מטרת החינוך היא
ללמד את הצעירים איך אנחנו שורדים ומה השגנו עד היום. אותם זה לא מעניין, כי היום
חיים שונה מאיך שחיו אז. זו הטכנולוגיה שמנערת אותנו, היא זו שהורידה אותנו
מהעצים. פעם היינו חיים בקצב אחר, היית אוסף אוכל ומבשל אותו, ויכולת לבלות את כל
היום מסביב לארוחת הצהריים, היום אתה טוען חויות בקצב של מאה ג'יגה ובשביל מה?
כלום. the
times they are a-changing" שר בוב דילן. הצעיר מנסה לשנות, ללכת בדרכו שלו, לחרוש תלם
חדש, אך הזמן עובר והוא מבין שהמבנה נמצא בתוכו. לא ניתן להתנגד. הכול קבוע מראש.
הרצון להשאיר
חותם על העולם גלום בתוך אותו ידע שהחברה מנסה להקנות לצעירים. תראו מה השגנו עד
כה. תראו, הספר הזה בן אלפיים שנה ועדיין שווה לקרוא אותו. אבל הפנטסיות שלנו אודות
שואה גרעינית מעלות שאלה אחרת. אם כל הדפים ישרפו מה יישאר מאיתנו? רק אבק.
אם לא נצליח להשפיע על העתיד וההמשכיות. לפחות נשאיר חותם אינסופי על כדור הארץ.
אבל מול הזמן והאינסוף, מה זה בכלל? גרגר. אנחנו מבינים שהפכנו למבוגרים. וזה עצוב
כי הגלגל חוזר בעולם. חשבת שהיית מיוחד. אבל זה בכל זאת כיף לעשות סרטים על סוף
העולם, כי אם לא השארת חותם, לפחות תחלום על זה. אנו חולמים על עתיד שיוכל
להשתנות. הורסים את עצמנו למען משהו טוב יותר. שוב ושוב. עד אינסוף. עבור דור
העתיד. "הצעירים חיים בשביל ההווה. הזקנים מנסים לחסוך עבור העתיד
ובסוף לא נשאר להם דבר בכל מקרה." [גוטיירס, פדרו חואן. הטרילוגיה
המלוכלכת של האוונה]
זכרון מהתיכון, הוא
שמע שיחה בין שני שמיניסטים: וואי, אני שמן, אני מעשן ואין לי אף בגרות. ופתאום
הוא מזדהה עם המחשבה הזאת, רגע לפני סוף הלימודים כשהוא כבר על סף הדלת, רגע לפני
שבועטים החוצה. תפרנס. תעבוד. וההרגשה הכללית היא: שיט, בדיוק רציתי לבקש עוד זמן.
לסיזיפוס לפחות היתה התחלה טובה, הוא היה מלך שחטא בחטא הכי גרוע ביוון העתיקה,
חטא הגאווה [היבריס]. הוא חשב שהוא יותר חכם מאלוהים, והלשין על אחד הזיונים
הגרנדיוזים שלו בשמיים, נשר חוטף אישה. סיזיפוס עדיין מגלגל אבן בגיהנום, כעונש על יהירות האדם. אך אנחנו נדפקנו, לא גורשנו מאיזה גן עדן, אנחנו כמהים לגן
עדן ולסוף הטוב. כל מה שנוכל לקוות מהחיים, זה גם מה שנקווה מהמוות Just make it quick and painless. זה היינו הך.
כיום במקום בו אתה נמצא עולות שאלות, כמו לחישות מתוך יער עבות, על הצורה בה גידלו אותך. אולי זה המקום בו אתה מרגיש נוח עם מה
שהשגת, כבר יצאת מהציפיות של: הורים, שיטת חינוך, סביבה קרובה. אתה השגת מה שהשגת
והיום אתה לבד ובוחן מחדש. ויש לך הרבה שאלות, כמו: להיות או לא להיות. להיות מה
שאני רוצה להיות, או מה שהסביבה רוצה שאהיה?
אתה מבית דתי?
כלומר המשפחה שלך דתייה? עדיין? ובאיזה גיל זה קרה? שהורדת את הכיפה. ומה גרם לכך?
פשוט זה היה רחוק ממך. אה. אשה שמחפשת את דרכה האמונית, מתקרבת אל הדת. אינה פוסלת
את דרכי. ברור לה היום, שגם אם היתה נולדת דתייה, עדיין היתה צריכה לעבור את
התחנות שעברה, כדי להיות מי שהיא היום. זה מענין לפגוש היפים שהיו פעם בלקרים
שהלכו להופעות עם פוגו והיה להם הרבה כאב וכעס על העולם. אפשר לעשות על זה מחקר
כמותי, שלא יעיד בכלל על הסיפור שבכל אחד ואחת שעבר שם. זה הלהיות או לא להיות חלק
מ. כשאתה דתי-לאומי, אתה יכול לחשוב מה שבא לך, אבל יש דברים שאתה צריך לעשות.
כשאתה חילוני, אתה יכול לעשות מה שבא לך, אבל אסור לך להפוך לדתי. יש הם ויש
אנחנו. ותמיד תמיד יש "אחר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה