להדליק את הניצוץ

לפני הסוף היו אלף התחלות חדשות. זה התחיל כשהוא נולד... כשהוא חייך בפעם הראשונה... כשהוא באמת חייך ולא מתוך רפלקס מחורבן. זה התחיל כשהיא גילתה את הגוף שלה... כשהיא הבינה שהיא יפה... כשהיא הבינה שהוא רק רוצה ממנה דבר אחד... כשהיא גילתה שהיא טובה יותר מהם ושילך העולם לעזאזל. זה התחיל וכבר אי אפשר היה לעצור את זה. גם כשהסוף הגיע, אף אחד כבר לא האמין.
    כשגברת סקרנות הלכה ברחוב, היא ראתה ילד מטפס על עץ. לפני שהיא פתחה את הפה, היא התבוננה בו. הוא טיפס, אבל הוא לא סתם טיפס, הוא עלה כך שהוא נוגע בעץ עם גופו. מתחכך בו רק בכדי להרגיש את העץ, גם אם זה לא עזר לו לטפס יותר טוב. רק לשם התענוג. וכך גברת סקרנות פגשה את מר הרפתקאה. רק אחרי שהוא ירד מהעץ היא הבינה שהוא לא היה ילד בכלל. לאן אתה הולך? היא שאלה. לחפש את העץ הבא. אבל איך תדע שזה העץ שחפשת? לפי הניצוץ בעיניים שלי.

מדורת 33 בעומר בקבר הרבי 

    כשאני החלטתי ללכת לקבר הרשב"י השנה הייתי בטוח שיהיה מעניין להסתובב בין אלפי חרדים שמחים ושיכורים קמעה, כולם שמחים בגלל סיבה אחת. זו בטח תהיה חוויה אנתרופולוגית משמעותית. אבל זו לא היתה חויה כל כך משמעותית. אני לא יודע מה חשבתי, איזו קפיצת אמונה חשבתי שתהיה לי, הרי אין חכם כבעל הניסיון ומהנסיון כבר ידעתי מה אראה. ידעתי מעשרות חתונות ובריתות של חרדים שכבר הייתי בהם. את ההפרדה המוחלטת בין המינים, והקבצנים בחתונה, ולהיות חייזר בביקור בכדור ארץ התורה. הם בני משפחה, גם אם כל מה שמשותף בינינו כרוך כבר בספר דברי הימים כרך ד'. זה שם עדיין. בכרך מעלה אבק, שקובע מי יכנס בשערי ה

עלייה לרגל
אני עומד  בכביש בטרפז צהוב שנועד לחניית אוטובוסים והעלאת נוסעים והורדתם. הנוף מסביב מתחלף, אבל אני עומד בתוך טרפז צהוב כמו חוני המעגל ומודיע ליקום: תעביר אותי למקום אחר. תעביר! אני לא זז מפה. מלבנים קצרים וארוכים חולפים על פני בנהר שחור רותח ואני מחכה לאחד שייקח אותי הלאה.
   אתה מתנדב? למה? יש מלא עבודות שיתנו לך מקום לגור אם תעבוד שם. אבל אתה צריך כסף, מה אתה חושב לעצמך? ואני נוסע. עולה ויורד מכיסאות, נחגר ונוסע, חושף כמה נדבכים של יונה וכמה סודות של אורחים בעולמו. אה, למירון? כן, הייתי שם פעם. been there done that. הזמן לינארי ואני אוסף חויות. ופתאום בתוך הזרם, פנים מוכרות אני נוסע לחרשים. יישוב בתוך יער, אם אתה בונה שם בית, אסור לך לכרות את העצים שבחצר, וכך נוצר יישוב עם אוירה אחרת. הכביש מתפתל כמו סרפנטינה אל תוך לב היישוב שם חצוצרה, קלרינט בס וגיטרה נפגשים לישיבה.
   יום אחר, מסע חדש, ממשיך בדרכי אל מירון. יש לי שתי אופציות: לעלות על אוטובוס צפוף או ללכת ברגל. השוטר במחסום בצומת באר שבע הגלילית סוקר אותי ואומר לנהג: הוא נראה חזק, שיעלה ברגל, קיבלתי את הרמז. וזה מה שהופך את הסיפור הזה להרפתקאה. כמו בן אדם בטרנס, אני צועד כלפי מעלה, נמשך אל השביל, יותר משאני מתגעגע לימי הזוהר, כשהשכינה הדריכה אנשים דלוקים על אהבת השם. אני בחורש אורנים ואלונים, שמורת טבע הר מירון, כשאני חש צמא מופיע בקבוק מים מינרליים סגור אני שותה. נאמר שהבקבוק שכב בשמש חצי שנה, אפשר ואפשר. אבל כרגע הבקבוק הזה חיכה לי, שיכנע אותי בקול פנימי ששביל לבנים צהובים מחכה רק לי לאריה, פסל גינה חלוד וילדה אבודה.
   באמצע העלייה אני נופש באמירים לשלוש שעות אצל חברים שהצפינו לפני שנים. הם חיים כמו שהם רוצים לחיות, אבל קשה להתפרנס, מקשיב ומשתף במשעולי החיים. ושוב אני ביער מרגיש בטוח בינות לעצים. מדמיין פינות חמד של גמדים מתחת לקטלב שרוך בקיסוסית ושדה של שיבולים על ההר. כיף לעשן בגובה אלף מטר ולהביט אל הסובב אותך, אבל שם למטה בעמק נח הקבר של התנא האלוקי.

    עליתי לרגל לאתר קדוש ליהודים. קברו של רבי שמעון בר יוחאי. אני לא חסיד שלו, ואני גם לא חסיד. אבל זו חוויה כזאת אנתרופולוגית שחבל לפספס. יש אנשים שכל שנה מספרים על "ההילולא", אני רואה בעיניים שלהם את ניצוץ ההתלהבות, זה שקרוב גם לניצוץ השיגעון. אם איני לוקח חלק בהתלהבות, לפחות אתבונן מהצד. רבי שמעון בר יוחאי! רבי שמעון בר יוחאי? מי זה?
    זה מתחיל עם בן אדם. תמיד זה מתחיל עם בן אדם... האיש שלמד מחוכמת היקום. במקרה הזה, הגיבור שלנו יהודי, והוא למד תורה. זו תקופה שהרומאים שולטים בארץ ישראל, הוא לא חיבב את השלטון [מוכר לא? איזה יהודי אוהד את השלטון?].  אז הוא התבטא נגדם בקול ומשהו הלשין עליו, אז הוא ברח על נפשו. אבל הוא לא ברח לחוץ לארץ או יצא לגלות, הוא ברח להרים, נכנס למערה יחד עם הבן שלו ושם הוא ישב וחשב וחשב וחשב. ירדה אליו חוכמת הסוד. המדרש מספר שהגיע מלאך ולימד אותו ואת בנו את סודות הקבלה. במערה הוא הסתובב ערום, ומכוסה בבוץ כהסוואה או כדי "שבגדיו לא יתבלו". אם יונה הנביא קיבל שיח קיקיון עלוב שנבל תוך יום, נו נו נו ואצבע מאשימה, רבי שמעון קיבל עץ חרוב שיאכיל אותו ב13 שנים הבאות+מעיין. יונה קיבל ספר עם ארבע פרקים ושני עמודים. הרשב"י לקח שני עמודים [ספר היצירה] והפך אותו לספר הזוהר.

   בקווים הכלליים של הדמות שלו יש אלמנטים שפשוט מזכירים לי את סיפורו של ישו. בסיפור הזה יש רב שאומר את דעתו נגד השלטון הקיים, יש לו אלפי אנשים שעשו לו "לייק", יש בוגד שדרך אגב גם לו קוראים "יהודה" [יהודה בן גרים ולא יהודה איש קריות]. בגרסא הזאת האיש מחולל ניסים בחייו, וברחובות ההילולא תלוי חלק מציטוט שלו: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין [תלמוד בבלי, סוכה דף מה עמ ב].
   אחת האגדות מספרות עליו שאחרי 12 שנה במערה רבי שמעון יוצא החוצה ורואה איכר חורש שדה, ולא לומד תורה, ומהעיניים שלו יוצאת אש, כמו של ציקלופ מהאקס מן, ושורפת את האיכר. אז אלוהים מחזיר אותו למערה לעוד שנה שירד קצת מהעץ עליו טיפס וילמד עוד קצת תורה. כשהוא יוצא אז הוא כבר לא שורף את האנשים. אבל באופן כללי, מדובר באדם שדגל בלימוד תורה וזניחת הפרנסה והעולם הזה. נשמע כמו תפיסת החרדים היושבים בארץ ישראל בשנת ה'תשעו.
    מה אני ראיתי שם בארץ עוץ? אלפי גברים מזוקנים בחליפות שחורות רוקדים במעגלים. הנשים עומדות בצד ולא עושות דבר. צעירים אמריקאים עם חולצות מכופתרות לבנות ובלי זקנים מצטלמים בסלפי ליד ערימת צמר גפן ספוגה בשמן זית למאור וחזייה שהם הוסיפו ברוח שטות. חץ וקשת שיורים על יצר הרע, ישמעאל ודעאש שכל שומר גן היה מתבייש בו. מאהלים שמחלקים קיגל ירושלמי ובשר טחון בריח של מעובד זול ושרוף. מסיבת טרנס ברחוב לצעירים עם שרשראות "חי" והתרמת כסף ל"בנות ישראל לעם ישראל". דוכנים עם תמונות תלת מימדיות של פרצופים קדושים ליהודים. מערכת מסועפת של תחבורה ציבורית עם מסדרון שמחולק ל:גברים, נשים ומשפחות. מלבן אדמה עם קומפוסט אנושי שמשמש השראה לעיירה, להר, לעם, ארץ וסוד. טריפ מילולי אל תוך סודות הדמיון האנושי. ניצוצות קדושה ויצירה.