כמה שאפשר להרגיש קטן בעולם. נרדם באוטובוס ופוקח את עיני במקום
כלשהו. אנחנו הגענו? שואלת האשה. לא, אני אומר והשינה נוזלת מעפעפיי. ופתאום
מהחלון אני רואה את התחנה עוברת מולי כמו בסרט. שיט! ומצלצל. היא רצה לנהג ואומרת
בכעס: לא עצרת בתחנה שלי. והוא בשלו: כי את צלצלת אחרי
התחנה. אבל למה לא עצרת? [צריך לנסות את שאפשר] הנהג עומד בסירובו, עד לתחנה
המרכזית הסגורה. ואז כאשר אנו יורדים בירושלים, צמאים להגיע ומתוסכלים מהדרך הנהג
קורא לנו: בואו, אני אקח אתכם בדרך הביתה. החיוך חוזר לפנינו, טרמפ באוטובוס.
כמה שאפשר להרגיש גדול בעולם כאשר אתה יושב על כורסת ברזל חלודה
במוזיאון ישראל ומעשן בשמש. תוך רגע אתה מרגיש איך נפתחת דלת. כאילו איזה אני דהוי
ומכובס קם מהכורסה והולך לצפות באומנות גדולה ואני אחר, רק כותב את המחשבות של גוף
זה שחווה בקלילות את הדרך. מסתכל בכתובת על הקיר:
SOMETIMES
I NEED TO WALK
FAR AWAY FROM
WHERE I AM
TO SEE MYSELF
האותיות עשויות ממראה. קלעתם בול. פוגש חבר מוקף בתלמידים. מה יש פה?
אני שואל. אנחנו עושים טקס קבלת תעודות זהות. מה זה? בר מצווה שנייה? אחרי שקבלתם
עול תורה ומצוות, עכשיו תקבלו עול חוקים. לא, הוא עונה בפסימיות, עם ת.ז. יכולים להכנס לפאבים ולשתות. אני מחייך, ושמח
לא להיות בסרט הזה. הוא עבר לתל אביב, ועובד בראשון לציון, רק כדי להיות מורה.
ואני, משלא מצאתי קרוב, פשוט שיניתי קבוצת גיל.
 |
| "spacecookie" AT hiker/homeless |
שעת לילה
ואנו הולכים להופעות בעיר העתיקה. פוגשים חבר אדום קורא את "נוצות" של
חיים באר על ספסל. אני אומר לו שאני רוצה להפטר מכל הספרים שלי והוא עוצר אותי
באמצע המשפט- אני לא מאמין שקיים מצב כזה בכלל. ואני מתרץ: פשוט פתאום נהיינו
היפים. והוא חוזר ושואל בחיוך מחוזק: פתאום נהיים היפים?! מדברים על עישונים בין
דוריים והוא מספר שאמא של חבר תימני, לקחה קצת מהגראס שלו וניסתה לעשן מזה, אך
הג'ויינט שלה לא סחב כי היא גלגלה את הנייר כמו לחוח. שאלתי על הכלב. בובה שקיבל
בגיל מבוגר יחסית ונשאר קשור בה. כשהיה הולך לצבא הוא היה שם אותו על המיטה, מכסה
אותו והולך. זה משאיר לי טעם נוגה בפה, אך שולח אותי אסוציאטיבית לדייט שנגמר
במיטה כשביננו מפריד דוב ממולא.
אני הולך וכותב, ואשתי אומרת: תשב. ואני אומר:
עוד רגע, וממשיך ללכת. ופתאום צצים להם שלושה כסאות פלסטיק ברחוב ואנו מתיישבים. שלושת
המלאכים ואברהם אבינו. עומדים על כביש חשוך ליד יד ושם ועוצר רכב ואנו מתלבטים.
לאן אתם נוסעים? הוא שואל בקוצר רוח [אתם הרי עומדים על כביש חד סטרי] ואז ברכב אנו
מספרים שקשה להגיע הביתה בטרמפים. הקב"ה איתכם. עומדים בצומת חשוכה ביער
ירושלים ועוצר רכב שחור לאיש עם כובע גזר ואשתו. הנהג אומר: תכבד אותו. והבחור לידי מושיט
לי פייסל שמנמן שמתפורר עם הרוח. הנהג מעשן פייסל עם הבחור מקדימה ומחזיק עוד אחד
מגולגל בידו. הם שלושה. מה אתם מלאכי לילה? אההה, אנחנו עובדים משש בבוקר, פסח זה
העונה, אז אנחנו לוקחים הפסקה, וחוזרים. כבר חצות ואנחנו מטר מהבית. הולכים על
הכביש ושרים: jah, rastafarai, you are my salvation…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה