wanna be Buddah

אנו יושבים באולם ספורט שהתחפש למקדש בודהיסטי. על רצפת הבטון הערומה פרשו שטיח פלסטיק אפור, מהסוג שיש בקראוונים זולים. על הקירות תלויים קישוטים בודהיסטים, כלומר ציורים קלאסיים של הבודהה וקשרי בד אדומים, ליד הבמה ניצב מזבח עם תמונות של הגורואים של האולם. במסורת הבודהיזם הטיבטי הם נקראים לאמה. לאמה זה מורה. בדומה לגורו שזה גם מורה, אדם עם עודף ידע רוחני. 

    יום שישי בערב ויש קבלת שבת. אנחנו במדינת ישראל, אבל זה לא מרגיש כך. זה מרגיש כאילו עליתי על מטוס וירדתי בארץ אחרת. אבל אני לא מרגיש כאן זר ומוזר. מדברים כאן עברית, לבושים בבגדי יום יום, אבל אני במרכז בודהיסטי. נקרא לו מקדש? אבל הלאמה מדברת על פרשת השבוע. תפקידה כשל רב שנותן דרש, לוקח סיפור לעוס, או שנדמה לנו לעוס אותו, ושם אותו בעטיפה חדשה, עם משמעויות חדשות כמו לתת לנו סוכריה. אך כאן אנו ישובים בבגדים מערביים, גברים ונשים יחדיו, בנות במכנסיים גברים אחדים עם תינוקות במנשא על החזה, במרובע סגור כולם נושאים את פניהם אל הרבנית, הלאמה. אשה מבוגרת עם שיער שחור עבות, שיכלה אולי להיות ספרנית או מורה בפנסיה. אבל רק לפי המראה החיצוני שלה. המבט שלה שאול מעולם אחר. חיוך ועיניים שמביטות מהעבר האחר, והקול שלה מהורהר כאילו היא מעיינת בספר הספרים כאשר היא שולה את הידע הרוחני שלה מפרשת השבוע. זו יהדות מעורבת בבודהיזם, העיקר כאן הוא לצאת מהסבל של הקיום, בסך הכול עקרון נעלה. יש כאן מילים שלקוחות מהרי ההימאליה כמו: סמסרה, טנטנרה, בודהה והארה. רק שפרשת השבוע היא פרשת משפטים. משה עולה על הר סיני, שוהה שם 40 יום ולילה ואז קורה לו שם משהו. מה קורה? טרנספורמציה. וכאן אנו נזקקים למילה לועזית כדי לקשר בין התרבות היהודית לבודהיסטית. והמשך השיחה הוא כבר בודהיסטי להפליא. ברגע המוות הנשמה עושה בחירה, איפה עלינו לשים את הדגש.

    הקהל, אנשי העולם הזה, עם רצונות ומשאלות לב. עם בתים, עם משכנתא וכאב לב מביטים אל הרבה שלהם במן אהבה אחרת. רגעים ספורים לפני כן הם היו יצורי בשר ודם עם אגו. אחדים לקחו על עצמם נדרים והפכו לנזירים, ראש מגולח, שמנסים להשתפר במידות, כלומר זה לא להשמין או להרזות, הם רוצים לצמצם את האני (האגו) ולהרחיב את מידת החמלה לכל היצורים החיים. עוד רגע מגיעה הקריאה שלי, בייביסיטר. אז את עיקר הדרשה אני מפספס.

עמוק בתוך השטח אני טובע בים של חול ושקט. צועד לי אבוד כשמימיני ומשמאלי מתרוממים גבעות חוליות מהממות. יש לי תחושה שהייתי כאן בעבר. לידי נפערת גומחה באדמה, עדות לקבר נבטי עתיק. כאן היו גרים עם של נוודים שהשכיל להפוך את מומחיותו בחקלאות מדבר ליתרון פוליטי. סוחרים, בואו אלינו לחאן המדברי, הביאו את התכשיטים מהמזרח, אצלנו הם יהיו בטוחים. רק שלמו מס מעבר. אבל אלו ימי מדבר, ואין זכר לאנשים הללו, זה רק אני צועד במדבר. לפני שעה קלה עלתה השמש, ואני מקווה לתפוס עדר צבאים רץ במדבר, עלי ללכת במעלה הרוח. במקום לראות צבאים אני מפתיע ארנבת שפותחת בריצת אמוק במעלה השביל. הקור מתיישב בעצמותי וגופי מתקרר מתחת לענפיו של עץ שיטה קוצני.
    המדבר הוא מקום מעולה להתקרב לעצמך. פה אדם נמצא חשוף לשמש, חשוף לגרמי השמים, אם הוא יודע או לא יודע כיצד לשרוד. מהם הצמחים שיעשו לו טוב, בין אם הם אכילים או רעילים, ליד חלקם יש יצורים מעניינים. עוד אינני בשלב בו אני יודע מספיק על הצמחים, אינני בדואי יהודי. אני רק wanna be. כמו שאינני מודט ויפאסנה מיומן. עודי מתנסה בתעייה במדבר ואני פוגש מטייל גרמני שהולך דרומה על שביל המסומן כתום כחול ולבן. אני עושה אחורה פנה, אפשר ללוות אותך? למה לא. הוא הגיע לישראל כדי לעשות את שביל ישראל, הוא התחיל באילת ועלה צפונה וכשהגיע לאזור ירושלים והחל ללכת ביערות אורנים הוא עשה אחורה פנה. את היערות הללו יש לי באירופה ובאיכות הרבה יותר טובה. אבל המדבר הזה, מזכך. אנו משתפים זה את זה בחלומות על טיולים רחוקים וארוכים הרבה יותר משביל ישראל. תבדוק את הE1 טיול חוצה אירופה, באורך של 4600 מייל. אני חולק עימו תפוז, בו הוא נוגס בשקיקה. צועדים לא סוחבים עימם משקל מיותר, אבל הם יודעים להעריך את ערכם של המתנות החד פעמיות שבדרך. ולהעריך את היש. i love these single serving meetings. אני מוסר לידיו תפוח שיאכל עוד 20 ק"מ בתחושת הוקרה ליש.

בסוד שיח
יום בהיר אחד אנחנו הולכים לטייל בנחל בתוך חיפה. כבר שנים שלא הייתי פה, ואולי מעולם לא הייתי בחלק הזה של הכדור. וואדי חורפי, צמחיית חורף אכילה, קורא אליי להתקרב אליו ללא חציצות. אז אני לוקח פאף והולך יחף, מודע יותר לרעשים, לתחושות תחת כפות התמרים. מעולם לא חשתי כה פראי וחוסר אמצעי קרוב כל כך אל הבית. ואז פתאום עובר לידי אדם לבוש בגלימת בורדו וחרדל, סוחב תיק בד קטן וחובש כפפות חצי אצבע שחורות כמו הומלס. נזיר בודהיסטי?! ולא נתתי להזדמנות לחמוק. ישראלי צעיר, מדבר מתחת לחיוך שלו עם משלב לשוני גבוה ונמש בלחיו הימנית. קוראים לו: הנזיר בראמה והוא מזמין אותי ללמוד בודהיזם במערה. האם אני עוד בעירי או האם הרגע עליתי על טיסה משנה עיתים לזמנים אחרים. התודעה נותרת שלווה. אני עולה לתצפית גבוהה כדי לראות את מנזר היחפנים.

קרוב לבבות

אני התחתנת לפני 10 שנים. זה עלה 150 אלף שקל. שם בשכם. אבל בסוף מה קרה? אני חוזר הביתה אחרי העבודה. קשה לי, כואב לי והיא מה אומרת לי? בוא נצא לבלות. מה נצא לבלות? את לא רואה שקשה לי? בסוף מתגרשים. זה בגללכם, היהודים. הן רואות אתכם נהנים ורוצות גם. אחרי שציירתי ציור למען השלום, עישנתי סיגרייה, שתיתי קפה עם הל. אני יושב עם פועל פלסטינאי משכם. מבקש ממנו שיתאר לי איך נראה יום עבודה שלו. מתי אתה קם? לפעמים חמש וחצי לפעמים חמש. יש אנשים שקמים בארבע בבוקר. אבל המחסום נפתח בשעה מסויימת. ואז זה בלאגן, אין תור ומאות אנשים מנסים לעבור. אין ילדים, רק גברים. אבל לפעמים אנשים מתים שם, בעומס. אני בעצמי ראיתי כמה פעמים [הוא מספר בלי סימן קריאה]. מסביבינו פרצופים מחייכים, שרים. יהודים ממרכז לבודהיזם טיבטי זוכים לפגוש סמכות רק במשרדי הבירוקרטיה העירונית. והנה הפועלים הפלסטינאים אומרים שכל יום הם עומדים תחת עינו הפוקחת של מפקד. בסך הכול תוסיף שעתיים לנסיעות שלי, ואני בעבודה.
   סבא חמוד עם משקפי פלסטיק עבות, שפם נעמד ליד המזוקן שמנגן בחלילית yamaha לבנה שילדים רעים או חיות רעות נגסו בו בראבתנות. אני מסילוואן, אני זוכר בשמונה וארבעים [ב48'] שהיה בית ערבי בית יהודי בית ערבי. ואז 20 שנה סגרו את הגבול. עשו מלחמה פתחו את הגבול. עכשיו אני נוסע לירדן, יכול לשבועיים, אם אני חולה ומאחר עושים לי בית משפט. אם אמא רוצה לבקר מחברון אסור לה. רק עם רשיון. הוא מסמן תנועת כתיבה על כף ידו הפתוחה. הוא מחלק סוכריות לכל אדם שמשוחח עימו כמו סבא חביב בבית כנסת.
   ליבי נפתח ונסגר לסירוגין. במפגש בין אישי אנשים יתגלו כאנשים ועם רבים מהם אני חש פתיחות ורצון לדעת עוד. אבל אני גם מפחד מהמשטר, שמעודד את הניתוק בין העמים. והנה מפגש שלום. הנשים שמגיעות למפגש מדברות שלום, מציירות שלום בצבעים ומחייכות. הגברים הערבים נדבקים לעצמם, הם פועלים, אנשי עבודה מה יש להם לדבר עם קהל של עורכי דין ורואי חשבון יהודים? מעשנים L&M אדום ומדברים על מחסומים ומעברי בקר. אתה יודע מה זה "נתניהו" בערבית? אלוהם מוריד ברכה אלינו.
    סוף המפגש נחגג בטקס סופי בין דתי הנקרא זיכר, מלשון זכרון של האל. הקהל התבקש לבוא בלבן, אבל הלבוש האדום של הנזירים הבודהיסטים בולט כנגד הלבן של המחוללים. זיכר זו לא הופעה. אימאם מוסלמי מירושלים מתחיל לשים- אין עוד מלבדו. לא אילא אילללה. ואז מצטרפת להקה של כל המי ומי הישראלים פה. שי בן צור על גיטרה, מארק אליהו על הכינור שלו, ניי צורח מיבב את בכיית הלבבות. גלים של חום מתפשטים מהצוואר לכתפיים. כמו מדוזות שלום. אין כאלוהינו אין כאדוננו- בערבית ועברית. הערב הזנחתי את עבודת הבייביסיטר ונשארתי בטקס מעורר השראה.

 איש איש באמונתו

הערב האחרון במואה. מתעניינים בנו. שואלים אותנו בפעם המי יודע כמה: מאיפה אתם? ומה אתם עושים בדרך כלל? ומשם קולחת שיחה לכוונים הידועים: הבחירות שלנו בחיים. אבל איך עשיתם את זה? איך יצאתם לנדודים? ואני שולף את הסיפור על היום בו גיליתי שהחוזה בדירה מסתיים יום לפני חוזה העבודה של שניינו ויצאתי מהדלת הזו לנדודים. ברור לי שכל אדם ששומע את הסיפור שלנו "שומע" אותו באופן אחר. הגבר הרוסי שמנסיונו הוא לא נדד, אבל היו שלוש שנים שהוא היה הומלס ולא ידע אם יהיה לו מה לאכול או איפה לישון. כיום הוא גם מחולל באירועי זיכר. עבורו חשוב לשאול כל הזמן מי אני? מה אני? הזיכר אינו הופעה, הוא מדגיש. לידו יושבת אם ומורה ליוגה שבלימודים מתקדמים של בודהיזם מדברת על שאיפותיה בחיים. כל האנשים הללו שפגשנו פה במואה הם בלימודים גבוהים של בודהיזם, ממש כמ נזירים בטיבט. הם שואפים להארה כמו כל אדם, אבל אנחנו נודדים וככאלה. חווינו כאן הרפתקאה, אבל מחר ממשיך מסע.
   נוסעים צפונה. כך החלטנו. לא בלב שלם. כי כל הארץ פרושה לפנינו. הולכים במדבר, הולכים לצופר, מלווים אותנו שתי כלבות שבעליהן בחו"ל ולאחר ארבעה ימים שגרנו ליד הטריטוריה שלהן הם אימצו אותנו כמושיעיהן, כאדוניהם. לולה וליילה. הן רצות כל עוד נפשן בן בעודנו יושבים בארגז של טנדר והן נעלמות מן העין כשאנחנו יושבים ברכב שנוסע למקדונלדס אחרי כמה ימי טיול בקניוני הדרום. שישיות מי עדן פזורות בכסא האחורי. מציעים לנו המשך נסיעה איתם בלב חצוי, ואנו מוצאים עצמנו שוב בכביש אחרי 10 דקות של מזגן. אנחנו שואלים את עצמנו האם עשינו את הדבר הנכון? היציאה אל הכביש אחרי ימים מוגנים במדבר. ימים של התבוננות פנימית, מתיחות, משחק וגבולות בממלכה של ילדים. הנה עוצר לנו נהג מונית ופוצח בחיות מלבב בקריאת hello... לא עוברות עשרים שניות והוא מסנן מקלל ונוסע. ככה זה בתרבות בה הסימון לטרמפ והסימון למונית זהה. טעויות בזיהוי קורות. וגם אנחנו צריכים ללמוד איך למצמץ את המירוץ.
    משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואכן עוצרים לנו רק חובשי כיפה. צעירים מדימונה שנוסעים לשקיעה בים, ים המלח. הם שומעים פינק פלוייד ומזפזפים באינסטגרם. קשה להם להתמסר לשיר עד סופו. נאמר השיר בן שמונה דקות, הם מעבירים שיר אחרי שבע וחצי דקות. זוג נשוי נוסע לתקוע, הם שומעים מוזיקה קלאסית מרגיעה ומסתכלים על דמדומי היום, ובמשך שעה וחצי מדברים-מתלוננים איפה הם ימצאו מסעדה כשרה ומה לאכול. גבר שממהר הביתה פוקד עלינו לעלות ובתמורה הוא ישים אותנו בתחנה טובה יותר. הוא מאט במחסום ואשה ביצ'ית בת 19 פוקדת עלינו לומר לה מהר ובקול רם: את שמותינו, מאיפה אנחנו באים לאן אנחנו נוסעים. יותר חזק! אני לא שומעת! reality check. אנו יושבים על התיקים שלנו מעשנים סיגריות בזמן שמתחולל קרב יריות במחסום. ירי עם כדורים ללא קליעים. זה נשמע אמיתי, אבל המאבטחים שמעכבים את התנועה מזהירים אותנו בחיוך יהיר שלא נעשן, כי תבוא משטרה. שופטים אותנו. כן, אבל למדנו לראות מעבר לשטויות הללו.
    הנה עבר עלינו יום של נסיעות. תשע שעות בדרכים. וכבר עצרו לנו ארבע פעמים כי היינו זקן וחצאית. פעם עצרו לנו כי אנחנו עושים את שביל ישראל. פעם עצרו למשהו אחר ואנחנו הצטרפנו. ובטרמפ האחרון שאלו אותנו אם לא באנו מוודסטוק. אז מי אנחנו? באמת