לבדווים לא מפריע דבר

יום שני ואנחנו במקום הכי נמוך בעולם. חורף, זו לא עונה להיכנס למים ואנחנו אופטימיים, אולי לא יהיו שם אנשים. בכניסה לשמורה מודיע לנו פקח חמוד עם קעקועים בפרקי האצבעות שאי אפשר להדליק אש בשמורה: לא גזיות ולא סיגריות. מאחורינו נעמדת מדריכה אוסטרלית עם שיער בלונדיני ומשקפי שמש ומודיעה לפקח: יש פה אונס קבוצתי בכניסה לשמורה" הפקח קצת נבהל, אך אז רואה שכל האנשים נראים שלווים וונרגע. "יש פה שלושה חתולים על חתולה אחת" ולחבריה אומרת: stop them. לאף אחד זה לא מזיז. נשמעים יללות, מייאו, זנב מתנדנד מפה ורגל משם. מתוך תסבוכת הפרווה מופיעים לבסוף שני חתולים מיוחמים.
 

שיווה לינגה עיצרי בשבילי את העולם

במרדף אחרי צילום הגון של ציפור ירוקת כנף עם פסים כתומים בסוף הכנף. הציפור, green bee eater, מהירה מידי עבורי, ואולי זה מה שאפשר לצפות ממי שיש לה מקור ארוך ודק ויכולה לתפוס דבורים בתעופה. מי אם לא: שרקרק גמדי. על השביל עוצרת אשה מבוגרת עם תג של קבוצה מאורגנת על חזה ושני מקלות הליכה של leki בידיה וסוקרת אותנו. "אתם נראים כאילו חזרתם מהודו עכשיו". לא עכשיו, אנו ביום חופש באמצע השבוע אז יצאנו לטייל. אבל היא לא סתם עצרה, יש לה סיפור לספר. " אני הייתי בהודו שלוש פעמים. כשעשיתי את הזריקות לפני הפעם הראשונה, הבחור שנתן לי אותן אמר שהוא הילחה חוזר להודו אפילו ליום אחד. חשבתי שהוא מגזים. היום אני מזדהה איתו".
 

לאורך המסלול פזורים שפני סלע על עצים ובין שיחים, לועסים עלים בתאוותנות. הם מזכירים קופים קטנים, אך אינם מטרידים את המבקרים, כמעט. מידי פעם הם צריכים לחצות את השביל ולעבור על יד אנשים. הם מספיקים להפחיד זוג שמביט בים בצבע של תאילנד, אך בלתי נגיש כמוהו כאשר הם חוצים את הדרך.

כשעומדים על הצוקים מעל הנחל מרגישים צורך בל יתואר לשאוג לשמיים. אלוהים! צועק נער בטיול של"ח מעברו השני של הצוק, אתה המלך! ומהצד שלנו, דווקא מתעורר צורך להטיח בו דברים. למטיילים שמעוניינים להתכונן לצבא, יש מספיק צוקים מסביב שאפשר לעלות בהם שש מאות מטר נטו, אבל במסלול הנוכחי: נחל דוד-מקדש כלקותי-מעיין עין גדי-חזרה לכביש אין הרבה אתגר. אך אם יש לכם עיניים לראות, וסבלנות ללכת לאט, לא כמו המתכוננים למסע צבאי, תלכו למערת דודים. זה מה שהפקח ימליץ לכם בכניסה, וזה המקום אליו ילכו הכי פחות אנשים, משום שרוב האנשים רוצים להגיע לשלולית חמימה עם שם של חברה לממכר בקבוקי פלסטיק עם נוזל חיים. המערה כרוכה בסטייה מהמסלול שם תמצאו מערת נטיפים עם ירוקת שהושחתו באלף הנוכחי ממגע ידיהם של בני אדם, ששומרת על אינטימיות זוגית, כשמתחבקים בתוך המערה מרגישים כאילו יורד גשם בחוץ ואנו תחת מטרייה עתיקה. המים שזורמים בחוזקה במורד מפל דקיק מצטרפים לטיפטופים רציפים משורשים ושרכי שערות שולמית בכניסה למערה.

במקדש הכלקותי מתקבצים קבוצות של בתי ספר עם מנחות של שקיות במבה ומסטיקים לאמא אדמה. זה נראה כמו סרטוט התחלתי של בניין מרובע עם חדרים. לא רע בהתחשב בשנים שעברו מאז שארכיאולוגים לקחו ערימה של הריסות ויצרו ממנה משהו. אבל בהעדר שלט עם הסבר זה הופך לעוד נקודת ציון במפה. יורדים למעיין עין גדי המפורסם. המעיין מזכיר את בריכת התינוקות עם מים בעומק של עשרים סנטימטר שמוקפים ברגליים של הורים ובאמצע ילדים חמודים ששמחים שטמפ' המים לא מסגירה את סודם. אנו מניחים את התיקים בערימה וצועדים יחפים אל תוך המים, מחפשים לנו "רצועת חוף" ואמא אחת מסתכלת עלינו ומסבירה לאמא אחרת: "תסתכלי עליהם, הם בדווים, לא מפריע להם דבר". נוסעים ברכב פרטי בעליות לירושלים ומביטים בצוענים של מדבר יהודה מפוזרים בצידי הדרכים בדרך לפסגה.