכרים בזמן לא כל כך רחוק, כשרק עברה לגור אצלנו, ובכתה כל היום בבית לבדה. קיבלנו תלונה בפייסבוק שתבוא סיירת זכויות בעלי החיים, יש אנשים שמתעללים בחיות בביתם!

כיום, היא מסתובבת חופשייה במושב. אמנם היו ארבעה ימים קשים, של סוף הדרך, ריח של מוות, וטיפול סיעודי בכלבה. אך חשוב לציין, ששבוע אחר כך מנצ'יטס יצאה לטיול בפרדסים של רעננה בין פריחה אדומה לצהובה ודרך עליה סוס שניסה לתקוף אחיין בידיה של דודה. אם הוא "דרך" דרך או "הסתבך ברגליו" אין זה משנה, העיקר שמגיע לה כבוד. הרי מדובר בנס רפואי!