Re-Start

מאז 2008 בערך [כשאני הייתי בבאלי"ש במילואים במקום להיות בפסטיבל אביב בצאלים יחד עם אשתי לעתיד] אני מחכה לרגע הזה, לרקוד roots rock raggae למשך 24 שעות באווירה מדברית בלי ים קרוב. פסטיבל רגאיי זה לא דבר שקורה כל יום, יש פסטיבל אחרים, פסטיבלים של: רוק, של טרנס, של אלקטרוניקה. שבהם אולי ישימו דיג'יי עם קצת בוב מרלי בשתיים אחר הצהריים כשחבורה של אנשים, דלוקים משעות על הרגליים צריכים "ירידה" לפני הכניסה לאוטו ולפקקים. לרגאיי אין הרבה מעריצים בmainstream, בזמן שרוק אנד רול מתפצל מהר כמו אמבות לעוד ועוד חד תאיים, הרגאיי נשאר בודד כמו הבודהות באולם המדיטציה. יש לעצום את העיניים בשמש, ולחוש את הגוף סופח צהוב, ירוק, אדום ושחור.
    אנחנו נוסעים צפונה. מאילת, הכול זה צפונה. התקבלנו לפסטיבל כמנחים של סדנאות לילדים, קלי קלות לאנשי חינוך לשעבר. לשעבר? חשבנו לשעבר, זה חוזר אלינו מהחזית כמו גם מהצדדים. אתם רוצים? יכולים? נוסעים לכפר נוקדים. בטח שאנחנו יודעים איפה זה. יש לנו מפה... ועוד מנייר. איך אפשר להתבלבל... אנחנו נוסעים מיער בן שמן לירושלים ותקוע. והנהג מחייך אלינו דרך המראה. אני מנוקדים ואין מצב שיש פסטיבל בשבת בנוקדים, זה יישוב דתי.
     על הדרך אנחנו מקבלים ממנו חוכמה. אתם יודעים שנוקד זו מילה תנ"כית. נוקד הוא רועה צאן. ועוד דבר, מסתבר שיש עוד אנשים שמבינים שטרמפים יכולים להיות משני חיים. יש תוכנים רשת של בחור בשם ??? שלקח את הרכב של אמא שלו, שם מצלמה בחזית הרכב ולקח טרמפיסטים, מלא טרמפיסטים תוך כדי שהוא מצלם. עשה מזה תוכנית. 

    אני אספר לכם סיפור. שבעה חברים רצו לטייל באזור קדיתא עם רכב אחד, ברכב יש מקום רק לחמשה, זה אומר שיש שניים אקסטרא. אני ועוד חבר התנדבנו להיות אלו שיגיעו בטרמפים. יצאנו שלוש שעות לפני האוטו, וזה זרם לנו. הטרמפ השני לקח אותנו מצומת בית ליד  ישר עד קדיתא. אז היינו שם מוקדם. אבל חכו, זה רק החלק הראשון. החלק השני זה שהחברים עם האוטו לא הגיעו, לא הגיעו, ולא היו לנו אז פלאפונים לדעת שיש להם פאנצ'ר והם מתעכבים. אז חיכיתי שם כל היום, ופגשתי בחורה, גם היא טיילה באזור. דיברנו, דיברנו שעות וזה לא נגמר שם, היום היא אשתי. שפגשתי בזמן שחיכיתי על הדרך שהחיים ימשיכו במסלולם.
   אנחנו נוסעים לכיוון ערד. בירושלים עוד הספקנו לקפוץ לסביח של אריכא ליד השוק לפני שהבנו שכדי להגיע מחר לערד, צריך לצאת היום לדרך, ולפגוש עוד מיני וזני אנשים. גבר עם תווי פנים קפוצים ודיבור דוגרי, מסביר לנו שגם היום אתה קונה קילו ב350, רק שם במרכז לוקחים מאה לגרם. גם ברמלה אתה קונה פלטה באלף חמש מאות ומוכר "שם" בארבעת אלפים. אבל לא כדאי לגעת בסמים, הכי טוב טבעי, מדגיש את ה"ע". הנה איש מהעולם האחר. גאה בכיפה השחורה שעל ראשו, דיבור תקיף, מחוספס מעישון תכוף. היום הסמים חרא, פעם אקסטא היתה מעיפה אותך. לא היית יודע אם תחזור אי פעם. היום אתה דוחף שלוש ארבע וזה לא מדגדג אותך. הכסף האמיתי נמצא בטיפות ואבקות, אבל הסם הכי גרוע בישראל זה ה"נייס גאי". עישנתי מהדבר הזה, לא ידעתי איפה אני, ולא יכולתי לסגור את היד. הוא מתאר חויות סמים קשות, אך גם מפגין נחישות נרכשת. פעם היה סטלן כבד/קרחניסט, היום כבר לא. הוא פותח קצוות חוטים של סיפורים על כלא, על עורכי דין חמדנים, על צווי בית משפט. והמסקנה שלו היא שלא כדאי לעשן. טיפ לאלופים: שמת לב שסוחרים כבדים לא מעשנים? כי הם יודעים כמה זה שואב...

   בצומת שוקת, עוד כמה שעות מתחיל הפסטיבל. אנחנו כבר קרובים, אבל גם זה יכול לקחת זמן... יש לי סיפור מצחיק עם קרן יער. כשהייתי ילד ראיתי בערוץ אחד שהיה אז בשחור-לבן, תזמורת מנגנת וראיתי את הקרן יער מנגן שני תווים ואז יושב במשך זמן מה, לא מנגן. ונדלקתי על הכלי הזה. אז באתי עם אמא שלי לבית הספר וקודם כל נתנו לי חלילית. זה היה המבחן כניסה לעולם המוזיקה. רואים שאתה מתמיד, שיש לך לאן להתפתח, ורק משם אפשר להמשיך לכלי אמיתי. המורה שלי היה אורי כסייפה, מחבר הגבעטרון.

אחרי כמה חודשים באתי עם אמא למנהל התזמורת:

אמא: הוא רוצה קרן יער

מנהל תזמורת: גברת, אין אפשרות. אני צריך ילד עם שפתיים דקות. לבן שלך יש שפתיים עבות מדי

אמא: אז מה אתה מציע?

מנהל תזמורת: אולי ניתן לו מנדולינה, הנה תראי את זאת.

אמא: אין סיכוי! מה אתה רוצה שהוא ישב כפוף כך על המנדולינה. קרן יער

מנהל תזמורת: טוב גברת, מה עם אקורדיון?

אמא: זה יהיה לו כבד מידי. תן לו קרן יער.

נתנו לי קרן יער. והכלי הזה ליווה אותי לכל אורך תקופת בית הספר. הייתי בתזמורות נוער, לקחו אותונו להופעות בחו"ל ואני ניגנתי מעט בכל הופעה, כמו שראיתי בטלוויזיה. אבל איזה כלי זה? כבר 12 שנה שלא נגעתי בו.

   אנחנו נוסעים על כביש 31, הוא עבר הרבה שינויים בשנים האחרונות. ישראל כץ הזיז הרים כדי שזה יקרה. השקיעו הרבה מחשבה בפיתוח הכבישים. וגם בשיקום הסביבה לאחר השיפוץ. למרות שזה לא נראה כך, יש עשרות מינים של צמחים ויונקים פה, שאתה לא רואה כשאתה נוסע פה. בעתיד יבנו רכבת על תוואי הכביש הזה לערד, אבל  בקצב ישראל, וזה יקח בטח עוד 10 שנים.

הפסטיבל  
אחת עשרה בלילה והאשה אומרת די, אבל זו לא רק היא. זה גם אני. אנחנו בני 30+ ושלוש שעות של  ריקודים/עישונים  זה כל מה שהגוף שלנו מסוגל לתת. הולכים לישון. והצעירים אומרים: מה? בשביל זה הגענו! לרקוד, לתת בראש עד אמצע הלילה ולרקוד עוד קצת. אבל אנחנו באנו להנות קצת, לא כדי לתת לגוף שלנו אקסטרא מה להתלונן עליו.
    חום היום, צהריים, יום שבת. החום השמש והמוזיקה מרקידים לך את התחת, אבל החום מורגש בעיקר בחזה, הבסים מרעידים לך את הבטן ואת אזור הכתפיים שמתרחב כמו ברזל מחומם. אתמול זה היה אחרת בדיקות סאונד ובלאגן. הכוכב סקארה מוצ'י ירד מהבמה אחרי חצי שיר ומיד התחיל עם הקהל it sound gud ta me. pass me a splef. where is da ganja?
    היום שמו את ההופעות שכולנו חיכינו להם, למרות שלא ידענו את זה. הבן אדם הכי צבעוני הוא ג'וני אוסבורן. ממש לא האוסבורן של ההבי מטאל. עומד במכנסיים לבנות וכובע ראסטה לבן, על החזה יש לו צלב זהב, וחלצה שהיא קולאז' פרוע של ריבועים בגוונים של זהב-כתום-כחול פרוע עם נקודות ועניין. הלבן שלו בוהק בשמש ישירה וצבע העור שחור מט. עוצר שירים באמצע וממשיך, מנהל שיח עם הקהל עד שהוא מחמם אותו. מתקשר עימם במין שפה כלשהי שנשמעת כמו אנגלית בפיו של מעשן כבד עם חתיכת דג תקוע בחלק התחתון של הפה. כל "אה" נשמע כמו "יה בה דה". פאוזה. באם! הקהל שוחה בגלים של מבסוטיות.

   הקהל לקוח מהסרטים. שני ח'ברה נראים כמו סמי של קפטן הוק עם אותו דגמח מקוצר עם שרכים שמשתנים במי ים וקצת מעליהם תלתלים מפוצלים שהם הם הקצוות של חבלים שיוצאים מראש-ווסט שחור. הבחור לידו, בנעלי ספורט מהוהות ותעוזה קורא אחרי הזמר let me her ya say I res. yu don no זו ההופעה המרכזית של הפסטיבל. כל המי ומי של תרבות הרגאיי בארץ. כולם לובשים את בוב מרלי במרצ'נדייס. גיל ראסטה, הבחור שתרגם לעברית את האוטוביוגרפיה של סדלה מרלי, נערה בת 14 ששכבה עם גבר לבן שנתן עינו בה ועשה הסכם עם אבא שלה. האף שלי מרחרח כמו כלב רעב שריפה של גנג'ה ותאב בנגיסה, גרגרי חול אכזריים טסים ברוח ותופסים טרמפ על עננת הגראס, מאיימים לעוור לי את העיניים. אני רוקד לאט, רוקד מהר, זה אחלה מוזיקה, ווה גה דה איי מן, זה זורם, ממשיך ומתגלגל.

  du u want mo! le mi hir ya say want mo! [pause] re start! זה רגאיי, אז הבס משמיע משפטים ברורים שאפשר לזמזם והגיטרה פורטת באוף ביט קצוב. הם תבלין מושלם לרגאיי צהרים. מסתובב בחור שמוכר את התקליט של הלהקה. כל זמר רגאיי פה מקדיש שיר לנשות הקהל. Isra eli wo men! ee tee o pea an wo men!  לאומנים של רגאיי מחזיקים דגל של ג'מייקה והכתפיים שלהם מקועקעים במקום הקבוע. בצד אחר ראש של אריה בפרופיל עם כתר אדום-צהוב-ירוק ובצד השני רישום של נשר שחור. 

    שחור על גבי לבן מתחבקים, מתמזגים לכדי יותר יפים. כאן זה מרחב מאפשר. יש פה אמא עם מטפחת ראש פרחונית שנראית כמו כיסוי ראש, אבל מחביאה בפנים תסרוקות ראסטות שמזכירה את מארג' סימפסון. ולכל אדם כמה פנים, יש אפילו נציגות של לטאות הענק מכוכב הניברו. 

   

לסיום עולה לבמה רונלד רגאיי, זה בחור גזור שמחזיק גיטרה שנראית כמו עלה גראס והוא עושה קאברים לשירים מוכרים רק שהם עוברים שיפוץ סטלני. הביטלס שרים hemp me if you can i'm feeling down,  ברגאיי טיים לוקח לך את כל היום לאכול ארוחת בוקר, אבל כבר אכלת פירות, שתית בירה, עשנת כבר פעם או פעמיים. ברגאיי טיים אתה בדרך ל-ומנענע. 

 פרק ב

אחרי הפסטיבל, עושים סיבוב בכפר הנוקדים, המקום עם אינספור זולות. אוספים אוכל למחר, מוצאים גם פריזבי מעולה וגם כדור בייסבול אמיתי. עוברים בחצר האחורית ופוגשים אזור עם טכנולוגיות ירוקות, תנורי שמש, ואופניים שמטעינים מצבר. 

    עם שקיעת השמש בין ההרים אנו הופכים להיות דומים יותר ויותר לאנשי המדבר, מלווים אותנו כלבים פראיים, ללא קולרים שבצד אחד יכולים להיות מסוכנים, אך במקום להתקיף אותם הם שומרים על מרחק של עשר מטרים לפחות ומתנהגים כמו כלבי בית. חופרים גומחה בחול ומחכים לשאריות מארוחת הירקות במדורה. אני חולם חלומות מעוררים, אך איני זוכר דבר רק הרגשה של עולם אחר.

   לאחר התרוקנות כפר הנוקדים חוזרת ממלכת החי לשלוט במאהלים. דרורי בית מוציאים במקורם את צמר הכבשים וענשים יבשים מגגות בכדי לעשות קנים ובתים לעצמם. 

   סוף כל סוף יש לנו זמן לטייל במדבר. אנחנו הולכים לברכת צפירה, ומפספסים את הברכה. איך אפשר? טיול של קילומטר אחד הופך למסלול אתגרי של עשרה קילוטים בנחל צאלים. סתם כי זלזלנו בסיפור הדרך וטיילנו בלי מפה. ככה זה כשסטלנים, אבל במקום טיול אחד יצא טיול אחר. שהדליק נורות אדומות, ודאגה, אבל בסוף הלכת בנחל צאלים ובחרת את גב המים הכי נקי, בלי נוצות של יונים, בלי חרא, בלי ירוקת ואולי גם לקחת איתך משהו לדרך, לחיים.